הדפסההסיבה לפנייה זו אל מעבר לנושא הריבונות היהודית הייתה, כמובן, התחושה כי המדינה היהודית השיגה קיום קונקרטי, חיובי וסופי עם תום מלחמת העצמאות, או לכל הפחות בעקבות מלחמת ששת הימים. אך תחושה זו של נעילת המשימה הייתה הרת אסון עבור רעיון המדינה היהודית. עם לידתה, עמדו בראשה של המדינה אישים דגולים, ובכל זאת אישים שהנהיגו ומשלו ללא כל מסורת מדינית - ובוודאי לא מסורת של מדינה יהודית - שבכוחה לעגן ולהעמיק את מושג המדינה בתודעתם. תנועת העבודה, שהקימה את המדינה, הייתה מרוחקת במיוחד מפילוסופיה מדינית, ממחשבה חוקתית וממסורות רעיוניות אחרות שהיו עשויות לסייע בהגדרת המדינה היהודית ובייצובה. בחמשת העשורים שחלפו מאז, לא זכה רעיון המדינה היהודית לשכלול או לפיתוח נוספים: את הנימה הרווחת באקדמיה הישראלית הכתיבו התיאוריות הפוליטיות והמוסריות של קאנט, אשר אינן מותירות כל מרחב למאפיינים הפרטיקולריים של מדינת לאום יהודית; דבר לא נעשה כדי לפתח חוקה ראויה למדינה מעין זאת, והתוצאה היא שהמערכת המשפטית בישראל נוטה יותר ויותר לכיוון של משטר פוסט-יהודי "נייטרלי"; ורבות מהדמויות המרכזיות בתרבות הישראלית הטילו את כל כובד משקלן למאבק הבלתי פוסק לשלילת הלגיטימיות של מושג המדינה היהודית בדעת הקהל (כך, עמוס עוז: "מדינה אינה יכולה להיות יהודית כשם שכיסא או אוטובוס אינם יכולים להיות יהודיים... המדינה אינה אלא כלי... המושג 'מדינה יהודית' אינו אלא מדוח".)
יותר משלושים שנות עיסוק כפייתי ביהודה ושומרון, באש"ף וב"מיהו יהודי" - בשילוב עם חוסר העניין הכמעט מושלם ביחס לבעיית פיתוח התפישה והמסורת של ריבונות לאומית יהודית - גרמו, אם כן, לכך שרעיון המדינה היהודית הגיע היום אל סף ניוון מוחלט. מצב זה בא לידי ביטוי בפרויקט ה"פוסט-ציוני", המבקש את פירוקן של האמונות ההיסטוריות, הפוליטיות והדתיות שמהן נבנתה המדינה היהודית - פרויקט פירוק שליישומו נתנו ידם מאות אנשי אקדמיה, סופרים, אמנים ופוליטיקאים ישראלים, ושמתחיל היום לגייס כוחות גם בקרב אינטלקטואלים יהודים בתפוצות.
אולם הסימן הברור ביותר המעיד על הדקדנטיות של המדינה היהודית כרעיון הוא העובדה שלעתים תכופות אפילו מבקרי הפוסט-ציונות הבולטים ביותר מצטרפים למעשה למתקפה על מדינת לאום יהודית ריבונית. דוגמה טובה לכך משמש אמנון רובינשטיין, שר החינוך לשעבר, שמוטרד מעלייתה של הפוסט-ציונות באקדמיה הישראלית עד כדי כך שבספרו החדש, מהרצל עד רבין והלאה, הוא מקדיש לא פחות משמונים עמודים להפרכת טיעוניה. ולמרות זאת, אין צורך אלא לעבור לדיון בנושא שונה ופתאום מתברר שרובינשטיין עצמו מכריז על רצונו למוסס, למעשה, את הריבונות היהודית בארץ על ידי כליאתה של ישראל בתוך האיחוד האירופי, והכפפת חוקיה להחלטות בית המשפט העליון של אירופה. מאלף לא פחות הוא ניסיונו של אליעזר שביד, איש האוניברסיטה העברית - אשר נחשב בחוגים רבים להוגה הדעות הציוני החשוב ביותר - לגבש ציונות חדשה שתתאים לישראל בת זמננו. מאמץ זה מניע אותו להציע "ציונות אוניברסלית", אשר תוסיף לדגלה של ישראל "סמל שיציין את שותפות המיעוט הערבי" - האם הכוונה לחצי סהר, במקרה? - ותחבר המנון לאומי חדש, ש"יבטא את הייעוד הציוני במישור האוניברסלי: נאמנות לארץ ישראל, לירושלים ולמדינת ישראל כסמלים המבטאים תקוות גאולה, אחווה ושלום לכל הנקרא בשם ישראל ובין כל העמים. המנון כזה יוכל לאחד את אזרחי המדינה, עם שכל אחד מהם יבטא בו את ההזדהות הלאומית או הדתית שלו...".
ורובינשטיין ושביד הם מגיני רעיון המדינה היהודית. המושג שבתודעתם מצוי, כאמור, במצב כזה של התמוססות, שכאשר הם מנסים לפעול על פיו - בהתייחסם לשאלות פשוטות, כגון "האם צריכה להינתן לגרמניה, לצרפת ולבריטניה הסמכות לבטל חקיקה של הכנסת הישראלית?", או "האם יש להוסיף לדגלה של ישראל חצי סהר?" - מתברר שמחצית מהזמן הם יורים על כוחותיהם שלהם.
למרבה הצער, אי אפשר לומר שאותה התנוונות מושגית מאפיינת גם את מחנה הפוסט-ציונים. יש להם סדר-יום מוגדר היטב, שהוא בהיר וקליט לכל: ביטול רעיון המדינה היהודית וכינונה מחדש כ"מדינת כל אזרחיה" קאנטיאנית, ללא תכונות לאומיות או דתיות פרטיקולריסטיות; ללא כל עניין פורמלי או בלתי פורמלי ברווחתו של העם היהודי; וללא לגיטימציה חוקתית לקווי פעולה פוליטיים, צבאיים או תרבותיים למען העם היהודי בכללותו - עד וכולל ביטול חוק השבות והורדת יהודי התפוצות למעמד של "זרים" בארץ. כפי שכותב ירון לונדון, אחד הפרשנים החשובים בכלי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים בישראל, על חוק השבות: "החוק הזה הוא סמל, ... מיפלטם האחרון של הרעיונות המיושנים [של הציונות]. סמלים מתקיימים גם לאחר שמסומלים שבקו חיים... כזהו חוק השבות... חוקי ההתאזרחות שלנו צריכים לשרת אותנו, הישראלים - דתיים וחילונים, ערבים ויהודים... ולא את יהודי הגולה".
וכמו בכל מקרה שבו רעיון בהיר וממריץ נתון במאבק עם רעיון כה דקדנטי עד שהוא מוסיף להתקיים בשמו בלבד, רעיון המדינה היהודית מצוי למעשה בנסיגה מתמדת כבר עשרות בשנים.
