הדפסה
גרסת PDFלאחרונה גוברים הקולות המבכים את היעלמותה הקרבה של הזהות הישראלית. לפי טענה זו, תם עידן האידיאולוגיה הציונית כשאיפה וכהשקפה ציבורית, ואיתו תמה תחושת הסולידריות של החברה הישראלית, והם הומרו בשבטיות ובפיצול זהויות המתבטאים, בין היתר, בהתחזקותן של תנועות המייצגות אינטרסים כיתתיים, כגון ש"ס וישראל בעלייה. כפי שמתאונן דוד אוחנה בספרו הישראלים האחרונים, "רוח בלהות מהלך על פני ישראל. מכל עבר חברו יחד למלחמת מצווה עד חרמה ב'ישראלים האחרונים' - המתנחל והפוסט-ציוני, המזרחי החדש והמהגר הרוסי, ניאו-כנענים מימין ומשמאל, חרדים ישנים ומתעשרים חדשים, היחצ"נית והברוקר, מהללי ההפרטה, מקדשי קברים וסרסורי פועלים זרים, חסידי איראן ומעריצי סינגפור. הנה דמתה הארץ מובלעות מובלעות, כמו חתכו בבשרה החי. כל אחד דובר את שפת סימניו, מגדר את הטריטוריה שלו, נוטל את ליטרת הבשר ואחריו - המבול... נטולי אתוס ישראלי מוסכם, מפריטים הישראלים את עצמם לדעת". או, כטענת ההיסטוריון שאול פרידלנדר בריאיון שנתן למעריב (9 באוקטובר, 1998): "המבנים השבטיים הולכים ומתקשים, ובמקום התקדמות יש נסיגה. כל קבוצה, כל שבט ושבט, הופכים ליותר מיליטנטיים עם הכללים הפנימיים שלהם ואגרסיביים לאחר".
אל מול הטענות האלה ניצבים פוסט-ציונים דוגמת גדעון סאמט, שבירך כבר לפני יותר משלוש שנים על ה"נורמליזציה" שהמדינה תזכה לה בזכות הסכמי אוסלו, ועל ניפוץ "המלט בחומת הזהות הלאומית הישנה שלנו", אשר יביא סוף-סוף ל"קץ הבהלה הנוראה מכל מה שהוא זר ואחר" (הארץ, 28 ביולי, 1995). על פי משנתם, סוף הישראליות הישנה והפרגמנטיזציה של החברה מסמנים תהליך ראוי ורצוי של קץ מצבה החריג של ישראל כמדינה ציונית. דעות ממין זה מושמעות בשנים האחרונות כמעט מדי יום, דוגמת דבריו של הסוציולוג עוז אלמוג, אשר פרסם מאמר בעיתון הארץ (29 בדצמבר, 1995) שבו בירך על "דעיכת פולחן הלאום והמולדת הציוני"; או כמו ההצעות לשינוי ההמנון הלאומי הצצות באופן קבוע למדי, החל מהצעות "צוות מאה הימים" של שמעון פרס לקראת בחירות 1996 (הארץ, 29 במאי, 1998) ועד דבריה של מבקרת המדינה לשעבר, מרים בן-פורת (מעריב, 27 במאי, 1998); או התבטאותו של איש תנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" יוסי יונה, המציע בפשטות בגיליון האחרון של כתב העת אלפיים, כי ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית.
יש, כמדומה, אמת בטענה לפיה תם עידן. אך טועים הן המבכים והן המשבחים בקביעתם כי נטישת הישראליות הישנה כאידיאל מנחה פירושה נטישת הייחודיות הישראלית לטובת השבטיות, והאידיאלים לטובת ה"נורמליות". מבט מקיף יותר אף מביא למסקנה הפוכה: השינויים בחברה הישראלית אינם מסמנים אלא את תחילתו של שלב נוסף בהתגבשות הזהות הלאומית, על כמה שכבר היו בעבר, שלב שבו הייחודיות של הישראלים עשויה להיות חסונה מאי פעם. כיום, ניתן אולי לומר, נולדים דווקא הישראלים הראשונים.
כבר היו דורות רבים של ציונים וישראלים שציפו לראות את האופי הלאומי החדש מתעצב סופית בצלמם. החלוצים בתחילת המאה, הפלמ"חניקים בימי הקמת המדינה וה"בלייזרים" של שמעון פרס באמצע שנות השמונים מספקים שלוש דוגמאות מני רבות. כל אחת מהקבוצות האלה טענה בזמן מן הזמנים כי היא זו שמעצבת את החברה הישראלית המגובשת, הסופית. אך בכל פעם בא גל חדש של עלייה או שינוי תרבותי (ולעתים שניהם) והוסיף מרכיב נוסף לכור המִצרָף הישראלי, ועשה את תרכובתו מורכבת יותר, משונה ויחידה במינה. אף שאותם החלוצים, הפלמ"חניקים, ואפילו ה"בלייזרים" נהנו מתקופה כזו או אחרת של הגמוניה תרבותית ופוליטית, תפישותיהם מעולם לא התנחלו דרך קבע בלבבות של רוב יושבי הארץ. לכן, מטבע הדברים, גם ההגמוניה שלהם הייתה רק זמנית: כך, העליות מפולין ומגרמניה בשנות השלושים והארבעים עשו את החזון של ישראל כחברה חלוצית-חקלאית לחלום באספמיה; העלייה ההמונית מארצות המזרח לאחר קום המדינה מוטטה את הניסיון לבסס את ישראל על ערכי הפלמ"ח; קליטת העליות מרוסיה ומאתיופיה בעשור האחרון ריסקה שוב את השאיפה ל"נורמליזציה" של ישראל כפניה בשנת 1986.
כבר היו דורות רבים של ציונים וישראלים שציפו לראות את האופי הלאומי החדש מתעצב סופית בצלמם. החלוצים בתחילת המאה, הפלמ"חניקים בימי הקמת המדינה וה"בלייזרים" של שמעון פרס באמצע שנות השמונים מספקים שלוש דוגמאות מני רבות. כל אחת מהקבוצות האלה טענה בזמן מן הזמנים כי היא זו שמעצבת את החברה הישראלית המגובשת, הסופית. אך בכל פעם בא גל חדש של עלייה או שינוי תרבותי (ולעתים שניהם) והוסיף מרכיב נוסף לכור המִצרָף הישראלי, ועשה את תרכובתו מורכבת יותר, משונה ויחידה במינה. אף שאותם החלוצים, הפלמ"חניקים, ואפילו ה"בלייזרים" נהנו מתקופה כזו או אחרת של הגמוניה תרבותית ופוליטית, תפישותיהם מעולם לא התנחלו דרך קבע בלבבות של רוב יושבי הארץ. לכן, מטבע הדברים, גם ההגמוניה שלהם הייתה רק זמנית: כך, העליות מפולין ומגרמניה בשנות השלושים והארבעים עשו את החזון של ישראל כחברה חלוצית-חקלאית לחלום באספמיה; העלייה ההמונית מארצות המזרח לאחר קום המדינה מוטטה את הניסיון לבסס את ישראל על ערכי הפלמ"ח; קליטת העליות מרוסיה ומאתיופיה בעשור האחרון ריסקה שוב את השאיפה ל"נורמליזציה" של ישראל כפניה בשנת 1986.
אין פלא שבכל שלב שהסתמן בו שינוי גדול כזה, המאיים על ההגמונים התורנים, נשמעו קולות אשר ביקשו לבלום את התהליך: הקריאות של בעלי ההגמוניה עטו תמיד גלימה צדקנית של התרעה מפני רמה אנושית נמוכה של גל העלייה, ומפני השינוי ההרסני הצפוי של פני החברה. אך מאחורי קריאות שכאלה הסתתר החשש שביטא עיתון הארץ בימי קום המדינה מפני המשך עליית יהודי המזרח: "מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה? המונים בורים פרימיטיביים ועניים יקלטו אותנו ולא אנו אותם..." (ראה סדרת כתבות בנושא, הארץ, 28-22 באפריל, 1949). אלה דברים שאינם שונים במהותם, ולעתים גם לא בסגנונם, מהתבטאויות של אישים מראשי מפלגת העבודה, שהביעו לפני עשור הסתייגות מהשלכות העלייה הגדולה מברית-המועצות - ביטוי לחשש מפני ערעור הסדר שבו מובטח להם ולשכמותם מקום בצמרת. ובכל שלב התברר, לאחר מעשה, כי שינוי פני החברה בארץ לא בישר את מות הישראליות אלא את לידתה של ישראליות חדשה, שונה ואף חזקה מקודמתה.
זהו האופן שבו יש להבין גם את ההתפתחויות של ימינו בחברה הישראלית. החלוקה המתחדדת של תושבי ישראל ל"שבטים" אינה מבשרת בהכרח את התפוררות החברה, בראש ובראשונה מפני שהשבטים הללו מזדהים במוצהר עם כלל ישראל. רבים מפרשים בחרדה את צבירת העצמה בידי חרדים או יוצאי ברית-המועצות לשעבר כאות מקדים להתפוררות חברתית, אך מי שמקשיב לדובריהם ולדבריהם של קבוצות אלה מגלה שדרישתם הפוכה: הם רוצים להשפיע על עיצוב פני ישראל כולה, כמדינה וכחברה יהודית. רצון זה ניכר בשלל תופעות, החל מההירתמות הפומבית חסרת התקדים של הציבור החרדי בבחירות האחרונות למען בחירת בנימין נתניהו לראשות הממשלה, משום שזו נתפשה בעיניו כחיונית לאינטרסים היהודיים של מדינת ישראל ("טוב ליהודים"), ועד למעורבות הגוברת של ארגון המתנדבים החרדים "חסד של אמת" בפינוי חלקי גוויות אחרי פיגועי טרור; החל בהצהרת שר הפנים אלי סוויסה כי הוא מתנגד לביטול סעיף הלאום בתעודת הזהות משום שיהיה בכך לדעתו צעד להפרדת הדת מהמדינה, שהוא מתנגד לה (הארץ, 7 ביולי, 1997), ועד ההצעות של חברי הכנסת שלמה בניזרי מש"ס ואברהם רביץ מסיעת יהדות התורה להקמת מסגרות בצה"ל שתאפשרנה גיוס של צעירים חרדים שאינם לומדים בישיבות (הארץ, 25 בינואר, 1998); החל מהמגעים שמנהל זה זמן השר לקליטת העלייה יולי אדלשטיין עם גורמים שונים כדי להקים מסגרות קבורה ממלכתיות נאותות לנפטרים מקרב משפחות יהודיות אשר אינם יהודים בעצמם, ועד להצעת חבר הכנסת הדתי בני אלון התומך בביטול קיומה של המפד"ל בגלל חיוניות מעורבותו של הציבור הדתי, לדעתו, בחברה הכללית (מעריב, 27 בנובמבר, 1998). במילים אחרות, קיבוצים אלה רוצים להשתלב בקביעת דרכה וגורלה של הציונות, גם אם לעתים - בעיקר במקרה של החרדים - קשה להם עדיין להוציא מפיהם את שמה המפורש.
