הדפסה
גרסת PDFלנוכח הדברים הללו אין מנוס מן המסקנה שהמיסוי בישראל הוא מן הכבדים בעולם המערבי, ובכל הנוגע למעמד הביניים — שעליו מתבססות התקוות לצמיחה כלכלית מתמשכת — נהוגים בישראל המסים הגבוהים ביותר.
כתוצאה מכך, שורה של תמריצים שליליים מדכאת את הפעילות הכלכלית ומסכנת את עתידו של המשק הישראלי. שיעורי מס גבוהים על עבודה מחבלים במוטיבציה של הפרט לעבוד יותר ומרתיעים מעסיקים מלקדם עובדים ותיקים או לגייס חדשים, שכן על כל שקל שיבקשו להוסיף על משכורתו הנקייה של העובד יידרשו לשלם שקל נוסף לממשלה. אותם המסים בולמים גם את גידול ההון, כיוון שהם מותירים הכנסה פנויה מועטה בלבד לחיסכון או להשקעה. נוסף על כך פוגעים המסים הכבדים פגיעה קשה בכושר התחרות הבינלאומית של החברות הישראליות, הנדרשות לשלם יותר עבור עבודה ועבור מצרכים ושירותים.
וזה עוד לא הכל. המסים הגבוהים מגבירים את הפיתוי למעשי רמייה, וזאת יודע כל מי שנוסע במוניות דרך שגרה. לעתים קרובות המונה "מקולקל", ומסיבה פשוטה: הנהגים מעדיפים שלא להפעילו כיוון שהוא מפיק אישור רשמי המשמש לחישוב מס הכנסה ומע"מ. בשוק השיעורים הפרטיים המצב דומה: מורים לא–מעטים מלמדים אחרי שעות הלימודים כדי להשלים את הכנסתם, והתמורה משולמת במזומן. גם הפעילות בענף השיפוצים מתנהלת על פי רוב בדרך של תשלום במזומנים שכנגדו נמסרות ללקוח — אך לא לרשויות המס — קבלות "לא רשמיות". הפעילות הכלכלית הבלתי חוקית הענפה שהתפתחה בגלל שיעורי מס מופרזים הופכת מאות אלפי אזרחים שומרי חוק למעלימי מס סדרתיים.
ייתכן כי התוצאה החמורה ביותר של המדיניות הכלכלית הפגומה היא שיהודים ממדינות המערב נרתעים מלעלות ארצה, ובה בעת מצב המשק דוחק בישראלים רבים לרדת — ובכללם חלק מן העובדים והיזמים המוכשרים ביותר. קשה להשיג נתונים מדויקים, אך ביקור בעמק הסיליקון בקליפורניה או ברצועת ההיי–טק של כביש 128 בבוסטון יגלה מיד עד כמה גבוה המחיר שהמדינה היהודית שילמה עד כה, ומוסיפה לשלם, בהגירת ישראלים ממניעים כלכליים. אך אין תמה בדבר, שכן, כדברי אלן ריינולדס ממכון המחקר הדסון בוושינגטון, "מדיניות מס טובה כשלעצמה איננה ערובה לכלכלה מצליחה, אך בתולדות העולם אין דוגמאות למדינות שהנהיגו שיעורי מס דרקוניים ועם זאת נהנו מכלכלה משגשגת... בדיוק כשם ש'מקלטי מס' מושכים משקיעים ומהגרים מיומנים, כך מדינות שמערכות המס שלהן דרקוניות נאלצות להתמודד עם בריחה כרונית של הון כלכלי ואנושי כאחד". משטר המס הנהוג בישראל ממריץ ישראלים לעזוב במקום שיעודד יהודים לעלות ולהשתתף במאמץ לבניית המדינה היהודית, ומכאן שהוא חותר תחת יסודותיו של המפעל הציוני.
קיצוצים מקיפים בתקציב המדינה הם אמנם דבר הכרחי, והממשלה, ובייחוד שר האוצר נתניהו, ראויים לשבח על שפתחו בהתמודדות חזיתית עם הבעיה. אולם בכך אין די. על מנהיגי המדינה להבין כי גורם מרכזי למשבר הנוכחי הוא גובַה המסים, ולכן נדרש מאמץ כולל להפחתת המיסוי. מן הראוי שמאמץ זה לא ייחשב רק "עוד רכיב" בתכניותיה של הממשלה להשיב את הכלכלה למסלולה, אלא אמצעי מרכזי בדרך אל הצמיחה.
מבחינה זו ברי שאין די ברפורמה שהנהיגה הממשלה בשנת 2002, רפורמה שהואצה בתכנית החירום החדשה. גם לאחר השלמת יישומה בעוד שלוש שנים ייאלץ עובד המשתכר 5,300 ש"ח בחודש לשלם מס שולי של 36 אחוזים, ומעובד ששכרו החודשי מגיע ל–11,400 ש"ח ייגָבה מס שולי של 44 אחוזים. בתכנית אין גם כל הפחתה במע"מ או במגוון המבלבל של מסים אחרים המעלים את הוצאות המחיה לכל אזרחי המדינה.
ברם, כל ניסיון לקדם מהלך של הפחתה ניכרת במסים נדחה מפני החשש כי הממשלה לא תוכל לממן את הוצאותיה בעת הזאת, שבה עליה להתמודד עם גירעון גבוה, עם צמיחה שלילית ועם אבטלה. לפיכך, ראוי לבחון שלושה מקרים מן העבר הלא–רחוק שבהם התחבטו מדינות מערביות בבעיות דומות, הגיבו בהורדת מסים רדיקלית, והשיגו תוצאות מדהימות.
בשנת 1979, זמן קצר לאחר בחירתה של מרגרט תאצ'ר לראשות ממשלת בריטניה, שקע המשק הבריטי במיתון עמוק שבמהלכו נרשמה צמיחה שלילית במשך שנתיים רצופות. האינפלציה עלתה לשישה עשר אחוזים, האבטלה טיפסה ליותר מעשרה אחוזים והגירעון הממשלתי תפח בהתמדה והתקרב לשלושה אחוזים מן התמ"ג. אחד הגורמים העיקריים לשפל הכלכלי היה שיעורי מס גבוהים להחריד: המס המינימלי, ה"בסיסי", עמד על 40 אחוזים (כולל ביטוח לאומי), ומעליו הייתה סדרה של מדרגות מס מכבידות יותר, עד לשיא של 83 אחוזים. ממשלת תאצ'ר, בניסיון נועז להתגבר על המשבר, הנהיגה שינויים מרחיקי לכת: בתוך עשור הפחיתה הממשלה את שיעור המס הבסיסי ל–33 אחוזים וקיצצה את מדרגת המס המרבית במחצית — לכדי 40 אחוזים. הכלכלה הבריטית עלתה על דרך המלך: תוך כמה שנים מתחילת הרפורמה הגיעה הצמיחה לקצב של ארבעה אחוזים בשנה, האינפלציה הצטמקה לכדי חמישה אחוזים, ועד סוף שנות השמונים הצליחה הממשלה להגיע לעודף תקציבי.
כשנבחר רונלד רייגן לנשיאות ארצות–הברית בשנת 1981, סבלה ארצו מ"סטגפלציה" — שילוב הרסני של 13 אחוזי אינפלציה ושבעה אחוזי אבטלה. שיעורי מס ההכנסה היו גבוהים בכל רמת שכר, ומדרגת המס הגבוהה ביותר עמדה על 70 אחוזים. בתוך שלוש שנים הפחיתו רייגן והקונגרס את כל שיעורי מס ההכנסה ברבע, ובסופו של דבר הורידו את מדרגת המס העליונה לכדי 28 אחוזים. בשש השנים שלאחר מכן עלו התקבולים ממסים ב–375 מיליארד דולר והפריכו את תחזיותיהם של כל רואי השחורות, שצפו ירידה תלולה. באותן השנים נוצרו כעשרים מיליון מקומות עבודה חדשים, ורמת החיים של האמריקנים מכל השכבות עלתה במידה ניכרת. הפחתות המס האלה הכשירו את הקרקע לעשרים שנים של צמיחה, שבהן גדל הונם הקולקטיבי של האמריקנים ב–15 טריליון דולר.
אותם עקרונות יושמו בהצלחה באופן ברור עוד יותר בניו זילנד. בשנות החמישים הייתה מדינת–האי הקטנה הזאת אחת מחמש המדינות העשירות בעולם, אך עד תחילת שנות השמונים צנחה רמת החיים שם אל תחתית סולם המדינות המתועשות. שיעור הצמיחה היה זניח, האבטלה טיפסה משיעור אפסי לחמישה אחוזים, והגירעון התקציבי עלה לרמה מבהילה של תשעה אחוזים מן התמ"ג. ב–1984 יזמה הממשלה בראשותו של דייוויד לאנג סדרת רפורמות מרחיקות לכת שכללו לא רק קיצוץ נרחב בהוצאות ומאמץ הפרטה רחב היקף, אלא גם ירידה חדה במס ההכנסה. במסגרת זו הורד שיעור המס המקסימלי לכדי מחצית — מ–66 ל–33 אחוזים. תוך שנים ספורות הואצה הצמיחה בניו זילנד והתייצבה על קצב של כחמישה אחוזים בשנה, ובתוך פחות מעשור ניהלה הממשלה עודף תקציבי של ארבעה אחוזים מן התמ"ג. באמצע שנות התשעים דירג הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי את המשק הניו זילנדי בין עשרת הראשונים בעולם.
אימוץ העקרונות שיושמו במדינות הללו אינו מבטיח הצלחה כלכלית, אך יש סיבה טובה להאמין שהמשק הישראלי יכול לשוב ולעלות על מסלול של צמיחה אם אך תכיר הממשלה בחשיבותו של קיצוץ מקיף במסים. אפשר תמיד לטעון שהעיתוי בעייתי ושישראל צריכה לפעול בקצב אטי, מבוקר והדרגתי כדי להיחלץ מן המשבר — טענה שאפשר להעלות לגבי כל אמצעי נועז. אולם גישה זו מוטעית מיסודה. לאמיתו של דבר ההפחתה במס היא אחד האמצעים היעילים ביותר להעלאת המדינה על מסלול של צמיחה. גם מבחינה פוליטית יהיה זה משגה חמור להמתין, שכן אין זמן מתאים יותר משעת משבר לשכנע את קובעי המדיניות ואת הציבור לשקול צעדים מרחיקי לכת.
המיתון העמוק והאבטלה הקשה מסבים סבל רב לציבור הישראלי. אולם המשבר הזה, אשר הציב את המדיניות הכלכלית בראש סדר העדיפויות הציבורי, מזמן לממשלה שעת כושר לתפנית אסטרטגית. שינוי זה יאפשר למדינה היהודית להציע לאזרחיה רמת חיים נאותה ולמשוך אליה יהודים מכל רחבי העולם. יש לראות בו צורך כלכלי וכורח ציוני מן המעלה הראשונה.
דניאל פוליסר,
בשם העורכים
דניאל פוליסר,
בשם העורכים
