אבות הציונות ומיתוס הלידה מן הארץ

אסף שגיב

בארץ ישראל קם העם היהודי. האומנם? על פי מסורת ישראל, לאו דווקא


האם ארץ ישראל היא אכן מולדתו של העם היהודי? בעיני יהודים רבים, המקבלים כפשוטו את משפט הפתיחה למגילת העצמאות של מדינת ישראל, עלולה שאלה זו להיראות בלתי מובנת. היא נוגדת את מה שהפך כבר להכרת יסוד בתודעה הלאומית המודרנית של העם היהודי – הזיהוי של ארץ ישראל עם ה"מולדת", שבה קם העם ובה עוצבה דמותו הרוחנית והתרבותית. והנה, ההיסטוריה העברית לפי התנ"ך מפריכה זיהוי פשטני ממין זה: אבי האומה, אברהם, לא היה יליד הארץ; משפחות צאצאיו הפכו לעם רק בעת שהותן במצרים; ואילו התורה, מעצבת דמותו הדתית והמוסרית של העם, ניתנה לו בסיני.  

"מולדת" היא אחת המילים הסוחפות ביותר שבנמצא, והביטוי החשוב ביותר בלקסיקון של הלאומיות. בכל מקום בו קיימים רגשות פטריוטיים, היא טעונה בכוח שיש בו כדי לעורר כמיהה, ערגה ומחויבות. עצמה אמוציונלית זו יונקת ממקורות קדומים, מיתיים; שכן בהקשר התרבותי הרחב, "מולדת" משמעה לא רק המקום שבו נולד האדם, אלא גם ערש הולדתו של העם. זהו מושג המגלם בתוכו את תחושת השורשיות הארצית, את רגש המחויבות לאדמה, אשר נתפשת כישות מזינה ומפרה.
הדיו של מיתוס זה נשמעים בכל רחבי העולם העתיק, אולם הביטוי המפורסם ביותר שלו מקורו בתרבות היוונית. בני העיר אתונה ראו עצמם כיושביה המקוריים של ארצם, וכינו עצמם בגאווה אוטוכתונים, על שם יצורים מיתיים שנקראו כך, והיו בעלי טבע כפול – פלג גופם העליון אנושי ופלג גופם התחתון נחשי, ומסמל את הקשר שלהם למוצאם מן הארץ. על פי המיתולוגיה היוונית היה מלכה הראשון של אתונה, קיקרופס, ברייה מעין זו. וזוהי תפישה שלא הייתה בלעדית לאתונה: האצולה של העיר תבי, למשל, ראתה עצמה כמתייחסת אל חמשת ילידי זרע הדרקון שטמן הגיבור המיתולוגי קדמוס באדמה. כביטוי לתפישות שכאלה השתרש המושג "אוטוכתוני", לציון הזיקה הקיימת בין אוכלוסייה "ילידית" לאדמתה, שממנה התהוותה ובה נטועים שורשיה.
שלא כמיתוס האוניברסלי על לידת האדם מן האדמה, שמשמעויותיו הן כלל-אנושיות, המיתוס האוטוכתוני מייצג זיקה בין עם לטריטוריה מסוימת, בעלת זהות מוגדרת. מכאן גם החשיבות שמייחסת האידיאולוגיה של הלאומיות המודרנית ליחס בראשיתי ממין זה, שהיא העמידה אותו כמסד לחוויה של לאומיות "אורגנית" הקשורה לקרקע ושואבת ממנה את כוחה. כלומר, המיתוס האוטוכתוני הוא מיתוס היסטורי, במובן זה שתפקידו המהותי הוא לבסס לגיטימיות.1 כמיתוס של זיכרון היסטורי משותף, הוא מילא את הצורך בטיפוח זהותן הייחודית של קבוצות אתניות, בהעמקת הסולידריות בין חבריהן, בהגנה על זכויותיהן הטריטוריאליות מפני תביעות מתחרות, ובגיבושם של כל הרכיבים האלה לכדי תפישה של לאומיות אורגנית. באופן כזה שימש המוצא הילידי של אוכלוסיות, ומשמש גם בעת החדשה, טיעון מרכזי בגיבוש זהותן ובתביעות הלאומיות או הקרקעיות שלהן, במקומות כמו קוסובו, צפון אירלנד ואוסטרליה.
ברם, בתרבות המערבית של היום האוטוכתוניות אינה אופציה בלעדית להתייחסותו של ציבור אל הארץ שבה הוא יושב. בעוד האוטוכטוניות מייצגת את הפן המיתי של זיקת האדם אל הטבע, ישנה גישה הפוכה, הגישה הטכנולוגית המודרנית, אשר תופשת את העולם הלא-אנושי כמשאב חומרי בלבד, נייטרלי מכל ערך זולת תועלתו עבור בני האדם. בהקשר של התרבות המערבית אי אפשר לנתק את הראייה הטכנולוגית של הטבע, המעוגנת במחשבה הרציונליסטית, מקיומו של המבט המנוגד, המיתי, על החוויה האנושית. בספרם המופתי של מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו, הדיאלקטיקה של הנאורות, מוצגים הנאורות והרציונליזם כביטויים להתקוממות האדם המערבי נגד האיום של כוחות הטבע הבראשיתיים, כניסיון לפתח כלים שיאפשרו לו לשלוט בכוחות אלה וליטול מהם את ההילה המיתולוגית.2 התוצאה היא העלאה על נס של המדע והטכנולוגיה המודרניים כבעלי ערך עצמי – והצדקה של יחס נצלני וחסר מעצורים כלפי הטבע.
"המערב", אפוא, בנוי במידה רבה על זוג של מושגים מנוגדים הדרים בכפיפה אחת: הטכנולוגיה והמיתוס, החתירה לשליטה בטבע והכמיהה להתמזגות עימו. וביסודו של דבר, שני דחפים מנוגדים אלה מבטאים אותה תחושה של קרע בסיסי, של סכסוך לא ניתן לגישור בין אדם להוויה. זוהי החוויה המעצבת של העולם המיתי, ומאוחר יותר של העולם המודרני המתועש, שהוא בעיקרו של דבר צאצאו הבלתי נמנע: האדם כילדה המוכה של האדמה או כאדונה חסר הרחמים.
המורשת התרבותית של המערב היא, אם כן, היטלטלות בין שני קטבים מנוגדים אלה: בין מה שניתן לראות כ"בגרות" רציונליסטית, טכנולוגית, אדישה ולעתים עוינת לטבע, ובין "אינפנטיליות" אוטוכתונית, רומנטית ואנטי-טכנולוגית, הכמהה לחזור לחסד הבראשיתי של חיים פגניים טבעיים. היטלטלות זו אינה נותנת מנוח למחשבה המערבית על היחס בין האדם ובין העולם, שכן משני העברים נשקפת סכנה: מחד, ההשחתה השיטתית של העולם, ויחד עימו של המהות האנושית עצמה, על ידי טכנולוגיה תעשייתית דורסנית שהופכת לערך, כפי שקרה למשל בברית-המועצות; ומאידך, פראות ברברית של חברה המשילה מעצמה את קליפות העידון של התרבות המודרנית, כפי שעשה הנאציזם. לכן טעות היא לצמצם את המחשבה האוטוכתונית או את זו הרציונליסטית-טכנולוגית לכדי מתן בסיס ללגיטימיות לאומית בלבד, ויש להבינן באופן רחב יותר, כמשקפות את האופן שבו תופשת תרבות לאומית את מקומו של האדם – והעם שהוא משתייך אליו – בסביבתו הטבעית.
ישראל של היום היא, במובן זה, חברה מערבית טיפוסית ביחסה לסביבתה האנושית והטבעית. מנהיגיה וקברניטיה של מדינת ישראל מתגאים לרוב בהצלחת הציונות לכונן מדינה הניצבת בחזית המדעית והטכנולוגית של העולם. יתרון זה הוא, ללא ספק, בעל חשיבות רבה, אולם לא פעם נדמה שתכליתו האינסטרומנטלית נשכחת: הטכנולוגיה והקדמה מצטיירות כמזור לכל תחלואי החברה. המחיר לדומיננטיות של השקפה זו הוא כבד: הזיהום וההרס הקשים של הטבע בארץ, ובמקביל תחלואיה של החברה ההיפר-מודרנית – ניכור, אדישות ותלישות. מנגד, מורגשת התעוררות גוברת של קבוצות "ירוקות", של שוחרי איכות הסביבה, אשר מעמידים מול המציאות הטכנולוגית-נצלנית חזון רומנטי, שעיקרו העלאה על נס של כל שדה בור וחלקה עזובה, דרישות להפסקת הפיתוח והבנייה ושאיפה להתחברות מיסטית לטבע.
עד כמה יהודי הוא הערך הטכנולוגי הדומיננטי במדינה הישראלית? עד כמה משקפת התפישה הישראלית של ההוויה את הדרך היהודית בהיסטוריה, שאותה היא מתיימרת, במובנים רבים, לייצג ולהמשיך? האם המחשבה היהודית יכולה להציע חלופה לתפישה המערבית בדבר מקומו של האדם בארצו?
הניסיון לבחון את האופן שבו תפשה המחשבה היהודית בגלגוליה השונים את הזיקה בין הממד האנושי לממד הטבעי הלא-אנושי יהיה רחב-היקף, אך יחד עם זאת, ניתן להצביע על כמה מאפיינים כלליים ביחסה של היהדות אל היש הטבעי, הארצי, הלא-אלוהי, תוך התמקדות בהיבט אחד שלו: יחסה למיתוס האוטוכתוני, כביטוי של החוויה הראשונית שעיצבה את התודעה המערבית (גם כאשר היא יוצאת נגדו). זהו רכיב תרבותי אשר באמצעות ניתוח היחס כלפיו ומעמדו ברוח היהודית ניתן לעמוד על האפיונים הייחודיים של הבנת היהדות את מקומו של האדם בטבע, ועל האופן שבו היא משקפת – או אינה משקפת –את הפרויקט המודרני של הציונות.
נקודת המוצא הטבעית לבדיקת יחסה של היהדות לאוטוכתוניות היא המקרא, המכונן את התודעה הלאומית העברית. עמדתו של התנ"ך ביחס לזיקה בין העם העברי לארץ המובטחת לא רק שאינה בעלת גישה אוטוכתונית, אלא שהיא סותרת אותה באופן שיטתי. למעשה, בניגוד לעמים האחרים בני המזרח הקדום המנסים להציג עצמם כילידיה המקוריים של ארצם, או לפחות מנסים לטשטש את הבעייתיות של הסוגיה, הרי שעם ישראל שמר בתודעתו תמיד דווקא את דבר היותו לא מתושביה הקדומים של ארץ מושבו.3 עניין זה זוכה להדגשה חוזרת ונשנית בתורה: בספר בראשית מתואר כיצד נפרדו שבעים האומות המקוריות "איש ללשֹנו למשפחתם בגויהם", אך עם ישראל טרם נמצא ביניהן.4 באשר למולדתו של אבי האומה, אברהם, מצוין במפורש כי היא אור כשדים, שאותה צווה לעזוב במילים: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".5 כך, בעת ששאר הגויים כבר ישבו בנחלותיהם, היה העם העברי מחוסר אדמה, נע ונד בארצות זרות. ובהתאם לכך, בתיאור מצוות הביכורים נדרש האיכר, עובד האדמה, להכיר בכך שאביו היה "ארמי אֹבֵד", דהיינו, נווד חסר נחלה.6
מדוע דוחה המקרא את המיתוס האוטוכתוני לגבי עם ישראל? התשובה נעוצה בעיקרו של דבר בכך שהמקרא דוחה את תמונת העולם הרחבה יותר שמבטא מיתוס זה, תמונה אשר ניתן לכנותה התפישה המיתית-מטריארכלית של הטבע. במסגרת תמונת עולם זו חווה האדם את הטבע כמהות אימהית חובקת-כל, שהוא תלוי בחסדיה. אימא אדמה זו היא אבטיפוס הנקבה: אם כל חי, המחזיקה במפתחות ללידה, מוות ותחייה. פולחני הפריון והמיסטריות של דתות העולם העתיק ביטאו כמיהה לגַשר בין האדם לבין הטבע הבראשיתי, הפראי, ולהמחיש את הקשר האורגני, הטבעי בין הקיום האנושי למהות החיה והנושמת של העולם. פולחנים אלה אפשרו לבאים בסודם להציץ במחזורי המוות והתחייה של היקום, ולשוב ולהתמזג עם האם הגדולה – האדמה.
ברם, עבור עולם המחשבה המקראי פולחנים אלה הם שיקוץ ותועבה, שיש למחוק אותם מעל פני האדמה. הסיבה ליחס זה אינה נעוצה רק בתחושת רתיעה מוסרית נוכח ההפקרות המינית והאלימות האורגיאסטית שהייתה כרוכה בכמה מפולחנים אלה, אלא בראש ובראשונה בדחייה של תמונת העולם העומדת ביסודם. בעיני התנ"ך, מקור החסד והשפע אינו האדמה החיה, אלא האלוהים העומד מעל הטבע. אמונה זו עומדת ביסוד המנהגים של מתן לקט, שכחה ופאה לעניים, הבאת המעשר והפקעת קרקעות לשם הקמת ערי הלוויים והכוהנים. הנימוק המפורש והנחרץ לעמדה זו של המקרא מופיע בספר ויקרא, בפרשה העוסקת בדיני שמיטה ויובל: "והארץ לא תִמכר לצמִתֻת כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".7 במילים אחרות, האדמה אינה בבעלותם של בני אדם, וערכה אינו נעוץ בהיותה ישות אלילית עצמאית, אלא בהיותה מוקדשת לאל.
יתר על כן, המקרא שולל מן היסוד את הרעיון שלאדם בעלות מלאה על אדמתו. האדון האמיתי של הארץ כולה הוא ה', ובחסדו הוא מחלק ומקציב כברות אדמה לגויים השונים: "בהנחל עליון גויִם בהפרידו בני אדם יצב גבֻלֹת עמים למספר בני ישראל: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו".8 כלומר, לא רק העברים, אלא העמים כולם קיבלו את גבולותיהם מידי אלוהים. בסיפור על כיבוש עבר הירדן בספר דברים, למשל, מזהיר ה' את משה שבני ישראל לא ינסו ליטול לעצמם את אדמות המואבים והעמונים: "כי לא אתן לך מארצם ירשה, כי לבני לוט נתתיה ירשה".9 ויושביה האנושיים של הקרקע, גם אם הם עמים אוטוכתוניים, מוחלפים על פי הכרעת האל:
ארץ רפאים תחשב אף הוא, רפאים ישבו בה לפנים והעמֹנים יקראו להם זמזמים: עם גדול ורב ורם כענקים וישמידם ה' מפניהם ויירשם וישבו תחתם: כאשר עשה לבני עשו היֹשבים בשעיר אשר השמיד את החֹרי מפניהם ויירשם וישבו תחתם עד היום הזה.10
בפסוקים אלה אנו רואים כי המקרא אינו רואה באוטוכתוניות כל מקור לזכויות טריטוריאליות מיוחדות, אלא להפך, טורח להפריך את תקפותן ביחס לרצון האלוהי.
ההכרה כי "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה"11 היא, אם כן, היסוד להבנת אופי החזקה שיש לעם ישראל על ארצו. זכות זו נובעת מהבטחה אלוהית, והיא למעשה תוצאה של הברית בין אברהם לה':
והפריתי אותך במאד מאד ונתתיך לגויים ומלכים ממך יצאו. והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדֹרֹתם לברית עולם להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען, לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים.12






מאה שנה ל'מדינת היהודים'

יורם חזוני

מי זוכר היום את היסודות שעליהם קיווה הרצל להקים את המדינה היהודית?

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017