הדפסה
גרסת PDFאחרי המלחמה חזר שפילמן לעבודתו הקודמת בתחנת הרדיו הממלכתית של פולין ושב להלחין מוסיקה פופולרית ומוסיקה קלסית. זיכרונותיו, שפורסמו ב–1946 בספר מותה של עיר, ועובדו לסרט רובינזון מוורשה, נאסרו להפצה בידי המשטר הקומוניסטי, שזעם על התיאור הקשה של האוקראינים. השלטונות התירו את פרסום הספר רק לאחר שנוספו לו תיאורים של חיילים סובייטים המשחררים את ורשה. שנה לפני מותו של שפילמן ב–1999 הופיע הספר מחדש בשם הפסנתרן, ועד מהרה צד את עינו של רומן פולנסקי.
יש כמובן אינספור סיפורי שואה — על הקאפו הרצחניים, ולעומתם על רבנים שנשאו את שם אלוהים על שפתותיהם בדרך לתאי הגזים; על אנה פרנק, על מרדכי אנילביץ' ועל יאנוש קורצ'ק (הנראה בחטף בסרט הפסנתרן כמין חלילן מהמלין מטורף למחצה, המשתטה למען תלמידיו). כל הסיפורים האלה הם סיפורים אמיתיים. וכך, כמובן, גם סיפורו של שפילמן. אולם במאי המבקש לפרש את השואה בסרט יכול לבחור בין גרסאות רבות של הגיהינום. מדוע בחר פולנסקי דווקא בגרסה של שפילמן? "הדבר המרגש היה... שאין זה הסיפור האישי שלי", הסביר פולנסקי (שסירב לביים את רשימת שינדלר מפני שמיקומה של העלילה בקרקוב היה מכאיב מדי בשבילו). "זה עזר לי לשחזר את המאורעות מבלי לדבר על עצמי או על האנשים הקרובים לי". דחף נאצל, ללא ספק. אלא שפולנסקי לא הסתפק בשחזור סיפורו של שפילמן. הוא גם שינה אותו, ייפה אותו ועיוות אותו.
הסצנות הראשונות בסרט, למשל, מציגות לעינינו את דורוטה, צ'לנית פולנייה בלונדינית ותמהונית. בתחילה מופיעים ניצנים של סיפור אהבה בינה ובין שפילמן, אך הקשר אינו מגיע לכלל מימוש. אבל תפקידה של דורוטה בעלילה אינו מתמצה בפוטנציאל רומנטי; יש לה גם ממד מוסרי. כשהיא נתקלת בשלט "אין כניסה ליהודים" במסעדה היא מוחה בתוקף "בושה וחרפה!" והיא חוזרת על מחאתה כשהיא צופה ביהודים המובלים לגטו. בהמשך הסרט היא מופיעה שוב, כשהיא בהיריון, ומסכנת את עצמה כדי להציל את שפילמן. "איש לא חשב שהם יחזיקו מעמד זמן רב כל כך", היא אומרת לו בעודה מביטה במרד בגטו מבעד לחלונו. "אלוהים, איך הם נלחמו!" וכאשר הפסנתרן מפטיר באנחה, "איזו תועלת צמחה להם מזה?" היא משיבה לו, "הם מתו בכבוד. עכשיו הפולנים יתקוממו".
דורוטה היא דמות מושכת ומעוררת השראה — שהומצאה במיוחד עבור הסרט. אפשר כמעט לדמיין את פולנסקי נתקף תסכול לנוכח הפסיביות העלובה של גיבורו, ומחליט לשפץ את עולמו של שפילמן באמצעות הוספת דמות הרואית יותר. אבל את התפקיד הנאצל הזה ממלאת פולנייה, התגלמות מופלאה של הטוּב הפולני, גויה המדריכה את היהודי בהלכות כבוד עצמי ומשווה את הסבל הפולני לסבל היהודי. היא מגלמת את מריה הקדושה לצדו של כריסטוס — אדריאן ברודי בדמותו של שפילמן — הצנום, המזוקן, בעל העיניים הבוכיות — המזכיר בעליל את ישו המיוסר. במציאות, מקום מחבואו של שפילמן כלל לא היה קרוב לגטו. והפולנים אמנם התקוממו, אך הדבר אירע יותר משנה לאחר מרד גטו ורשה.
להבדיל מדורוטה, הנריק הוא דמות אמיתית לחלוטין. אחיו של שפילמן היה חובב ספרים מושבע, שעל פי הספר "נטל לידיו מהדורת אוקספורד של כתבי שייקספיר" וקרא בה בזמן ההמתנה לגירוש. אך האמת ההיסטורית אינה מספקת את פולנסקי, והוא טורח לשפרה: בסרט קורא הנריק את "הסוחר מוונציה", ואפילו מדקלם מן המחזה השייקספירי את נאומו המפורסם של שיילוק, שבו הוא דוחה את הסובלנות הנוצרית: "ואם תתעללו בנו — האם לא ננקום?" נפשו היא נפש שהתאבנה מרוב כעס, והיא אדישה למוסיקה הנשגבת המשככת את זעמו של אחיו (ושל אביו). הבעיה היא שבמציאות לא היה הנריק טיפוס גס וזועם כלל ועיקר: גם הוא היה מוסיקאי, נגן כינור — אבל את העובדה הזאת בוחר פולנסקי להסתיר. נראה שהבמאי אינו מאמין שיכול אדם להיות יהודי נוקם וגם מוסיקאי. אדם אינו יכול לתבוע נקמה וגםלבחור בחיים.
אבל את העוול הנורא ביותר עושה הסרט לדמותו של וילם הוזנפלד. כל מה שאנחנו יודעים עליו מספרו של שפילמן — התנגדותו המתמשכת להיטלר, אומץ לבו, ערכיו — כל אלה אינם ניכרים בסרטו של פולנסקי. תחת זאת אנו מקבלים דמות שגילה כמחצית שנותיו של הוזנפלד, קצין מטה בכיר, נאצי לדוגמה שכמו נלקח היישר מתוך פוסטר של הרייך השלישי. מכיוון ששיטו בנו כך, לא נתקשה להאמין שאילו הזדהה שפילמן כרַתך, למשל, ולא כפסנתרן, היה הוזנפלד יורה בו לאלתר. באין בידינו כל מידע על הוזנפלד האמיתי, אנו רואים אותו כמפלצת שהמוסיקה חוללה בה טרנספורמציה — ישועה בנוסח גרמני — ועוד מוסיקה שנוגנה בצורה מושלמת, בניגוד לכל היגיון, בידי יהודי תשוש ורצוץ. הוזנפלד, שנולד מחדש, יכול לתת מקלט ל"יוּדֶה", כפי שהוא קורא לשפילמן בסרט (אך לא בספר), ולתת לו את מעילו, כפי שציווה ישו. "עליך לשרוד. זה רצון האלוהים", אומר הוזנפלד לשפילמן — והמחווה, המוסברת בספר על רקע אמונותיו העמוקות של הקצין, נראית בסרט כהתגלות חדשה ובלתי מוסברת של חסד.
"תרומתו של רומן פולנסקי לתסריט היא עצומה", אמר התסריטאי של הפסנתרן, רונלד הארווד. "פתרונות רבים... לקוחים מהתנסותו האישית". התנסות זו כוללת את בריחתו של פולנסקי מקרקוב בגיל שבע, ואולי גם זיכרון טרי יותר — התחמקותו ממשפט אונס בארצות–הברית. מאז שנס מאמריקה מצא פולנסקי מקלט באירופה, והפסנתרן הוא דרכו לבטא הכרת תודה. עם קבלת פרס דקל הזהב הצהיר פולנסקי כי הוא גאה על שביים "סרט המייצג את פולין". ואמנם, שלא במפתיע, זכה הפסנתרן — ובייחוד הסצנות שבהן מככבת דמותו של הוזנפלד — לשבחים בכל רחבי אירופה. הסרט, שצולם בברלין ובוורשה ומומן בידי הטלוויזיה הצרפתית בכבלים, הוא תוצר מובהק של אירופה, והוא משרת אותה היטב.
ולאדיסלב שפילמן הוא היהודי הסטריאוטיפי של הדמיון האירופי: קוסמופוליטי, אמנותי, ילדותי, חסר אל, חסר שורשים, מנותק מן ההיסטוריה וסולד מכוח. תארים אלה בדיוק מגדירים היום אידיאל אירופי מסוים. באיחודן של הזהות היהודית והזהות האירופית — שימו לב למשחק הגומלין בין המוסיקה הקלסית למנגינות הכליזמר בפסקול הסרט — מעניק הפסנתרן לאירופה משהו שאינו רחוק ממחילה. האירופי "האמיתי", שאינו נבדל מן היהודי בעידון ובהומניות שלו, לא היה יכול לחולל את השואה. רק נאצי, חריג ארור בתשוקתו לכוח, היה יכול לבצע את הפשע הנורא הזה. ואפילו לנאצים יש תקווה: המוסיקה — חסרת גוף, טהורה, מעבר למילים — יכולה לגאול אותם. וזהו תפקידו של שפילמן, היהודי השורד בזכות חולשתו, המפנה את הלחי השנייה, מין ישו חילוני, המושיע חוטאים באמצעות האמנות, שהיא המקבילה האירופית המודרנית לאהבה הנוצרית.
גאולה כלשהי ממתינה גם לשפילמן. משקם לתחייה לאחר המלחמה אין הוא מחפש אחר משפחתו שאבדה — קשרים אחרונים אלו למסורת נותקו סופית — אלא את הקצין הגרמני, ומקדיש את שארית חייו למוסיקה, כשהוא סובל בשקט את עול המשטר הקומוניסטי. "שפילמן נראה כאילו אין לו נשמה וגם לא רצון, פרט לתשוקה האינסופית ללטף את הקלידים", כתב דייוויד דנבי בניו יורקר באחת הביקורות הנוקבות היחידות שנכתבו על הסרט. אך כישלונו של הפסנתרן טמון לא רק ברדידותו הרגשית, אלא גם ברדידותו המוסרית וההיסטורית. הכותרות האחרונות על המסך מספרות לא על מיליוני היהודים שנרצחו בפולין, אלא על גורלו של וילם הוזנפלד ועל המוסיקה של שפילמן.
מבקרים אמיצים תקפו את הסרט רשימת שינדלר על שהשתמש ביהודים כתפאורה למחזה מוסר גרמני, ואת הסרט החיים יפים על כך שהמתיק את המציאות של המחנות. הראשון המעיט באנושיותם של הקרבנות, והשני המעיט באשמתם של הפושעים. הפסנתרן מצליח לחזור על שני החטאים גם יחד. האם באמת קשה כל כך לייצג את היהודי כבן–אנוש שלם ובעל רצון חופשי, מבלי לדלל את הזוועה?
מיכאל אורן הוא עמית בכיר במרכז שלם בירושלים ועורך עמית בתכלת. ספרו האחרון, שישה ימים של מלחמה: יוני 1967 ועיצוב המזרח התיכון המודרני, ראה אור בשנת 2002 בהוצאת אוקספורד.
