הדפסה
גרסת PDFהדרך המקובלת השנייה, שאותה נוקטים עשירים רבים, היא לצוות את הונם לאחר פטירתם למטרות ציבוריות. דרך זו היא לכל היותר אמצעי לפיזורו של העושר, בהנחה שהאדם מוכן לחכות עד יום מותו כדי שכספו יביא תועלת לעולם. אולם עלינו להטיל ספק גם בתבונתה של דרך זו, שכן במקרים לא־מעטים המטרה האמיתית שעמדה לנגד עיני המְצַווה אינה מושגת, ובמקרים רבים אחרים רצונותיו האמיתיים מסולפים; לעתים קרובות, הדרך שבה מנוצלים העזבונות רק מעמידה מצבת זיכרון לסכלותו של המְצַווה. ציווי העזבונות לטובת הציבור אין בו כדי להביא תועלת אמיתית לאחר המוות. ראוי לציין כי הכשרון הדרוש לניצול ציבורי יעיל של עושר אינו נופל מזה הנדרש לצבירתו. ומלבד זאת, ממש כשם שאין לשבח אדם על מעשה שאינו יכול להימנע מלעשותו, כך אל לה לקהילה להודות למי שהוריש לה את הונו רק במותו. שכן, אפשר לומר בביטחון מלא, שאיש לא היה מוריש סכומים עצומים כאלה אילו יכול היה לקחתם עימו. על כן אין להוקיר את זכרם של אלה, מפני שאין חסד במתנתם. לא ייפלא אפוא כי לעתים קרובות כל כך נדמה כאילו אין הברכה שורה על ירושות מעין אלה.
המגמה המסתמנת לאחרונה של הגדלת המיסוי על עזבונות ענקיים היא סימן מעודד לראשיתו של שינוי בדעת הקהל. בפנסילבניה, למשל, מוטל מס של כעשרה אחוזים על הרכוש שמניחים אחריהם אזרחי המדינה. גם הצעת התקציב שהוגשה לא מכבר לפרלמנט הבריטי כוללת הצעה להגדלת מסי הירושה; וחשוב מכל, המס החדש צפוי להיות מדורג. נראה כי מכל צורות המיסוי, זאת הנבונה ביותר. אנשים האוגרים במשך חייהם סכומי כסף עצומים, שניצולם ההולם למטרות ציבוריות היה מיטיב עם הקהילה, צריכים להבין שאינם רשאים לקפח את החברה, בדמותה של המדינה, מחלקה הראוי. מס עזבונות בשיעור גבוה הוא דרכה של המדינה לגנות את חייו הלא־ראויים של המיליונר האנוכי.
ראוי שהאומות ירחיקו לכת עוד יותר בכיוון הזה. אכן, לא קל לקבוע את שיעור המס על עזבונות, אך אין ספק שעליו להיות מדורג - להתחיל משיעור אפס על ירושות צנועות לשאֵרים תלויים, ולטפס במהירות ככל שהסכומים תופחים עד שהם מגיעים לכדי אוצר של ממש, שעליו אפשר לגזור, כפי שנקבע כבר לגבי הונו של שיילוק, "החצי האחר ילך לקופתו של השליט".
מדיניות כזאת תמריץ את העשירים לחלק את הונם עוד בחייהם, והחברה אכן צריכה לשאוף לכך, משום שהדבר מועיל לה עד מאוד. גם אין חשש שמדיניות כזאת תמצוץ את לשדהּ של היזמה הפרטית ותפחית מתשוקתם של בני האדם לצבור עושר: שהרי הנדבנים, המבקשים שידברו בהם לאחר מותם, יזכו בדרך זו לא רק בתשומת לב רבה יותר, אלא גם בהזדמנות להעביר סכומי כסף אדירים לקופתה של המדינה בשמה של מטרה נאצלת.
נשארה אפוא דרך אחת בלבד לניצולם של אוצרות גדולים; דרך שיש בה כדי לתת מענה אמיתי לחלוקה הבלתי שוויונית של העושר ולעודד את הפיוס בין העשיר לעני. בניגוד לרעיון הקומוניסטי, שיישומו עלול לזעזע את אשיות הציביליזציה שלנו, דרך זו היא התפתחות טבעית של התנאים השוררים בזמננו. היא מושתתת על הגישה האינדיבידואליסטית המובהקת השלטת היום, ואפשר להתחיל בהדרגה ביישומה כבר כעת, אם המין האנושי יחפוץ בכך. דרך פעולה שלישית זו תביא ליצירתה של מדינה אידיאלית, שבה יחולקו עודפי העושר של המעטים בהתאם לטובת הכלל וייעשו לנחלת הרבים באופן הנכון והמועיל ביותר למין האנושי. אפילו העניים המרודים ביותר עשויים להשתכנע בכך ולהסכים כי מוטב להמונים שסכומי הכסף אשר נאספו בידי כמה מבני־ארצם יוקצו למטרות ציבוריות במקום שיחולקו ביניהם בסכומים פעוטים במשך שנים רבות. אם נבחן למשל את השפעותיו של מכון קופר בניו יורק3 על אותם אנשים מצוינים אך חסרי אמצעים הבאים בשעריו, ונשווה אותן לתועלת שהייתה צומחת לכאורה להמונים אילו חילק מר קופר בחייו את אותו הסכום באמצעות תשלומי שכר - שהיא צורת החלוקה הנאה ביותר, משום שהיא מבוססת על עבודה ולא על צדקה - נוכל לגבש הערכה מסוימת בדבר תרומתו האפשרית של חוק צבירת העושר לשיפור המין האנושי. אילו אכן חולק אותו סכום במנות קטנות בין האנשים, היה מתבזבז, מן הסתם, על סיפוק תשוקות או על דברים מיותרים; וגם לו נוצל חלק קטן מן הסכום הזה לרווחת המשפחה, ספק אם היה מועיל למין האנושי בכללותו באותה מידה שמועיל לו מכון קופר, התורם וממשיך לתרום לחברה דור אחרי דור. מי שקורא לשינוי אלים או קיצוני צריך לשקול היטב את הדברים האלה.
דוגמה נוספת בהקשר זה היא עניינו של מר טילדן, שציווה חמישה מיליון דולר להקמתה של ספרייה ציבורית בעיר ניו יורק - ובנקודה זו קשה שלא להעיר כמה טוב היה אילו דאג מר טילדן לחלוקתו ההולמת של ההון העצום הזה בשנות חייו האחרונות; בכך היה מונע מאבקים משפטיים ועיכובים נוספים שעמדו בדרך למימושה של תכניתו.4 אבל נניח שהמיליונים של מר טילדן אמנם ישמשו לבסוף להקמת ספרייה ציבורית נאצלה בעיר ניו יורק, ספרייה שבה יהיו אוצרות העולם החבויים בַּספרים פתוחים ונגישים לכל, חינם אין כסף. האם היה מועיל יותר לאותו חלק של המין האנושי המרוכז באי מנהטן ובסביבותיו אילו הופצו המיליונים האלה בסכומים קטנים בקרב ההמונים? גם הקומוניסט המושבע יטיל בכך ספק, לא כל שכן אנשים חושבים.
הנה כי כן, האפשרויות הפתוחות בפנינו בחיים האלה מועטות ומוגבלות הן; אופקינו צרים; עבודתנו הטובה ביותר פגומה מעיקרה; אבל בחלקם של העשירים נפלה ברכה אחת, שערכָּהּ לא יסולא בפז, ועליהם להיות אסירי תודה בעבורה: יש בכוחם, בעודם בחיים, להקים מפעלים אשר יביאו תועלת מתמשכת להמונים וכבוד להם עצמם. נראה כי דרך החיים הראויה ביותר מושגת לא באמצעות חיקוי אורחות חייו של ישו, כטענתו של הרוזן טולסטוי,5 אלא בעשייה המבטאת את הרוח הנוצרית בהתאם לנסיבות המיוחדות של דורנו; עלינו להמשיך ולעמול למען הזולת בהשראת חייו ותורתו של ישו - אבל בדרך שונה.
זוהי אפוא חובתו של העשיר: לשמש דוגמה לחיים צנועים, חפים מרהב, מהתפארות ומניקור עיניים; לדאוג כראוי לצורכיהם הלגיטימיים של התלויים בו; ולאחר שעשה כן עליו לראות את כל ההכנסות העודפות המצטברות אצלו ככספי נאמנות המופקדים בידיו, ושאותם הוא מחויב לנהל לתועלת הקהילה בכללותה כראות עיניו. בכך נעשה העשיר לנאמנם של אחיו העניים יותר, תוך שהוא מעמיד לשירותם את תבונתו, את ניסיונו ואת יכולת הניהול שלו, ועושה למענם יותר משהיו עושים, או היו יכולים לעשות, למען עצמם.
דברים אלו מעוררים שאלות קשות: אילו סכומים יש לצוות לשארים כך שייחשבו לירושה "ראויה"? מהם חיים צנועים, חפים מרהב? וכיצד נשפוט "ניקור עיניים"? מובן שיש להפעיל אמות מידה שונות בנסיבות שונות; ולכן מובן שאי־אפשר לנקוב בסכומים מדויקים או בפעולות מדויקות, ממש כשם שאין כל דרך להגדיר נימוסים נאים או טעם טוב. ובכל זאת, מדובר באמיתות ידועות לכל, אף אם קשה להגדירן, והחוש הציבורי קולט בנקל מה חורג מהן. כך גם בעניין העושר. כללי הטעם הטוב החלים על לבושם של גברים ושל נשים חלים גם כאן: כל מה שמבליט את האדם פוגע במוסכמות. אם משפחה כלשהי ידועה בעיקר באורח חייה הראוותני ובסכומי העתק שהיא מוציאה בדרכים שונות למילוי צרכיה - אם אלה סימני ההיכר העיקריים שלה - לא נתקשה כלל לשפוט את טבעה או את תרבותה. וכך גם באשר לשימוש הראוי או הפסול שהיא עושה בעודפי העושר שלה, לנכונותה לתרום ברוחב לב לתועלת הציבור, או למאמציה הבלתי נלאים לצבור ולאגור עוד ועוד נכסים והון, עד לרגע האחרון. החוש הציבורי הטוב והנאור הוא שיחרוץ את משפטה; הקהילה תכריע, ונדיר שהיא תטעה בשיפוטה.
השימושים הטובים ביותר בעודפי העושר כבר צוינו לעיל. אך כדי לנהל אותם כיאות מוכרחים המופקדים עליהם להיות נבונים, כמובן, שכן אחד המכשולים העיקריים העומדים בפני שיפור המין האנושי הוא חלוקה חסרת הבחנה של צדקה. מוטב לו למין האנושי שהונם של העשירים יושלך לים משישמש לעידוד העצלים, השיכורים, הבלתי ראויים. מכל אלף דולרים אשר מוצאים היום את דרכם אל מה שמכונה צדקה, אפשר להניח כי תשע מאות וחמישים מושקעים בלא תבונה; לאמיתו של דבר, הם מושקעים באורח המייצר אותן רעות עצמן שהצדקה מתיימרת להמתיק או לרפא. מחבר ידוע שם של ספרים פילוסופיים הודה לא מכבר כי נתן רבע דולר לאדם שניגש אליו כשהיה בדרכו לבקר בבית ידידו. הוא לא הכיר את הרגליו של אותו קבצן ולא ידע כיצד ישתמש בכסף, אף שמן הסתם הייתה לו סיבה טובה לחשוד שיעשה בו שימוש לא־ראוי. אדם זה הכריז שהוא תלמידו של הרברט ספנסר;6 אך ברבע הדולר שנתן לקבצן בערב ההוא היה טמון בוודאי נזק רב יותר מאשר כל התועלת שעשויה הייתה לצמוח מכל הכסף שאותו תורם פזיז יכול היה לתת לצדקה אמיתית אי פעם. כל שעשה אותו נדבן מדומה היה לרַצות את רגשותיו שלו, לחסוך מעצמו טרדה - וזה היה ללא ספק אחד המעשים האנוכיים והגרועים ביותר שעשה מעודו, שכן מכל בחינה אחרת הוא אדם ראוי ביותר.
במתן צדקה יש להבטיח שהעזרה ניתנת למי שמסוגל לעזור לעצמו; נותן הצדקה צריך לספק מקצת מן האמצעים שבעזרתם יוכלו שוחרי השיפור העצמי להגשים את משאלת לבם; לתת למי שמבקשים להתקדם מעלה כלים שיאפשרו להם לטפס; לעזור - אך רק לעתים רחוקות, אם בכלל, לעשות הכל למען הנזקק. נדבות אינן מיטיבות לא עם הפרט ולא עם המין האנושי בכללותו. להוציא חריגים נדירים, הראויים לעזרה בדרך כלל אינם צריכים אותה. האנשים הטובים באמת לעולם אינם זקוקים לה, אלא אם הם נופלים קרבן לתאונה או לשינוי פתאומי בנסיבות חייהם. כל אחד ודאי שמע לא פעם על אנשים שהיו יכולים להפיק תועלת של ממש מעזרה זמנית, וממקרים כאלה אין להתעלם; אבל הסכום שהאדם יכול להעניק בתבונה לאחיו הנזקקים מוגבל בהכרח מפני שאין הוא מכיר את נסיבות חייו של כל אחד מהם. הרפורמטור האמיתי הוא זה שנזהר ומקפיד שלא להעניק לבלתי ראויים סיוע רב יותר משהוא מעניק לאלה הראויים לו באמת, שכן הנדבה גומלת למידה הרעה יותר משהיא מקלה על המידה הטובה.
לאדם העשיר אין אפוא ברירה אלא ללכת בדרכם של פיטר קופר, אינוך פּראט מבולטימור, מר פראט מברוקלין, הסנאטור סטנפורד7 ואחרים, היודעים כי הדרך הטובה ביותר להיטיב עם הקהילה היא להציב בהישג ידם של השאפתנים סולמות שבאמצעותם יוכלו לטפס: גנים ציבוריים ומקומות בילוי לרווחתם הגופנית והרוחנית של בני אדם; יצירות אמנות, הגורמות הנאה ומשכללות את טעמו של הציבור, וכל מיני מוסדות ציבור המשפרים את מצבם הכללי של האזרחים. כך ישיבו העשירים את עודפי העושר שלהם לאחיהם בדרך ההולמת ביותר, שתיטיב עימם לאורך זמן.
באופן זה אפשר לפתור את בעיית העשיר והעני. איש לא יפגע בחירותו של האדם לצבור ממון ולחלקו. הגישה האינדיבידואליסטית תוסיף להנחותנו, אבל המיליונר יהיה רק בגדר נאמן עבור אחיו העניים; הוא יופקד לזמן מוגבל על חלק גדול מעושרה המתעצם של הקהילה, אבל ייטיב לנהלו ממנה. ככל שיוסיף המין האנושי ויתפתח, יבינו טובי המוחות כי אין כל דרך להסדיר את עודפי העושר הזורמים לידיהם של בני אדם שקולים וטובי כוונות אלא לנצלו, שנה אחר שנה, לתועלת הציבור. היום הזה קרב ובא. ובינתיים, אותו אדם המותיר אחריו במותו הון זמין של מיליונים, שאותם יכול היה לחלק בימי חייו - האיש הזה יסתלק מן העולם "בלא מספד, כבוד או שבח", תהיינה אשר תהיינה המטרות אשר להן יצווה את השיירים חסרי הערך שנבצר ממנו לקחת עימו. על אנשים כמותו יחרוץ הציבור את המשפט הבא: "האיש שמת עשיר כל כך מת עטוי חרפה".
זאת, לדעתי, הבשורה האמיתית בעניין העושר, והפנמתה תאפשר לנו לפתור יום אחד את בעיית העשיר והעני, ותביא "שלום עלי ארץ ולבני אדם רצון".
הערות
1. עמנואל סוֵדֶנבּוֹרג (1772-1688), מדען, פילוסוף ותיאולוג שבדי שחווה, לטענתו, התגלויות על־טבעיות וגיבש גישה דתית המבוססת על פרשנות אלגורית של כתבי הקודש. לאחר מותו ייסדו חסידיו באנגליה את 'כנסיית ירושלים החדשה' בשנת 1787.
2. חוק הירושה הבריטי (שכֵּלים משפטיים דומים לו רווחו בכל אירופה), אִפשר לאדם לצוות את כל רכושו ליורש יחיד - בדרך כלל לבנו הבכור - ואף להתנות שכל העברה נוספת של הרכוש תיעשה באותו האופן. כל זאת כדי למנוע את פיצולן של אחוזות גדולות. בארצות־הברית נאסר בדרך כלל להוריש רכוש בדרך זו, או שהנוהג הוגבל לדור אחד.
3. מכון קופר (כיום 'קופר יוניון'), מכון לקידום המדע והאמנות שנוסד בשנת 1859 בידי התעשיין, הממציא והפילנתרופ פיטר קופר (1883-1791), במטרה לספק השכלה חינם אין כסף לעניי האזור. עד היום, מי שמתקבל ללימודים במוסד אינו נדרש לשלם תמורתם.
4. סמואל ג'ונס טילדן (1886-1814), עורך דין ופוליטיקאי, ציווה את רוב הונו להקמתה של ספרייה ציבורית בניו יורק; אך התנגדות לצוואה שהגישו כמה מקרובי משפחתו צמצמה את היקף הנכסים שהועמדו למטרה זו בכמחצית. בפועל החלה הספרייה להיבנות רק בראשית המאה העשרים - הודות למימון נוסף שתרם אנדרו קרנגי עצמו.
5. הכוונה לסופר הרוסי לב טולסטוי (1910-1828), שחווה משבר רוחני כשהיה כבן חמישים ובעקבותיו התנער מיצירתו הספרותית ומן המעמד הגבוה שאליו השתייך, ודבק באהבת האדם ובפציפיזם מוחלט.
6. הרברט ספנסר (1903-1820), פילוסוף אנגלי. ביקש להציע תיאוריה שתכרוך יחדיו את האבולוציה הביולוגית, ההתפתחות הפסיכולוגית והקִדמה החברתית כהיבטים שונים של אותו תהליך המושל בכל.
7. אינוך פראט (1896-1808), איש עסקים מבולטימור שהקים בעירו ספרייה ציבורית; צ'רלס פראט (1891-1830), איש עסקים ניו יורקי. היה מראשי חברת הנפט סטנדרד אוֹיל. יסד תיכון מקצועי ואת הספרייה הציבורית החופשית הראשונה בניו יורק; לילנד סטנפורד (1893-1824), איל רכבות וסנאטור שהקים את האוניברסיטה הידועה לזכר בנו.
