הדפסה
גרסת PDFאכן, כתבי אצ"ג יזמנו לנו חוויית קריאה פורייה יותר אם נבין שהיופי הוא רק כלי עבודה המאפשר למשורר להתקרב, יחד עם הקורא, אל הטרנסצנדנטי. בית מפורסם ומרטיט לב בשירו של גרינברג "תפילה אחרונה" מדגים את מקומו של היפה בסולם הערכים שלו. "אִם גְּזָר הוּא מִפִּיךָ: בַּל יִגַּע מִצְחֵנוּ בַּגַּבְהוּת/ וְלֹא נַעְפִּיל עַל שְׁלַבִּים בְּסֻלַּם הַזָּהָב בֶּחָזוֹן -/ תְּנֵנוּ וְנִכְרֶה בְּרִית עִם אַדְמָתְךָ הַחַיָּה/ בְּעֵמֶק־הָאָדָם הַיָּפֶה,/ וּבְלוּחַ חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלׂש אוֹתִיּוֹת: מָוֶת" (א:162. ההדגשה במקור). ייצוגיו של האסתטי בבית זה של השיר הם הביטויים "זהב" ו"יפה"; האחד משמש אמצעי בדרך אל החזון, והשני מקדש את החיים.
חבר מתעקש כי בעיני גרינברג השירה היא בעיקר אסתטיקה, תחליף לשיפוט ערכי ותבוני; תחליף לפרקטיקה הפוליטית, המבקש לעצמו תוקף מוחלט. הנה דוגמה אחת מני רבות בשירת אצ"ג המציעה אפשרות אחרת: "אָכֵן וַי לוֹ לָאִישׁ שֶׁהִנּוֹ נֶעְדַּר שִׁיר,/ כִּי הַשִּׁיר הוּא הַשֵּׂכֶל הַטּוֹב הַמַּנְחֶה,/ הוּא הַיְסוֹד הַמּוּצָק לַשִּׂמְחָה הַבָּאָה/ הוּא הָאֹשֶׁר וַדַּאי עוֹד לִפְנֵי הַשָּׁעָה" (ז:117).
כאמור, חבר אינו מסתפק בהצבעה על הפשיזם הפוליטי והפואטי של אצ"ג; הוא מבקש גם להוקיע את החברה שהניחה לדעותיו לקנן בתוכה. אך בנקודה זו הוא נדרש להתמודד עם תמונה מורכבת. אצ"ג נהנה אמנם מהערצה בקרב לוחמי אצ"ל ולח"י ובני־חוגם, אך שאר הציבור היהודי הפגין כלפיו דחייה - בפרט בשנות השלושים והארבעים, מאז הוטלה עליו אשמת־שווא כי הסית לרצח חיים ארלוזורוב. שיעור קומתו הפואטי, שכיום אין עליו מחלוקת בין החוקרים, הוצנע בתכניות הלימודים בבתי הספר. יצוין כי גרינברג עצמו תרם להיעדרות כתביו מן המדפים משום שהקשה בהתמדה על הדפסתם; רוב שירתו לא נתפרסמה בספרים בימי חייו. ועם זאת, ליחסה המסתייג של האליטה הספרותית לגרינברג נלוו גם גילויי הערכה, כמו הענקת פרס ישראל ושלושה פרסי ביאליק, וידידות קרובה ומשונה מצד דוד בן־גוריון. שתי הדוגמאות האחרונות עומדות במרכז שניים מפרקי ספרו של חבר.
קינתו המונומנטלית של אצ"ג על חורבן יהדות אירופה, שכונסה בשנת 1951 בספרו רחובות הנהר (ירושלים: שוקן, תשי"א), היא שאפשרה לחברה הישראלית המאוחדת באבלה לחזור ולאמץ אל חיקה, גם אם בהסתייגות, את המשורר שהחרימה והוקיעה למן אמצע שנות השלושים. שני פרסי ביאליק הראשונים שזכה בהם ניתנו לו על שירים מספרו זה. הפתיחות שגילתה האליטה בישראל כלפי גרינברג מעוררת, כזכור, את כעסו של חבר. הסיבה לשינוי זה, פרסומו של רחובות הנהר, אינה מפיגה את חרון אפו, אלא אף מתדלקת אותו: לדעתו של חבר, גרינברג ניצל את רגע הקונצנזוס כדי להפיץ את משנתו הגזענית.
רחובות הנהר, מנתח חבר, הוא "קינה אנטי־הומניסטית… הייצוג הישיר והבוטה של ההרג, השכול, הרצח והשחיטה הוא למעשה נקודת מוצא לתהליך רדיקלי של העתקה טוטלית אל התחום האסתטי". יותר מכך: חבר מייחס לגרינברג "פרשנות רביזיוניסטית לשואה". לטענתו, אצ"ג מבקש לעקור את השואה מחד־פעמיותה ומן הנסיבות ההיסטוריות הקשורות בה, ולהציגה כחוליה בשרשרת הנצחית של רדיפת היהודים בידי הגויים - ובכך הוא דומה, שלא מרצון, להיסטוריונים הרביזיוניסטים המסרבים להתבונן בשואה כאירוע ייחודי. שוב, הסיבה לכך נעוצה באסתטיזציה של הפוליטי - מפני שגרינברג מעדיף את הנצחי, ההומוגני, הבלתי משתנה, ה"אסתטי", על פני תפיסה היסטורית, מורכבת, "פוליטית".
כהוכחה לטענתו בדבר סובלנותה החשודה של החברה הישראלית כלפי אצ"ג מביא חבר את קשריו המיוחדים עם ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון. בפרק חביב המוקדש ליחסי המשורר והמנהיג חושף חבר דפוס יוצא דופן של יחסי הערצה הדדית בין שני בני־פלוגתא פוליטיים. כידוע, בן־גוריון החרים את תנועת החירות, שגרינברג היה הסמן הימני שלה. אצ"ג, מצדו, נשא תרמיל כבד של טינה למפא"י ולמנהיגיה. ובכל זאת השניים תמכו זה בזה בשעות קשות, וניהלו התכתבות ידידותית בשעות אחרות. חבר מצטט מעיתון היום דיאלוג אופייני בין השניים שהתנהל במזנון הכנסת, בימי כהונתו הקצרה של אצ"ג בבית המחוקקים: "'השבע רצון אתה?' פנה ראש הממשלה אל ידידו־יריבו מאז. 'אני מאושר', השיב אורי צבי גרינברג. 'מהו מקור האושר הזה?' 'אתה! מאושר אני שאתה הנך עומד בראש הממשלה'".
בפענוחה של חידת היחסים המפתיעים בין שני האישים משתמש חבר בכלי העבודה התיאורטיים המשמשים אותו בשאר פרקי הספר. בן־גוריון, הוא מסביר, דגל בספרות מגויסת, המשועבדת לפוליטי, אך בניגוד למשורר, עמדתו הייתה הפוכה והוא דגל בהפרדה גמורה בין האסתטי לפוליטי. שירת גרינברג, טוען חבר, הייתה בעיני בן־גוריון "שטח מפורז". באורח פרדוקסלי אִפשר הדבר למנהיג הציוני־סוציאליסטי לקרוא את שירתו של המשורר הלאומי־רדיקלי במנותק מהשקפתו הפוליטית, ואף לראות בו "אינטלקטואל של המדינה", המגלם בשירתו את "הממלכתיות האתנית־יהודית" בטהרתה. מתברר כי חילוקי הדעות הפוליטיים בין השניים כיסו על "נקודות שיתוף", ואיימו ליצור חיבור בלתי אמצעי בין הפוליטי, המשתקף בדמותו של בן־גוריון, ובין האסתטי, המיוצג בשירתו של גרינברג. ואמנם, חבר מסביר שאת הדיאלוג בין היריבים הפוליטיים הניע, בין היתר, "הרצון לשמר בתוך השיח ההגמוני… גם את הפן הנדחה לכאורה, זה של הקסם שבמשיחיות, בלאומנות ובכוחנות, שאצ"ג מציע, ואשר מתרגם את הקונקרטיות היומיומית, האפורה, לאסתטיקה מלאת הוד והדר".
ובכל זאת, יש לזכור שמקרה פרס ביאליק וסיפור היחסים בין אצ"ג לבן־גוריון היו בגדר חריגים. החברה הישראלית אמנם לא העלתה את כתבי אצ"ג על המוקד, אך גם הקפידה לשמור על מידה של ריחוק מהם. בסל הספרותי המדולדל, או שמא בסלסילה, שבה מצוידים בוגרי מערכת החינוך הישראלית, אין ולו שיר אחד של המשורר הגדול, וכשהם נתקלים פה ושם בשמו בכלי התקשורת מתלווה לכך תמיד ההערה שמדובר במשורר שהוא לכל הפחות שנוי במחלוקת.
חבר יודע זאת, ובריאיון הנזכר למוסף הארץ הוא מדגיש את המורכבות ביחסה של החברה הישראלית לאצ"ג. גרינברג, הוא אומר, "נשאר בשוליים, דחוי ונרדף. עם זאת, הוא גם לא הוקע מעולם כמישהו שאין לנו שיג ושיח איתו". אלא שמשוררים ואנשי רוח מן הקצה השני של הלגיטימיות, ובתוכם כאלה המערערים על זכות קיומה של מדינה יהודית או מסרבים לגנות את הטרור הפלסטיני, אינם זוכים ליחס חמור יותר. הזרם המרכזי בישראל מקיים עימם שיג ושיח, ולעתים אפילו מרעיף עליהם אותות של הוקרה. חבר מציע "קריאה ביקורתית מחודשת של השיח הלאומי־הציוני" בשל הדיאלוג שניהל עם שירת גרינברג; ספק אם היה מציע הצעה דומה לנוכח ההערכה שבה מתקבלת שירתו של יצחק לאור, למשל, או הבחירה להעניק השנה את פרס ראש הממשלה ליצירה למשורר האנטי־ציוני מקסים גילן.
חנן חבר העמיד משולש אזהרה. צלע אחת הכריזה על דעותיו הפשיסטיות של אצ"ג, צלע שנייה חשפה את הפואטיקה הפשיסטית שבה השתמש, והשלישית, שעם מתיחתה נסגר המשולש ולכד בתוכו את החברה הישראלית, קבעה כי זו העניקה למשורר לגיטימיות והקצתה לו מקום בשיח הציבורי. כשצייר חבר את שתי הצלעות הראשונות במשולש שלו נכשל בפרשנות מגמתית ובדבקות עיוורת בתיאוריה. כששרטט את השלישית, נכשל בהפרזה. אבל דבריו, שנועדו לגנאי, הם בבחינת שבח, מוגזם כשלעצמו, הזוקף לזכותה של החברה הישראלית סובלנות כלפי המשורר חדור הלהט - סובלנות שמעולם לא הייתה באמת מנת חלקו.
למרות הטיותיו האידיאולוגיות והתיאורטיות, ספרו של חבר מציע דיון נוקב ורחב יריעה בשירתו של אורי צבי גרינברג, והקוראים בוודאי ימצאו בו עניין רב. הוא כולל פרקים מרתקים, דוגמת זה הדן ביחס בין שירתו של אצ"ג ובין זו של ז'בוטינסקי, משורר־מנהיג אחר מן הימין, והוא זרוע באבחנות פוריות, גם אם בעייתיות. ניתוחיו של חבר יקדמו בוודאי את המחקר בתחום; הם ממתינים לחוקרים נוספים, שיעשירו בעזרתם את הקריאה בשירתו הגדולה של אצ"ג - אך גם ידעו היכן לשים גבול לשימוש בהם.
צור ארליך הוא תלמיד לתואר שני בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ועורך במקור ראשון.
