הדפסה
גרסת PDFו
תפקידו המתרחב של בית המשפט העליון בישראל כפרשן העקרונות החוקתיים של המדינה מחייב דמוקרטיזציה של תהליך בחירת השופטים. השיטות הנהוגות בדמוקרטיות אחרות מעמידות בפנינו מגוון דגמים המבטיחים את הכישורים והעצמאות של היושבים על כס המשפט, תוך כדי הענקת סמכות המינוי לגופים נבחרים. גרסה ישראלית של דגם מינוי השופטים האמריקני, שתפקיד בידי ראש הממשלה הנבחר את הסמכות להציע מועמדים, ובידי הכנסת הליך שימוע פומבי לאישור המועמד או לדחייתו, תציב שתי משוכות דמוקרטיות נפרדות שתבטחנה בטווח הארוך את אחריותה של הרשות השופטת כלפי הציבור, ובה בעת תמנע את הסכנה ששתי הרשויות הללו תפעלנה לבדן ובאופן בלתי-מבוקר. ניתן להוסיף ולהקים ועדה בלתי-תלויה להערכה מקצועית, כדי להבטיח שהמועמדים יעמדו ברמה גבוהה של יכולת מקצועית, על סמך קני מידה שייקבעו מראש. המשך הנוהג הקיים של כהונה לכל החיים יבטיח את העצמאות המוחלטת של השופטים שצלחו את המשוכות הללו.53 יהיו פרטיה של שיטת המינויים החדשה אשר יהיו, חיוני שיכוּנן הליך מיון דמוקרטי, שיאפשר לבית המשפט העליון לפסוק בשאלות הנוגעות לעקרונות החוקתיים של האומה, ובד בבד ליהנות מאמון הציבור.
כנגד הדמוקרטיזציה של הליך המינוי תועלה בוודאי הטענה שהיא חותרת תחת עצמאות השופטים, אשר עלולים לחוש "מחויבות" כלפי אלה שהעניקו להם את סמכותם. ככלות הכל, זהו הטיעון שהביא מלכתחילה להנהגת שיטת מינוי השופטים הקיימת היום בישראל.54 אולם לטיעון זה אין שחר. כל שופט שמשכורתו ומשרתו מובטחות לו לכל חייו מחוסן, הלכה למעשה, מלחצים פוליטיים, ואין זה משנה כיצד הגיע לתפקידו. אין כל סיבה ששופט, שלא יפסיד דבר כתוצאה מהחלטותיו, יתיר לאיזו תחושה של "הכרת תודה" להשפיע על הכרעת הדין הנאותה. אכן, חוקרי הרשות השופטת עמדו על נקודה זו שוב ושוב.55 בארצות-הברית, למשל, ניסיון של יותר ממאתיים שנה בבחירה דמוקרטית של השופטים, מלמד ששופטי בית המשפט העליון פסקו לעתים קרובות באופן שונה לחלוטין מזה שציפו לו אותם גורמים שתמכו בבחירתם.56 יתר על כן, קיים הבדל מהותי בין נאמנות מפלגתית לנאמנות אידיאולוגית. ברורשאין למנות שופטים על פי קשריהם עם מפלגות פוליטיות,אך נאמנותו של שופט להשקפת עולם מסוימת, היא אמת מידה לגיטימית בתהליך מינוי השופטים לבית המשפט העליון, מאחר שמשימת השפיטה כרוכה בהכרח - כפי שראינו - בהחלטות אידיאולוגיות; והציבור זכאי שקולו יישמע באשר לבחירת ההשקפות המעצבות את ההחלטות הללו.
באשר לטענה שהפקדת סמכות המינויים בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה: אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך כינון חוקה, שבכוחה אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקה.
מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת; הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה. בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטהעל מושליו, וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור. השיטה הנוכחיתלמינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר, ושמשום כך הרכב בתי המשפטחייב להיקבע בידי ועדה סגורה.
הליך מתוקן למינוי השופטיםצריך להגן בקנאות על עצמאותם של שופטי ישראל, ולשחררם לחלוטין מלחציםפוליטיים ומהשפעות בלתי-רצויות אחרות, מעת כניסתם לתפקיד. אבל סמכותה של הרשות השופטת בישראל חייבת להתבסס באופן ברור על אמון העם באמצעות הליך מיון ציבורי של המועמדים לכס המשפט. רק בדרך זו יועבר המסר הדמוקרטי החשוב ביותר: שהשופטים הם, בסופו של דבר, משרתיו של העם. לא פחות ולא יותר.
מרדכי הלר הוא עורך דין המתגורר בירושלים.
הערות
1. Charles L. Black, “A Note on Senatorial Consideration of Supreme Court Nominees,” Yale Law Journal 79, 1970, p. 660 (להלן "על אישור הסנאט").
2. לפרטים נוספים ראה הלל נייער, "תורת המהפכה של אהרן ברק", תכלת 3, חורף התשנ"ח/1998, עמ' 43-11; ואוולין גורדון, "אקטיביזם שיפוטי והדיון שאיננו", תכלת3, חורף התשנ"ח/1998, עמ' 77-44.
3. לצורך מאמר זה, הביטוי "כהונה לכל ימי החיים" מתייחס לשיטות שבהן מובטחות משרות השופטים עד גיל הפרישה (בישראל - גיל שבעים).
4. Archibald Cox, The Role of the Supreme Court in American Government (Oxford: Clarendon, 1976), p. 99 (להלן תפקידו של בית המשפט העליון). ראה גם Jeffrey A. Segal and Harold J. Spaeth, The Supreme Court and the Attitudinal Model (Cambridge: Cambridge, 1993), p. 4 (להלן בית המשפט העליון ומודל ההשקפה):"השופטים בהכרח יוצרים את החוק. רק מי שמאמין בסיפורי סבתא מכחיש זאת. גם כך... אין זה נעים להודות שבתי המשפט קובעים מדיניות, לאחר שהקפנו את החלטות בתי המשפט בחומות המיתוס שלפיו השופטים והחלטותיהם הנם אובייקטיביים, שקולים וחסרי פניות".
5. יצחק אנגלרד, "תרומת הפסיקה להתפתחות בדיני נזיקין - דימויה העצמי ומציאות", עיוני משפט, כרך יא התשמ"ו-התשמ"ז, 1986-1985, מובא אצל מנחם מאוטנר, ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי (תל אביב: מעגלי דעת, התשנ"ד), עמ'47-46.
6. אהרן ברק, "ההלכה השיפוטית והמציאות החברתית", בתוך ספר זוסמן: לזכרו של יואל הכהן זוסמן, נשיא בית המשפט העליון (ירושלים: דף-חן, התשמ"ד), עמ' 93.
7. בלק, "על אישור הסנאט", עמ' 658-657. לדבריו, הוא שואב את גישתו מכתביהם של אוליבר ונדל הולמס הבן, פליקס פרנקפורטר והשופט לרנד הנד. ראה גם יוג'ין רוסטו: "כולנו הסכמנו זה מכבר שהשופטים הם בני-אדם ולא רובוטים... הם מביאים בהכרח לבית המשפט השקפות שונות". Eugene V. Rostow, The Sovereign Prerogative: The Supreme Court and the Quest for Law (New Haven: Yale, 1962), p.123 (להלן הזכות הריבונית); ומיכאל פאולסן: "האידיאולוגיה חשובה: בין אם למועמדת יש גישה יצירתית ובין שגישתה פורמליסטית או פרגמטית או שהיא דוגלת באקטיביזם שיפוטי, הפילוסופיה המשפטית שלה (וגם, בכפוף לפילוסופיה המשפטית של המועמדת, הפילוסופיה הפוליטית שלה והשקפותיה האישיות) בסוגיות חשובות תשפיע מאוד על התנהגותה כשופטת". Michael Stokes Paulsen, “Straightening Out the Confirmation Mess,” Yale Law Journal 105:2, November 1995, pp. 549-580 (להלן "סדר").
8. סגל וספאת, בית המשפט העליון ומודל ההשקפה, עמ' 65.
9. Alexander Hamilton, James Madison, John Jay, The Federalist Papers (New York: Bantam Books, 1982), no. 78, pp. 392-399 (להלן הפדרליסט); John Arthur, Words that Bind: Judicial Review and the Grounds of Modern Constitutional Theory (Boulder: Westview Press, 1995), (להלן מילים כובלות).
10. ארתור, מילים כובלות, עמ' 3-1, 39, 133-132.
11. המילטון, הפדרליסט, מס' 78.ומה שחשוב לא פחות, הליך הדחת השופטים הופקד כולו בידי הרשות המחוקקת. אלכסנדר המילטון הבהיר שמבחינתו העיקר היה להימנע ממתן כל סמכות בתחום זה לרשות המבצעת - כלומר, לנשיא - בשל הפיתוי לסלק שופטים העשויים לפסוק נגדה או להענישם. בדומה לכך, בגלל החשש מפני תחרות או קנאה מקצועית, לא הוטל על חברי בית המשפט עצמם תפקיד כלשהו בנקיטת הליכים משמעתיים נגד שופטים אחרים או בהדחתם - שלא לומר בבחירתם. ניסיונות של נקמה או שליטה מצד בית המחוקקים נראו כסיכון בסבירות נמוכה,בגלל ריבוי האינטרסים הסותרים שיצטרכו להשתלב יחד כדי להניע מספר מספיק של מחוקקים להסכים על דרך הפעולה.
12. Herman Schwartz, Packing the Courts: The Conservative Campaign to Rewrite the Constitution (New York: Scribner, 1988), pp. 48-49 (להלן איוש מגמתי).
13. שוורץ, איוש מגמתי, עמ' 45. ראה גם Henry J. Abraham, Justices and Presidents: A Political History of Appointments to the Supreme Court of the United States (New York: Oxford, 1974), pp. 33, 65 (להלן שופטים ונשיאים). הפעם הראשונה שהסנאט של ארצות-הברית סירב לאשר מועמד - שהוצע בידי הנשיא ג'ורג' ושינגטון - הייתה ב-1795.
14. לאחר שהמינוי אושר, השופטים היפניים מכהנים כל ימי חייהם, בכפוף לביקורת הבוחרים מדי עשר שנים. נוהג זה אינו מקובל ברוב המדינות הדמוקרטיות שכן הוא אינו שומר באופן מלא על עצמאותם של השופטים.
15. בולטת בהעדרה בריטניה, שבה שיטת הבחירה של שופטים - כמו עניינים רבים אחרים בממשל הבריטי - היא מיוחדת במינה. בית המשפט הגבוה ביותר הוא ועדה של בית הלורדים, גוף שלא נבחר והוא לכאורה גוף מחוקק שאמור לגלם גם את הערכים החוקתיים של האומה כדרך שמגלם אותם בית המשפט העליון בארצות אחרות. "הלורדים-של-החוק" כפי שהשופטים הללו מכונים, מתמנים בידי המלכה לפי המלצת ראש הממשלה, הנועץ מצדו ביושב ראש בית הלורדים (הלורד-צ'נסלור) וכן בכמה לורדים-של-החוק ובמומחי משפט.
16. ברוב הארצות הללו, הליך בחירת השופטים מפורש בחוקה.
17. בסעיפים הנוגעים לעניין בחוק יסוד: השפיטה נאמר: "4. (א) שופט יתמנה בידי נשיא המדינה לפי בחירה של ועדה לבחירת שופטים. (ב) הועדה תהיה של תשעה חברים, שהם נשיא בית המשפט העליון, שני שופטים אחרים של בית המשפט העליון שיבחר חבר שופטיו, שר המשפטים ושר אחר שתקבע הממשלה, שני חברי כנסת שתבחר הכנסת ושני נציגים של לשכת עורכי הדין שתבחר המועצה הארצית של הלשכה; שר המשפטים יהיה יושב ראש הועדה".
18. בממשלה האחרונה, שר המשפטים צחי הנגבי התיירא כל כך מהשופטים, עד שלמעשה הוא הרחיב את הגוש לארבעה, בהסכימו לכל מינוי שהציעו השופטים. במסיבת פרידה להנגבי ביוני האחרון, שיבח אותו אהרן ברק על ניהול הישיבות "בהגינות וביעילות. בעמדותיו, היה שותף להצעות אשר שופטי בית המשפט העליון הביאו בפני הוועדה". הארץ, 7 ביוני, 1999.
19. אלא אם כן הוא עסוק בייצוג האינטרסים של מפלגתו. נציג הממשלה בוועדה בתקופת נתניהו היה שר החינוך דאז, הרב יצחק לוי מהמפד"ל. דומה שדאגתו העיקרית הייתה להגדיל את מספר השופטים הדתיים בבית המשפט העליון. ראה, למשל, הארץ, 23 באוקטובר, 1996. סביר להניח שכל אימת שהשר אינו חבר במפלגה הגדולה בקואליציה, האינטרסים המגזריים שלו יבואו גם הם לידי ביטוי.
20. יש אפשרות אחרת: שהוועדה תהפוך לשדה קרב המשקף את היריבויות האישיות בין עורכי הדין והשופטים. בישיבה מתוחה של חמשת חברי הממסד המשפטי מן הוועדה למינוי שופטים בנובמבר 1996, האשים דרור חוטר-ישי, ראש לשכת עורכי הדין, את השופטים שהם "מתנקמים" בו על מעורבותו בכמה עניינים שהובאו בפניהם. כל העיר, 6 בדצמבר, 1996. עוד לפני שהובס בבחירות לראשות הלשכה בקיץ השנה הוחל במערכה לסילוקו של חוטר-ישי מהוועדה. הארץ, 4 במאי, 1999.
21. הארץ, 13 בדצמבר, 1993.
22. ראה הארץ, 13 בנובמבר, 1995. באשר ליחסים האישיים בין משפחות ברק ובייניש, ראה כל העיר, 17 בנובמבר, 1995.
23. ראה כל העיר, 14 ביוני, 1996.
24. ישנם כמה הבדלים בין תפקידיו של נשיא בית המשפט העליון בישראל לאלה של עמיתו בארצות-הברית. ההבדל החשוב ביותר הוא הסמכות לקבוע את הרכב חבר השופטים שידון בכל תיק. בארצות-הברית נידונים העניינים המגיעים לבית המשפט העליון בפני כל תשעת השופטים. אבל בישראל נידונים רוב העניינים בפני הרכב מצומצם הכולל שלושה או חמישה שופטים. בנסיבות רגילות, השופטים נבחרים באקראי לדון בכל מקרה. אבל בעניינים רגישים, נשיא בית המשפט מוסמך לקבוע אילו שופטים יטפלו בכל עניין וכך, למעשה, הוא יכול לקבוע את התוצאה שתתקבל בנושאים טעונים מבחינה אידיאולוגית. לדוגמה חשובה לכך, ראה פנינה להב, ישראל במשפט: שמעון אגרנט והמאה הציונית (תל אביב: עם עובד, 1999), עמ' 278-277.
25. גלובס, 16 ביולי, 1997. ברק הבטיח לשר התחבורה דאז, יצחק לוי מהמפד"ל, מינוי שופט דתי נוסף; לחבר הכנסת אמנון רובינשטיין ממרצ הבטיח ברק מינוי שופט ערבי.
26. Martin Edelman, Courts, Politics and Culture in Israel (Charlottesville: University of Virginia, 1994), p. 34.
27. יצחק אולשן, דין ודברים (ירושלים: שוקן, התשל"ח), עמ'247.
28. משה בן-זאב, "פוליטיקה במינוי שופטים", עורך הדין, 27 במאי, 1981, עמ' 13.
29. פקודת בתי משפט (הוראות מעבר), תש"ח/1948, ישיבה ו, סעיף 1 (ג).
30. אליקים רובינשטיין, שופטי ארץ: לראשיתו ולדמותו של בית המשפט העליון בישראל, (ירושלים: שוקן, התשמ"א), עמ' 59 (להלן שופטי ארץ).
31. זמורה ורוזן היו מודעים לניגוד האינטרסים; זמורה ביקש מרוזן להסתיר את תפקידו בבחירה. רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 60.
32. רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 66-60.
33. דברי הכנסת, כרך ח (1951), עמ' 1176. מובא אצל רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 106-105.
34. רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 106.
35. אולשן, דין ודברים, עמ' 328. זיכרונות השופט אולשן משקפים איבה עמוקה לציבור הדתי, והוא מרבה להזכיר "קנוניות" דתיות לאכוף את חוקי הדת על הציבור הישראלי. ראה, למשל, עמ' 327 ופרק 31. כדברי רובינשטיין, "ספרו חדור, במידה רבה, ביקורת קשה (לולא דמסתפינא הייתי נוקט ביטוי חריף יותר) כלפי החוגים הדתיים בישראל". רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 155-154.
36. הארץ, 24 באוגוסט, 1978. מובא אצל רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 120.
37. הארץ, 23 באוקטובר, 1996.
38. Ze’ev Segal, “A Constitution without a Constitution: The Israeli Experience and the American Impact,” Capital University Law Review 21:1, Winter 1992, p. 16. ברור שסגל מתכוון בכך הן לאינטרסים הצרים של הפוליטיקה המפלגתית והן לבחינת האידיאולוגיה הפוליטית של המועמד, מאחר שהוא תובע "התערבות מינימלית של פוליטיקאים (חברי הרשות המחוקקת והרשות המבצעת) בתהליך" - כלומר, סגל מתריס לא רק נגד מעורבותם של עסקני מפלגה אלא גם נגד זו של קובעי המדיניות שנבחרו בידי העם.
39. רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 119.
40. לדיון כללי בהרכב האתני והדתי של בתי המשפט (עד לפני עשרים שנה) ראה רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 157-137. ראה גם Shimon Shetreet, Justice in Israel: A Study of the Israeli Judiciary (Dordrecht, the Netherlands: Martinus Nijhoff, 1994), pp. 270-272 (להלן משפט בישראל); אמיר בן-דוד, "כוח עליון", מעריב, מוסף סופשבוע, 19 ביולי, 1996.
41. רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 37-36; דובר בית המשפט העליון; יואב יצחק, מחלקה ראשונה, תשנ"ח/1998 (תל-אביב: עגל הזהב, 1998), עמ' 73-55 (להלן מחלקה ראשונה).
42. מבוסס על מידע שהעביר דובר בית המשפט העליון; ראה גם יצחק, מחלקה ראשונה, עמ' 73-55.
43. רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 218. וכן, "לרגל גילם הקשיש של מרבית השופטים, ריחוקם הכפוי ממגע עם הקהל והיותם שרויים בתוך מסורת שיפוטית שמטרתה להרחיק שופטים מלחצים חיצוניים - עשויה השקפתם להיות שונה מזו של כלל הציבור". Shimon Shetreet, “Reflections on the Protection of the Right of the Individual: Form and Substance,” Israel Law Review 12, 1977, p. 32. מובא אצל רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 218.
44. רוסטו התייחס באופן כללי יותר למשימת הפסיקה החוקתית.רוסטו, הזכות הריבונית, עמ' 93.ראה גם רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 202. שופט אמריקני חשוב הרחיק לכת עוד יותר: "חשוב באותה מידה ששופט הנקרא לפסוק בשאלות חוקה יכיר את אקטון ומייטלנד, את תוקידידס, גיבון וקרלייל, את הומרוס, דנטה, שקספיר ומילטון, את מקיאוולי, מונטיין וראבלה, את אפלטון, בייקון, יום וקאנט, כשם שיכיר ספרים העוסקים במיוחד בנושא הנידון. כי בעניינים כגון אלה, הכל תלוי ברוח שבה הוא מתמודד עם השאלה שלפניו. המילים שעליו לפרש הן בבחינת כלים ריקים שהוא יכול לצקת בהם כמעט כל מה שירצה". Learned Hand, in The New York Times Magazine, November 28, 1954. מובא אצל אברהם, שופטים ונשיאים, עמ' 53.
45. אהרן ברק, "המהפכה החוקתית: זכויות יסוד מוגנות", משפט וממשל א, 1993-1992, עמ' 30.
46. למקורות עמדתו של ברק, ראה אהרן ברק, "חוק יסוד: חופש העיסוק", משפט וממשל ב, חוברת 1, 1994, עמ' 207 (להלן "חופשהעיסוק").
47. אהרן ברק, "חופש העיסוק", עמ' 208.
48. משה לנדוי, מצוטט אצל בן-דרור ימיני, "פונדמנטליסט נאור", מוסף הארץ, 1 באוקטובר, 1997, עמ' 28.
49. ימיני, "פונדמנטליסט נאור", עמ' 28.
50. קוקס, תפקידו של בית המשפט העליון, עמ' 118-117. וכן: "דומה שיכולתושל בית המשפט העליון לזכות בהסכמה ובתמיכה בתפקידו השלטוני תלויה בקיומה של דעה רווחת שהוא פועל באורח לגיטימי, כלומר ממלא את התפקידים שנמסרו לו, ורק תפקידים אלה, בהתאם לסמכויותיו". קוקס, תפקידו של בית המשפט העליון, עמ' 105-104. רוסטו מסכים לכך, "שכן בני העם, ולא בתי המשפט, הם פרשני החוקה האמיתיים. בית המשפט העליון והחוקה שהוא מפרש לא יהיה להם קיום אם לא יסכים העם, באופן כללי, לקבל את מרותם. רוסטו, הזכות הריבונית, עמ' 142.
51.סגל וספאת, בית המשפט העליון ומודל ההשקפה, עמ' 16. רובינשטיין מסכים עם האפיון של סגל, שהשיטה הנוכחית לבחירת שופטים היא "ניסיון לניטרול המינויים מסכנת הפוליטיזציה". רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 115.
52. פאולסן, "סדר", עמ' 579.
53.ראה פאולסן: "מתן הזדמנות לבחינה אידיאולוגית פתוחה ומהותית של המועמדים לכהונת שופטים מעורר תמיד את ההתנגדות... שהשופטת תהיה מחויבת להצביע בדרכים מסוימות במקרים שעשויים לבוא בפניה, תוך פגיעה בעצמאות השיפוטית ובאתיקה השיפוטית כאחת... [אבל] דיון רציני בפילוסופיה המשפטית לפני המינוי אינו פוגע כלל ועיקר בעצמאות החוקתית של השופטים, המכהנים כל ימי חייהם משעה שאושרו ומונו... הרשויות הפוליטיות רשאיות לבקש מידע הנחוץ להן כדי לחזות כהלכה את הצפוי, אבל אין הן זכאיות לתבוע הבטחות או התחייבויות. המועמדת תוכל להשיב על כל שאלה עניינית, אבל תמיד בהסתייגות השומרת על זכותה לשנות את דעתה ותמיד מתוך אזהרה שלמרות עמדותיה הקיימות היא תדון בכל עניין לגופו על בסיס העובדות ולאור הטיעונים המשפטיים שיוצגו". פאולסן, "סדר", עמ' 573-570.ראה גם אלכסנדר המילטון: "מאחר שדבר אינו יכול לתרום לנחישות [השופט] ולעצמאותו, כמו הקביעות במשרתו, בצדק אפשר לראות תנאי זה כיסוד חיוני", המילטון, הפדרליסט, מס' 78; וכן שטרית: "הכללים הנוגעים למשך כהונת השופטים מונחים בדרך כלל ביסודותיה של מערכת שפיטה עצמאית". שטרית, משפט בישראל, עמ' 54.
54. דברי הכנסת, כרך ח (1951), עמ' 1179-1176, 1192-1191; כרך יג (1953), עמ' 442-440. ראה גם אולשן, דין ודברים, עמ' 224; רובינשטיין, שופטי ארץ, עמ' 120-103; Asher Arian, Politics in Israel: The Second Generation (Chatham: Chatham House, 1985), p. 182.
55. Steven P. Croley, “The Majoritarian Difficulty: Elective Judiciaries and the Rule of Law,” The University of Chicago Law Review 62:1, 1995, p. 747.
56. לא זו בלבד שמעצבי החוקה של ארצות-הברית לא ראו בבתי המשפט איום, הם גם "היו מוטרדים מהחשש שהשופטים יהיו כפופים לרשויות האחרות. כדי להבטיח את עצמאות השופטים, מעצבי החוקה הבטיחו להם כהונה לכל החיים ושכר מובטח, ויצרו תהליך בחירה שאינו בשליטת הנשיא לבדו או הקונגרס לבדו". סגל וספאת, בית המשפט העליון ומודל ההשקפה, עמ' 13.
