הדפסה
גרסת PDFאין לטעות בזהותם של הנתבעים בכתב האישום שמגולל חנן חֶבר, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית, בספרו החדש מולדת המוות יפה. על ספסל הנאשמים יושב אורי צבי גרינברג, מגדולי המשוררים העבריים המודרניים - הגדול ביותר מאז ביאליק, סבור חבר עצמו - והעבירה שבה הוא מואשם היא פשיזם. שבעת המאמרים המכונסים בספר מנסים להוכיח כי גרינברג היה פשיסט לא רק בדעותיו, כפי שרבים טוענים ממילא, אלא גם בתשתית הפואטית של שירתו. אבל האצבע המאשימה מופנית לא רק כלפי גרינברג, אלא גם כלפי החברה הישראלית והלאומיות היהודית. העבירה: הכלת הפשיזם. ואליה נלווה חשד חמור אף יותר: פשיזם סמוי של ממש.
"עמדות כה רדיקליות [כמו אלה של גרינברג] לא הוצאו מחוץ למחנה באופן דרסטי - אלא רק הוסטו לשוליו תוך כדי ניהול דיאלוג איתן", הסביר חבר בריאיון לדליה קרפל במוסף הארץ (30.7.2004), זמן קצר לאחר הופעת ספרו. "הדבר מעיד על כך שהחברה הישראלית יכלה לחיות בצורה מסוימת עם האופציה הפשיסטית". בספר עצמו מנסח חבר את הקביעה הזאת באופן אקדמי וברוח ניאו־מרקסיסטית: "אפשרויות קיומו של מכנה משותף בין אצ"ג לבין השיח ההגמוני הישראלי, ועצם קיומו של שילוב כזה בין עמדות פוליטיות בלתי קבילות לבין נוכחות ציבורית לגיטימית [שאופשרה לגרינברג], יכול להעיד על מבנה העומק, הסמוי מן העין, של הלאומיות היהודית המתגבשת לכלל מדינה, על מנגנוני השליטה והריבונות שלה".
התעסקותו של חבר בשירתו של אצ"ג מעוררת סקרנות, משום שהיא מפגישה שני קצוות של הקשת הפוליטית. גרינברג (1896-1981) הצטרף לימין הרביזיוניסטי בארץ ישראל של סוף שנות העשרים של המאה הקודמת, אך השקפתו המהפכנית, ראיית העולם הטוטלית שלו ומזגו הסוער והאינדיבידואליסטי הרחיקו אותו תמיד מן הזרם המרכזי של הימין. חבר, לעומתו, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית, הוא מראשי האינטלקטואלים של השמאל הרדיקלי והפוסט־לאומי בישראל. הרדיקליות אכן מכלכלת את המפגש, כפי שסיפר חבר לדליה קרפל: "השירה של אצ"ג היא בעלת עוצמות שיריות שאני לא מתייגע מלרוות אותן. אני לא מפסיק לקרוא אותו. יש משהו ברדיקליות שלו ששובה את לבי".
חבר מוקסם אפוא מן האסתטיקה בשיריו של גרינברג, אך סולד מתוכנם ומהמרכיב הפוליטי שבהם. בכך אין הוא שונה מדורות של קוראים שקדמו לו. אך הללו פתרו את הדיסוננס באמצעות הפרדה בין הפוליטי ובין האסתטי בשירת אצ"ג, כשהם פוסלים את הראשון ומתפעמים מהשני - ואילו חבר אינו מרשה לעצמו לעשות כן. בעיניו, שירתו של גרינברג ממזגת את שני ההיבטים הללו באופן עמוק, והקורא בה אינו יכול לפטור עצמו מהתמודדות עם התשתית הפוליטית המונחת בעצם מהותה. חבר מסביר כי "האסתטיזציה של הפוליטי" היא סימן ההיכר של אצ"ג, והוא חוזר ודן בה לכל אורך ספרו. לא נותר אלא להצטער על כך שאין הוא מביא תימוכין מספיקים כדי לבסס תזה זו שעליה נשען ספרו.
האסתטיזציה של הפוליטי, על חשבון תכניו המוסריים, היא, כפי שמסביר חבר, גם מאפיין בולט של האמנות הפשיסטית ושל הפשיזם עצמו. בעיני אמנים פשיסטים דוגמת פיליפו טומאסו מרינטי, מייסד הזרם הפוטוריסטי, היפה הוא ערך עליון, ויש לשעבד אליו את הפוליטיקה; המוסר, לעומת זאת, עלול רק לקלקל את התמונה, שכן "האמנות יכולה להתקיים רק כאלימות, אכזריות ואי־צדק". ואמנם, משטריהם של היטלר ושל מוסוליני העניקו משקל רב לאסתטיקה בחיים הציבוריים, גם אם זו לא נחשבה באמת לערך עליון אלא לאמצעי בלבד. התועמלנים של הפשיזם הבינו היטב שקל יותר להלהיב את ההמונים ולהפיח בהם רוח קרב על ידי גירוי חושיהם מאשר באמצעות פנייה לאינטלקט שלהם.
משורר המרומם ערכים של יופי, הוד והדר, ומשתמש בהם לעתים כקריטריון ערכי, הוא אפוא, לדעת חבר, בבחינת חשוד מיידי בפשיזם. כאשר מדובר במשורר בעל השקפה לאומית, המדבר בשבח כיבוש הארץ ומדרבן את קוראיו לאחוז בחרב, המתעב את הסוציאליזם, ואשר מאז השוֹאה מזהה חיץ של שנאת עולם בין יהודים לגויים בלי להבחין במפורש בין גויים כאלו לאחרים - בקיצור, כשזהו אורי צבי גרינברג - החשד הופך לוודאות. חבר מצייר את גרינברג כפשיסט וכגזען, והקטגוריה התיאורטית של "האסתטיזציה של הפוליטי" משרתת אותו היטב באבחנה זו.
נראה שחבר אינו מוטרד במיוחד מן העובדה שהפשיזם הוא במהותו אתיאיסטי ואילו שירתו של גרינברג, למן שנות השלושים, חדורה דתיות עמוקה. גם הרקע ההיסטורי ל"גזענותו" של גרינברג - ניסיונו ההיסטורי המר של עם ישראל, מוראות השואה שבה נרצחו כל בני־משפחתו, והעובדה שהמשורר עצמו היה עוד קודם לכן עֵד לאכזריות הנוראה של פורעי תרפ"ט ותרצ"ו בארץ ישראל - כל זה אינו נתפס אצל חבר כנסיבות מקלות, כשהוא מוקיע את אצ"ג ושם אותו בכפיפה אחת עם גזעני אירופה.
שורות שכתב המשורר, כמו "שני מיני בני אדם: נימולים, ערלים" - שהן אכן אתנוצנטריות, אם כי לא גזעניות במובן הביולוגי של המילה - לצד ביטויים של תפילה לניצחונו העתידי של עם ישראל, משמשות את חבר כראיות מרשיעות נגד גרינברג. בפני תלמידיו באוניברסיטה - בַּספר עצמו לא הרחיק לכת עד כדי כך - הוא אף ציטט כדוגמה לגזענותו של אצ"ג בית מתוך הפואמה שלו "ספר לא אל לא מלך לא גיבור", המספר על פחדם של תושבי תל אביב מפני הכפרים הערביים השכנים בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט: "כְּפַר סוּמֶל, הָרוֹבְצָה כַּחֲתוּלָה וְגוּרֶיהָ/ וּבֵית־דָּגוֹן, הַמְּשׁוּלָה לִנְוֵה שׁוּעָלִים,/ אַדִּירִים בְּדִמְיוֹן לְגַבֵּי תֵּל־אָבִיב,/ כִּמְצוּדַת־וֶרְדֶּן לְגַבֵּי חַיָּלִים" (ג:151; ציוני המקורות לשירי אצ"ג הם מתוך מהדורת כל כתביו בהוצאת מוסד ביאליק, לפי כרך ועמוד). "הוא בעצם אומר כאן שהערבים הם חיות", הסביר חבר לסטודנטים.
אצ"ג אכן לא הקל על מלאכתם של אלו המגִנים עליו מפני האשמות בקיצוניות, ובשיריו, אין לכחד, מצויות אמירות קשות. אולם מן הראוי שגם מבקריו לא יקלו על עצמם. חבר, עם כל הקפדתו האקדמית, נוהג פה ושם אחרת. הוא מצטט, למשל, שורות שבהן קובע אצ"ג כי "בְּחֻקַּת הַקִּיּוּם לִלְאֻמִּים אֵצֶל כָּל הַלְּאֻמִּים הַבְּרִיאִים/ כָּתוּב כָּךְ: מִדֵּי פַּעַם יוֹצְאִים לִשְׂדֵה קְרָב בְּעֵת קְרָב/ וְיֵשׁ זֶמֶר. טְכָּסִים. וְיֵשׁ בֶּכִי. יַתְמוּת. אַלְמְנוּת", כהמחשה לטענה שהמשורר מצדיק אלימות משום שהיא בעיניו "חלק טבעי ובלתי נפרד מן החיים והזמר האסתטי". אבל חבר מתעלם במפגיע מן ההקשר: השורות לקוחות מפרק שיר הפותח במילים "יבורך השלום המורנן" (יא:13), ומשבח דווקא את השלום. מטעה אף יותר היא כותרת הספר. ההיגד "מולדת המוות יפָה" מתפרש, בפרט על רקע העמדה שהספר מציג, כהאדרת המוות, או אף האלימות, בהתאם לסולם ערכים אסתטי־פשיסטי. רק מי שבקיא בשירת אצ"ג, וכן הקורא החרוץ המגיע לעמ' 95 בספרו של חבר, יֵדע כי ההיגד הזה מופיע בשירו של גרינברג כאמירתו של הפליט שברח מאירופה של השואה אל עולמם התת־קרקעי של הנספים היהודים, היפה בעיניו יותר מארצות הרצח שעל פני הקרקע.
הביקורת האידיאולוגית שמשמיע חבר נגד גרינברג אינה נשענת רק על "חשיפת" התכנים הפשיסטיים־לכאורה בעבודתו של המשורר; היא מעוגנת גם בניתוח ארס־פואטי, המבקש למצוא ביצירתו של אצ"ג פרקטיקה שירית המקובלת אצל משוררים פשיסטיים. והנה, בעוד שההאשמה הראשונה לוקה, כפי שנוכחנו, בקריאה מגמתית וסלקטיבית, שלא לדבר על נטייתה לגזור גזירה שווה בין תופעות פוליטיות שונות בתכלית, ההאשמה השנייה נופלת, כפי שנראה מיד, בפח שאפשר לכנותו "כשל הרדוקציה".
חבר הוא איש של תיאוריה. בדרך כלל תהא זו תיאוריה ביקורתית בעלת ניחוח ניאו־מרקסיסטי ופוסט־לאומי. תיאוריות מן הסוג הזה נוטות להתעלם מייחודו של המקרה היהודי והישראלי, ולתרגם הכל לשפה המושגית המשמשת אותן בחקר האידיאולוגיות האירופיות. וכך, חזון מלכות ישראל, שהיה נר לרגליו של אצ"ג, הוא פשוט "מלוכנות", הנאמנות המסורתית לקולקטיב היהודי היא "גזענות", גאולה היא "אוטופיה" וחזון הוא, בפשטות, "אסתטיקה".
בנקודה האחרונה נעוץ גם הכשל העיקרי של חבר, המתעקש על רדוקציה מיותרת - ומגמתית - של דימויים ושל מוטיבים המופיעים בטקסטים שהוא מנתח. ה"שיר", ה"ניגון", ה"יפה", ה"הוד", ה"זהב" ודומיהם, המרבים להופיע בשירתו של גרינברג, הם השתקפויות פיוטיות של אידיאלים רוחניים ומוסריים, אידיאלים של צדק ושל אמונה, אך חבר קורא אותם כפשוטם, כערכים אסתטיים. לכן, למשל, השורה "וְעֻגַּב אַדִּירִים הַמְּשֻׁקָּע בְּתוֹךְ נַחַל קִדְרוֹן/ עוֹנֶה בְּקוֹל כֹּחַ לְשִׁיר הַפָּנִים הַקָּדוֹשׁ" (ה:8) מנוערת בפרשנותו של חבר מכל שמץ של תפילה וערגה, ואינה אלא "יופי". כשהכל נפרט למטבעות נוצצים וחלולים של יופי ואסתטיקה, כאשר הסמלים, שהם כלי העבודה של המשורר, מאבדים את ערכם המוסף, אכן עומד לרשותו של חבר מחסן עצום של דוגמאות מתות, מומתות, המאפשרות לו להחיל את הפרדיגמה התיאורטית שלו על כל הנקרה בדרכו.
איזו משמעות נותן אפוא חבר לקטגוריה של ה"אסתטי" ככלל, ולתפקידה בשירתו של אצ"ג בפרט? לתשובה, מסתבר, שני פנים. מחד, ה"אסתטי" הוא היפה הא־מוסרי, הבלתי אינטלקטואלי; החשיבה היצרית, הלא־מבוקרת, שזיגמונד פרויד כינה "תהליכים ראשוניים". אך ה"אסתטי" בעיני חבר הוא גם הדוגמטי, המנותק מהמציאות; הוא המוחלט, הנתון בקטגוריות נצחיות (וככזה משמעותו הפוכה לקטגוריה של ה"אסתטי" בהגותו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור): "האסתטי הוא קטגוריה שבתוכה הכל מתכנס ומועלה למישור טהור, נעלה, בלתי מופרע על ידי האילוצים הפרגמטיים של החיים ההיסטוריים". ואכן אצ"ג, אומר חבר בצדק, מעניק לחזון תוקף מוחלט, ומעדיף אותו על פני המציאותי.
אך חבר משוכנע גם כי מקומה המרכזי של הקטגוריה האסתטית בשירתו של גרינברג בא על חשבונם של עניינים אחרים, בעלי חשיבות מכרעת. "באמצעות האסתטיזציה של הפוליטי", הוא כותב, "נמנע הטקסט של אצ"ג מלשאול שאלות מוסריות ומעשיות". מי שסבור שהשאלות הנוגעות לצדק, לאחריות, לנקמה, למנהיגות, למדיניות, למלחמה ושלום - סוגיות ששירתו הפוליטית של אצ"ג רוויה בהן - אינן "מוסריות" או "מעשיות", יכול לסמוך את ידיו על אבחנה זו. אחרים, לעומת זאת, עשויים לפקפק בה.
ומהו היופי בעיני אצ"ג? האומנם הוא ערך עליון? אכן, שירתו של אצ"ג קורנת יופי; ועם זאת היא א־אסתטית במופגן, ובשלב מסוים בהתפתחותה היא אפילו אנטי־אסתטית. "היפה אינו הרשות העליונה, הסמכות האחרונה, בעולמו הלירי של גדול משוררינו", אמר החוקר ברוך קורצווייל בנאומו "על משמעות היפה בשירי אורי צבי גרינברג" (בין חזון לבין האבסורדי, ירושלים, תל אביב: שוקן, תשל"ג). ואמנם, אף שאצ"ג הציג בכמה משיריו שליטה מוחלטת בתחבולות סגנוניות מתוחכמות, הוא מגיע לשיאו כאשר הוא נמנע מהן.
