הדפסהראוי שלא נשלה עצמנו באשר למגמת פנינו. הרעיון המנוון של המדינה היהודית ישוקם בשנים הקרובות - דהיינו, הדוגלים בו ינתחו, ישקמו ויִצרפו אותו, עד היותו רעיון בהיר וממריץ שאפשר להבין אותו, להגן עליו ולצקת אותו לתוך מסורת חיה של הממשל בארץ; או שהמדינה היהודית תיעלם, כשהיא מותירה במקומה, בדיוק כפי שצפה פרנץ רוזנצווייג, עוד בולגריה או מונטנגרו לא-רלוונטיות, על חופי הים התיכון.
הגיע הזמן לשינוי כיוון בדיון הציבורי היהודי, הן בישראל והן בתפוצות. אנו חייבים להודות כי הוויכוחים שגזלו את כל כוחותינו בשלושים השנים האחרונות נדחקו מפני האירועים; ושאכן, לעומת פירוקה של המדינה היהודית בידי הנהגתה האינטלקטואלית והפוליטית, הם חסרי משמעות. כי מה זה בכלל משנה אם הממסד הישראלי מכיר או אינו מכיר בגיור הרפורמי לצורך קבלת אזרחות לפי חוק השבות, אם בתוך שנים ספורות לא יהיה חוק השבות? (חנוך מרמרי, עורך עיתון הארץ, כבר פתח במסע צלב למען הכרזה על 2023 כשנת ביטול החוק). ומה זה משנה אם הריבונות שתחול בסופו של דבר במקומות בעלי חשיבות רבה ליהודים, כמו חברון או העיר העתיקה, תהיה של מדינה זו או אחרת, אם אף אחת מהן לא תהיה מדינה שייעודה להגן על האינטרסים ועל החלומות של היהודים, במקומות כאלה או בכל מקום אחר?
אם נראה לשורשי הסוגיות העומדות על סדר-היום הפוליטי שלנו, יתברר שכולן תקפות לגבינו רק משום שקיימת מדינה יהודית, שניתן להפעיל את סמכותה ואת כוחה בדרכים מסוימות שנראות לנו, או בדרכים אחרות שנראות לנו פחות. אבל אם המדינה היהודית תפורק, כי אז כל "הסוגיות" הגדולות שהקדשנו להן את זמננו במשך שנות דור, יתפוגגו כאילו הן (וגם אנחנו) לא היו מעולם.
הבה נחזור ונפנה את תשומת לבנו ליסודות: בסיסה החומרי של המדינה היהודית בימינו - צבאה, כלכלתה - הוא אולי בסיס מוצק יותר מכפי שהיה אי פעם מאז ייסוד התנועה הציונית לפני מאה שנה. אבל רעיון המדינה היהודית מעולם לא היה כה מבולבל, לא-מובן, בלתי מלהיב ופגיע בפני סכנת מחיקה ממפת עולמנו כפי שהוא היום. וללא רעיון זה, בסיסה החומרי של המדינה לא יוכל להיות יותר מאשר פרפר בתוך תיבת הזכוכית של אירופה הריבונית - שם, אם מזלה יאיר לה פנים, אכן תימצא המדינה הפוסט-יהודית.
ד"ר יורם חזוני הוא מנכ"ל מרכז שלם בירושלים.
