מיסוי וטעייה

דניאל פוליסר




ישראל מתמודדת היום עם המשבר הכלכלי החריף ביותר שידעה מאז ימי האינפלציה הדוהרת לפני כמעט שנות דור. המשק הישראלי, שצריך להתרחב ביותר משני אחוזים בשנה רק כדי לעמוד בקצב הגידול של האוכלוסייה, התכווץ בשנתיים שחלפו והוא עלול להוסיף ולהצטמק גם בשנת 2003. שיעור האבטלה עלה ליותר מעשרה אחוזים, תשלומי הרווחה גדלו בהתאם, ותקבולי המסים צנחו. התוצאה היא גירעון תקציבי אשר בקצב הנוכחי עלול להגיע בשנה הזאת ליותר מחמישה אחוזים מן התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) — כמעט פי שניים מן הרמה שסוכנויות דירוג האשראי הבינלאומיות מגדירות כרמה מסוכנת. לישראל, הנאלצת להתמודד עם מצב ביטחוני קשה ועם בידוד דיפלומטי הולך וגובר, חידוש הצמיחה הכלכלית הוא בבחינת צורך קיומי.

מרבית הכלכלנים ואישי הציבור מייחסים את המצב לקריסת שוק ההיי– טק העולמי ולירידה התלולה בתיירות ובהשקעות חוץ מאז פרוץ המלחמה עם הרשות הפלסטינית בספטמבר 2000. בגורמים אלו אפשר אמנם לתלות חלק מן השבר הכלכלי, אבל קשה למצוא בהם הסבר לכך שישראל הגיעה לסף פשיטת רגל, וקשה עוד יותר להיעזר בהם בחיפוש אחר פתרון. כדי להגיע אל לב העניין יש לבחון בעיה מערכתית ויסודית יותר: ההוצאות הממשלתיות האדירות ומדיניות המיסוי הבלתי מרוסנת, שרק החריפו בשנים האחרונות.
שיעור הוצאות הממשלה בשנה שעברה עמד על 55 אחוזים מפעילותה הכלכלית של המדינה, ובכך עלתה ישראל על שבדיה בשלושה אחוזים ונעשתה המדינה שהמגזר הציבורי שלה הוא הגדול ביותר בעולם המתועש. את ההוצאות המופרזות מקובל לייחס לסכנות הנשקפות לישראל מחוץ, אולם לאמיתו של דבר הוצאות הביטחון הן רק עשירית מן התמ"ג. הבעיה האמיתית היא ההטבות הסוציאליות, תשלומי ההעברה והוצאות השכר המנופחות במגזר הציבורי, המסתכמים ביותר ממחצית התקציב הכולל. במילים אחרות, גם אילו היה אפשר להפחית את הוצאות הביטחון של ישראל לרמה המקובלת במדינה אירופית טיפוסית (שניים עד שלושה אחוזים מן התמ"ג), עדיין הייתה ישראל בין המדינות הפזרניות ביותר, לצד שבדיה, דנמרק וצרפת.
המודעות לבעיה זו גברה בשל המשבר הנוכחי — בייחוד מאז התמנה בנימין נתניהו לשר האוצר והפך את הקיצוץ העמוק בתקציב לגולת הכותרת של תכנית החירום להבראת המשק. במסיבת העיתונאים שבה הציג את התכנית לראשונה הסביר נתניהו שאנשי הסקטור הציבורי "לא מייצרים כסף, הם צורכים כסף", וכי הם מהווים "55 אחוז מהתוצר, והסקטור היצרני מהווה 45 אחוז מהתוצר". לנוכח הערכה זו, רוב הסעיפים בתכנית שאושרה בכנסת בחודש מאי מורים על קיצוצים בהוצאות במגוון רחב של תחומים.
לעומת זאת, המסים הגבוהים לא נידונו כמעט בשיח הציבורי, ולהורדת המסים הוקצה בתכנית החירום תפקיד משני בלבד. ביולי 2002 אישרה ממשלת האחדות הלאומית קיצוץ צנוע במס ההכנסה — שיישומו היה אמור להתבצע בהדרגה עד שנת 2008 — כחלק מעסקת חבילה שכללה הטלת מסים חדשים על חסכונות, דיבידנדים ורווחי הון. השלב הראשון של הרפורמה — שהנהיגה מיסוי מלא על שוקי ההון והפחתה סמלית בלבד במס ההכנסה — נכנס לתוקף בינואר השנה. התכנית החדשה אמנם החישה את קצב הרפורמה והקדימה את תאריך היעד ליישומה הסופי לשנת 2006, אך גם צעד זה רחוק מאוד מן הירידה התלולה במסים הדרושה להנעתו מחדש של המגזר הפרטי.
ייתכן בהחלט שלטווח הארוך, הבעיה הגדולה ביותר במשק הישראלי איננה גודלה של הממשלה, אלא נטל המסים הנחוץ למימונה. העול הכבד מאלץ ישראלים מכל השכבות — עובדים, מעסיקים ומשקיעים — להתמודד עם מערכת של תמריצים שליליים, הגורמים נזק רב הן ברמה הפרטית והן ברמה הלאומית. אם מדינת ישראל מבקשת למצוא את הדרך לצמיחה מהירה ויציבה, עליה לעשות מאמץ שיטתי להפחתת המסים.
עד כמה גבוהים המסים בישראל? בשני התחומים הפוגעים ישירות בחייו של הפרט, מסים על עבודה ומסים על רכישת מצרכים ושירותים, שיעורי המס בישראל הם מן הגבוהים בעולם.
קחו לדוגמה את החלק שנוגסת הממשלה מן המשכורת של כל אדם עובד. גבר נשוי, אב לשניים, שהשתכר 5,300 ש"ח בחודש, הגיע בשנת 2002 למדרגת מס של 38 אחוזים, המורכבים ממס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות. אישה במצב דומה הגיעה למדרגת המס הזאת במשכורת חודשית של 6,000 ש"ח. בשכר של 11,400 ש"ח בחודש, רמה אופיינית למעמד הביניים, הגיע העובד למס שולי של 55 אחוזים. אפילו אנשי העסקים המצליחים ביותר בוול סטריט אינם מגיעים למדרגת מס כזאת. אבל אין זה שיעור המס המרבי בישראל: עובד שהשתכר 18,900 ש"ח בחודש שלשל 60 אחוזים מהכנסתו השולית ישירות לכיסה של הממשלה.
אולם זהו רק חלק מן הסיפור, שכן מערכת שלמה של מסים נוספים מפחיתה את כוח הקנייה של מה שנשאר מן המשכורת. המכביד שבהם הוא מס ערך מוסף בשיעור 18 אחוזים, המוטל על כל המוצרים והשירותים, ובכלל זה על מצרכי יסוד כמו לחם וחלב. משמעות הדבר היא שכל עובד מאבד עוד שישית מהכנסתו הנקייה ברגע שהוא מבקש לקנות באמצעותה משהו.
זאת ועוד: על פריטים רבים הנחשבים חיוניים בעולם המערבי מוטלים בישראל מכס ומסים דרקוניים. נניח לדוגמה שעובד ממעמד הביניים (שמשכורתו 11,400 ש"ח) היה רוצה לעבוד במשרה נוספת כדי להרוויח די לקניית מכונית. אילו חי בארצות–הברית, היה יכול לקנות רכב צנוע כמו הונדה סיוויק חדשה תמורת 13,500 דולר; ואילו שילם את מסי העבודה על פי החוק האמריקני היה עליו להרוויח כ–20,000 דולר כדי שיהיה בידו הסכום הזה — משימה שאפשר לעמוד בה בתוך שנה או שנתיים. אולם בישראל, שבה מגיע שיעור המכס על מכוניות מיובאות ל–110 אחוזים (מלבד המע"מ), יגיע מחירה של אותה המכונית ל–127,000 ש"ח (כ–28,500 דולר), כלומר פי שניים מן המחיר בארצות–הברית. יתר על כן, כדי להגיע לסכום זה יצטרך הישראלי להרוויח עוד 282,000 ש"ח (כ–63,400 דולר) — פי שלושה מן הסכום שיידרש לחברו האמריקני.
אלא שבקניית הרכב לא תמו הוצאותיו המופרזות של הישראלי: מחירה הגבוה של המכונית מייקר גם את ביטוח הרכב בישראל, ותעריף הביטוח לאותה הונדה סיוויק מגיע ל–7,700 ש"ח בשנה. מיסוי הדלק סחטני עוד יותר: ליטר דלק נטול עופרת עולה באמריקה כ–0.48 דולר, ואילו בישראל, בשל מסים בגובה 190 אחוזים (מלבד המע"מ), מחירו של אותו הליטר הוא 4.50 ש"ח (1.01 דולר). ההפרש הזה עולה לנהג הישראלי הממוצע עוד 5,000 שקלים לשנה.
בכל זאת, לעתים נשמעת הטענה כי שיעורי המס בישראל "סבירים" ואינם גבוהים מן המסים הנהוגים ברוב מדינות אירופה. בספטמבר 2002 טען אריה כספי בטור שלו בהארץ כי הציבור "מוצף במידע מטעה כאילו המיסוי בארץ גבוה מהממוצע המערבי". דברים דומים אמר שלמה סבירסקי, ממנהלי מרכז אדוה למידע על שוויון וצדק חברתי בישראל. "נטל המס על יחידים בישראל אינו מן הגבוהים בעולם", כתב, "השוואה לנתונים שפרסם הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (או–אי–סי–די) מעלה כי ישראל מצויה 'במקום טוב באמצע'".
האמנם? אם משווים את המסים על עבודה בישראל למסים במדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, שבו חברות רוב המדינות המתועשות, מתברר כי אין כל יסוד לטענה זו. ניקח לדוגמה מקרה טיפוסי של גבר נשוי, אב לשניים, שמשכורת הברוטו שלו שווה לתמ"ג השנתי לנפש בארצו (כלומר, שווה בערך למשכורת הממוצעת באותו המשק). על פי נתונים שפרסם עדי ברנדר ממחלקת המחקר של בנק ישראל, שילם עובד כזה בישראל בשנת 2002 מס שולי בשיעור 40 אחוזים — 26 אחוזים יותר מעובד גרמני הנמצא במצב מקביל, 14 אחוזים יותר מעובד צרפתי, 10 אחוזים יותר מעובד נורבגי ו–7 אחוזים יותר מעובד שבדי. ישראלי שהכנסתו כפולה מן הממוצע ישלם מס בשיעור 55 אחוזים, שגבוה ממנו נהוג רק בשתי מדינות מערביות — דנמרק ובלגיה.
אולם הניתוח הזה עדיין אינו משקף את מלוא כובדו של נטל המס בישראל. המיסוי במדינות הרווחה באירופה כולל בדרך כלל הפרשות נכבדות לפנסיה, ואילו מרבית העובדים הישראלים צריכים לממן את הפנסיות שלהם בעצמם. במדינות אירופיות רבות משמשים המסים גם למימון שירותים חיוניים שהישראלים נדרשים לשלם עבורם: בשבדיה, למשל, ניתן החינוך ללא תשלום, ואילו בישראל הורים משלמים עבור ספרים, מכשירי כתיבה, טיולים ו"שיעורי העשרה" לילדיהם הלומדים בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים. הממשלה השבדית מממנת את ההשכלה הגבוהה, ואילו בישראל מי שבוחר ללמוד באוניברסיטה צריך לשלם בעצמו את שכר הלימוד.






המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017