הדפסה
גרסת PDFהגיעה השעה שנפסיק להעמיד פנים כאילו האירופים והאמריקנים חולקים השקפת עולם דומה, או אפילו חיים באותו העולם. בשאלת הכוח — השאלה המכרעת בדבר יעילותו של הכוח, מוסריותו של הכוח והיותו רצוי — רחוקים האמריקנים מן האירופים מרחק רב. אירופה נוטשת את השימוש בכוח, מותירה אותו מאחור ומתקדמת הלאה, אל עולם העומד על חוקים וכללים, משא ומתן ושיתוף פעולה בין אומות. אירופה נכנסת לגן עדן פוסט–היסטורי של שלום ושגשוג יחסי, התגשמות "השלום הנצחי" של קאנט. ארצות–הברית, בינתיים, ממשיכה להתבוסס בביצת ההיסטוריה, להפעיל את כוחה בעולם של אנרכיה הובסיאנית, עולם שבו אין לסמוך עוד על חוקים ועל כללים בינלאומיים להשגת ביטחון אמיתי, עולם שבו ההגנה על הסדר הליברלי וקידומו תלויים עדיין בקיומה של עוצמה צבאית ובהפעלתה.
לכן, כשמדובר בסוגיות אסטרטגיות ובינלאומיות חשובות, האמריקנים הם ממאדים והאירופים הם מנוגה: נקודות ההסכמה ביניהם מעטות, ונקודות המחלוקת מתרבות והולכות. ומצב עניינים זה איננו זמני ובן–חלוף, אין הוא תולדה של מערכת בחירות אמריקנית אחת או של פורענות יחידה. שורשי השבר הטרנס–אטלנטי הזה נעוצים עמוק בעבר והם צפויים להעמיק עוד ועוד. בכל הנוגע לקביעת סדרי עדיפות לאומיים, לזיהוי סכנות, להגדרת אתגרים ולתכנון ויישום של קווי מדיניות חוץ וביטחון, נפרדו דרכיהן של ארצות–הברית ואירופה. לאמריקני שחי באירופה קל יותר להבחין בניגוד הזה. האירופים ערים יותר לפער הגדֵל, אולי מפני שהם חוששים ממנו יותר. אינטלקטואלים אירופים תמימי דעים בהשקפתם כי אירופה וארצות–הברית אינן עוד חלק מ"תרבות אסטרטגית" אחת. באירופה מצטיירת ארצות–הברית כמדינה ששולטת בה "תרבות של מוות", מדינה שאופייה הלוחמני הוא תוצר טבעי של חברה אלימה שבה כל אדם מחזיק בנשק חם ועונש המוות מופעל ביד רמה. אך גם אלה הנרתעים מן הקריקטורה הבוטה הזאת מסכימים כי ישנם הבדלים עמוקים באופן שבו מנהלות ארצות–הברית ואירופה את מדיניות החוץ שלהן.
ארצות–הברית, כך טוענים האירופים האלה, ממהרת להשתמש בכוח וממעיטה בחשיבותה של הדיפלומטיה. האמריקנים נוטים לחלק את העולם לטובים ורעים, לאוהבים ואויבים, ואילו תמונת העולם שמציירים האירופים מורכבת הרבה יותר. בהתמודדות עם יריבים, אמיתיים או פוטנציאליים, נוטים האמריקנים להעדיף כפייה על פני שכנוע, וענישה על פני תמריצים להתנהגות טובה יותר; הם מבכרים את המקל על פני הגזר. אין להם סבלנות לערפול ולחוסר ודאות: הם רוצים לפתור בעיות, לחסל אִיומים. בד בבד הולכת ומתחזקת נטייתם לטפל בעניינים בינלאומיים באופן חד–צדדי. הם אינם מזדרזים עוד לפעול באמצעות מוסדות בינלאומיים כמו האו"ם, ואינם ששים לשתף פעולה עם אומות אחרות כדי להשיג יעדים משותפים. החוק הבינלאומי חדל להיות בבחינת ייהרג ואל יעבור מבחינתם, והם נכונים להפר אותו כל אימת שהם מוצאים זאת לנחוץ, או אפילו למועיל.1
האירופים עומדים על כך שדרכם לטפל בבעיות עדינה ומתוחכמת יותר. הם מנסים להשפיע בעקיפין ובצורה מרומזת. הם נכונים לקבל כישלונות, ומגלים אורך רוח כשהפתרונות אינם מושגים בקלות. ככלל, נטייתם הטבעית היא לדרכי שלום והם מבכרים את המשא ומתן, הדיפלומטיה והשכנוע על דרך הכפייה. הם מרבים להסתייע בחוק הבינלאומי, באמנות בינלאומיות ובדעת הקהל העולמית כדי ליישב סכסוכים. הם מנסים להשתמש בקשרים מסחריים וכלכליים כדי לקשור אומות יחדיו. לעתים קרובות הם מייחסים חשיבות רבה יותר דווקא לתהליך ולא לתוצאה, מתוך אמונה כי בסופו של דבר יהפוך התהליך למהות.
כמובן, הדיוקן הכפול שמציירים האירופים הוא בעצם קריקטורה; הוא מעוּות ושופע הגזמות והתייחסויות פשטניות. אירופה אינה עשויה מקשה אחת: הבריטים, למשל, עשויים לתפוש את השימוש בכוח באופן "אמריקני" יותר בהשוואה לרבים מחבריהם ליבשת. ומשני עברי האוקיאנוס האטלנטי קיימים חילוקי דעות בתוך כל מדינה ומדינה: הדמוקרטים בארצות–הברית נחשבים "אירופים" יותר מן הרפובליקנים; שר החוץ קולין פאוול, כך נדמה, "אירופי" יותר משר ההגנה דונלד רמספלד. אמריקנים רבים, בייחוד מקרב העילית האינטלקטואלית, מסתייגים מן ה"תקיפוּת" הגלומה במדיניות החוץ האמריקנית בדיוק כמו עמיתיהם האירופים; וישנם, לעומת זה, אירופים המייחסים לכוח חשיבות לא–פחותה מכל אמריקני.
ועם זאת, בקריקטורות האלה יש גרעין של אמת. אכן קיימים היום הבדלים בסיסיים בין ארצות–הברית לאירופה. השקפותיהם של פאוול ורמספלד דומות זו לזו יותר משהן דומות להשקפותיו של אוּבֶּר וֶדרין, שר החוץ הצרפתי, או אפילו להשקפותיו של עמיתו הבריטי ג'ק סטרו. ובאשר לשימוש בכוח, עמדותיהם של הדמוקרטים האמריקנים מן הזרם המרכזי דומות יותר לאלו של הרפובליקנים מאשר לעמדות של מרבית הסוציאליסטים והסוציאל–דמוקרטים באירופה. בשנות התשעים נטו אפילו הליברלים האמריקנים להשתמש בכוח ולבטא השקפת עולם מניכיאית יותר בהשוואה לרוב עמיתיהם באירופה. ממשל קלינטון הפציץ את עיראק, את אפגניסטן ואת סודן. ניתן לומר במידה רבה של ביטחון כי ממשלות אירופיות היו נמנעות מכך. ואין לנו אלא לתהות אם היו מפציצות את בלגרד ב–1999 לולא כופפה ארצות–הברית את ידיהן.2
מהו מקורו של שוני זה בהשקפות אסטרטגיות? שאלה זו לא זכתה בשנים האחרונות לתשומת הלב הראויה לה, משום שהחוקרים והמנהיגים העוסקים במדיניות החוץ משני עברי האוקיאנוס התכחשו לקיומו של פער אמיתי ביניהם — ואלה שעמדו על ההבדל, בייחוד האירופים שבהם, העדיפו להתקיף את ארצות–הברית במקום לנסות להבין את הסיבות להתנהגותה — או את הסיבות להתנהגות האירופית. הגיעה העת להניח אפוא מאחור את ההכחשה ואת העלבונות ולהתמודד עם הבעיה פנים אל פנים.
בניגוד לסברה רווחת, את ההבדל בין תרבותם האסטרטגית של האמריקנים לזו של האירופים אין לתלות באופיים הלאומי השונה. שהרי התרבות האסטרטגית שוחרת השלום שהאירופים מייחסים לעצמם היא עניין חדש יחסית. במשך מאות שנים, לפחות עד מלחמת העולם הראשונה, דגלה אירופה דווקא במאכטפּוליטיק — מדיניות של שימוש בכוח — וממשלותיה ועמיה השליכו את עצמם ברוב התלהבות אל תוך מלחמות עקובות מדם. ואף כי שורשיה של תפישת העולם האירופית הנוכחית — בדומה לשורשי האיחוד האירופי עצמו — נעוצים בעידן הנאורוּת, מדיניותן של המעצמות האירופיות בשלוש מאות השנים האחרונות לא הלכה בעקבות חזונם של הפילוסופים והפיזיוקרטים בני העידן ההוא.
אבל גם המדיניות האמריקנית עברה כמה תמורות. ארצות–הברית לא הסתמכה תמיד על שימוש בכוח כאמצעי בשדה היחסים הבינלאומיים, ולא נטתה תמיד לפעול באופן חד–צדדי במקום לדבוק בחוק הבינלאומי. גם האמריקנים הם בניה של הנאורות, ובשנים הראשונות לקיומה של הרפובליקה הם היו שליחים נאמנים של הבשורה הנאורה. המדינאים האמריקנים של המאה השמונה–עשרה ותחילת המאה התשע–עשרה, כמו המדינאים האירופים בני–זמננו, ראו בסגולות המסחר תרופת פלא לסכסוכים בינלאומיים, ופעמים רבות בחרו לגייס לצדם את המשפט הבינלאומי ואת דעת הקהל העולמית במקום להפעיל כוח. אמנם כאשר הייתה אומה צעירה הפעילה ארצות–הברית כוח נגד העמים החלשים ילידי צפון אמריקה; אך ביחסיה עם הענקים של אירופה העדיפה להימנע מכך, ולא אחת אף הוקיעה את הפוליטיקה הכוחנית שנקטו האימפריות של יבשת אירופה כמדיניות אטביסטית.
כעבור מאתיים שנה החליפו האמריקנים והאירופים תפקידים — ונקודות מבט. אחת הסיבות לכך היא שבפרק זמן זה, ובייחוד בעשורים האחרונים, השתנו יחסי הכוחות שינוי דרמטי: בימי חולשתה השתמשה ארצות–הברית באסטרטגיות של חולשה; אולם כיום, כשהיא חזקה, היא נוהגת כמנהגן של אומות חזקות. כשמעצמות אירופה הגדולות היו בשיא עוצמתן, הן האמינו בכוח ובתהילה צבאית; כיום הן מתבוננות בעולם מזווית ראייה של מדינות חלשות יותר. נקודות המבט השונות, חולשה מול עוצמה, הולידו באופן טבעי שיפוטים אסטרטגיים שונים, הערכות שונות של סכנות–בכוח ושל האמצעים הראויים להתמודדות איתן, ואפילו חישובי אינטרסים שונים.
אך לצד ההתפתחות הטבעית הזאת, שהיא תולדה של פער העוצמה הטרנס–אטלנטי, נפער בין אירופה לארצות–הברית גם פער אידיאולוגי רחב. לאור ניסיונה ההיסטורי הייחודי במחצית המאה האחרונה פיתחה אירופה מערכת של אידיאלים ועקרונות בנוגע לתועלת ולמוסריות של השימוש בכוח. האמריקנים, שלא היו שותפים לאותו ניסיון היסטורי, דוגלים באידיאלים אחרים. אם השבר האסטרטגי בין אירופה לארצות–הברית נראה היום עמוק מאי פעם — והוא עוד הולך וגדל בקצב מדאיג — הרי זה משום שההבדלים האידיאולוגיים והחומריים ביניהן מחזקים אלה את אלה. וייתכן שאת הקרע שנוצר בגינם כבר אי–אפשר לאחות.
