זה זמן מה שתפקודה של מערכת החינוך בישראל מעורר באזרחי המדינה ובקברניטיה מורת רוח מופגנת. כל אימת שכלי התקשורת מפרסמים נתונים בדבר הישגיהם הנמוכים של התלמידים הישראלים, נתקף הציבור זעזוע; ואמנם, על פי מבחני המדרוג הבינלאומיים, העורכים השוואות בין ביצועיהם של תלמידים ממדינות שונות, ה"גניוס" המקומי יכול רק להתקנא בהצלחות המוח המלזי או הסלובני (אם להזכיר רק שתיים מן המדינות המקדימות את ישראל בטבלת ההישגים הלימודיים).¹ ויש, כמובן, גם המלינים על "חוסר החינוך של הנוער". טענות אלו נעות בין ספיקת כפיים נרגנת, המזכירה את הטרוניות שמשמיעים זקנים מקדמת דנא על אורחותיו הקלוקלות של הדור הצעיר, ובין תהיות רציניות יותר על השלכותיה הבעייתיות של ה"ליברליוּת" הפדגוגית, המעניקה קדימות - מופרזת אולי - לזכויות התלמיד.²

ואולם, הקובלנה השכיחה ביותר כלפי החינוך בישראל מתמקדת בפגם מהותי אחד, המאפיל על כל האחרים: אי-שוויון.³ הכל מכירים כיום בכוחה של ההשכלה לשמש כלי יעיל לקידום ניעות חברתית, באפשרה לאדם לזכות בבגרותו בעמדות השפעה ובמשרה שלצִדה הכנסה גבוהה. הקריאה לשוויון הזדמנויות בחינוך נקשרת אפוא בדרישה להבטחת שוויון הזדמנויות כלכלי. דא עקא שמערכת החינוך, כך טוענים המבקרים, אינה מעניקה לתלמידים משכבות המצוקה הזדמנות להתייצב על אותו קו זינוק לחיים כמו בני גילם מן המעמד הבינוני או הגבוה, ובכך היא מפחיתה את סיכוייהם להיחלץ בבוא היום ממעגל העוני.

הביקורת הזו חוצה גבולות פוליטיים. חודשים ספורים לפני היבחרו לראשות הממשלה בפעם השנייה הצהיר בנימין נתניהו כי "אנחנו במשבר ואפשר להיחלץ ממנו. הפערים נהיים גדולים יותר ויותר, בגלל הכשל של מערכת החינוך. אם יש מכשיר לסגירת פערים, זו מערכת חינוך טובה".⁴ באותה רוח אמרה שרת החינוך לשעבר, יעל (יולי) תמיר, המשתייכת לצד האחר של המפה הפוליטית, כי הבעיה המרכזית שניצבה בפניה בעת שהחלה לכהן בתפקיד הייתה "אי-השוויון בהזדמנויות".⁵ באופן חריג במציאות הישראלית, טענות דומות מעלים גם אנשי אקדמיה ותקשורת בעלי השקפת עולם חברתית רדיקלית.⁶ לנוכח ההסכמה הגורפת, אין פלא שיש לעמדה זו מקום מרכזי בגיבוש מדיניות החינוך. דו"ח ועדת דוברת, שמונתה בשנת 2003 בידי הממשלה "במטרה לבצע בחינה מקיפה של מערכת החינוך במדינת ישראל ולהמליץ על תכנית שינוי כוללת - פדגוגית, מבנית וארגונית - וכן על התוויית דרך ליישומה", נשא את הכותרת "כי לכל ילד מגיע יותר". בעיקרי הדו"ח נכתב כי החינוך צריך לבנות "בסיס משותף" למגוון האוכלוסיות בישראל, שעיקרו "הקניית הזדמנות שווה באמצעות השכלה, הדרושה למימוש יכולותיו של כל אדם וכדי להתפרנס בכבוד בעולם הכלכלי המודרני".⁷

הגישה הרואה בחינוך כלי שמטרתו העיקרית היא החלתו של עקרון צדק מסוג כזה או אחר הפכה אפוא לקונצנזוס שאיש אינו מערער עליו. הדומיננטיות שלה מקשה עלינו להעלות בדעתנו תכלית אחרת למערכת החינוך ועשויה לעורר בנו את הרושם שכך היו פני הדברים מאז עוצב בית הספר המודרני בגרסה המוכרת לנו כיום. שלמה סבירסקי, אבי המחקר הסוציולוגי הביקורתי על החינוך בישראל, כותב למשל כי במחצית הראשונה של המאה העשרים הצטייר בית הספר כ"מוסד העומד, כביכול, מחוץ לחברה ופועל להגברת השוויון בין המעמדות, מתוך כך שהוא מעניק לכל תלמידה ותלמיד הזדמנות שווה להצליח בלימודים ולטפס בסולם החברתי".⁸

ברם, עד לפני עשורים אחדים הציבה לעצמה מערכת החינוך הישראלית מטרה שונה. לנגד עיניה לא עמדה החתירה לשוויון הזדמנויות דווקא, אלא השאיפה לטפח את מידותיו של התלמיד. תפיסה פדגוגית זו נדחקה עם הזמן לקרן זווית - ולא בכדי: היא אינה עולה בקנה אחד עם השקפת העולם הליברלית המקובלת באקדמיה, במשפט, בפוליטיקה ובמעגלים נוספים של החברה הישראלית. למותר לציין שהדיון הציבורי לא יצא נשכר ממצב עניינים מגביל זה. ואכן, כפי שאבקש להראות להלן, בחינה חוזרת של האידיאלים אשר הנחו את המחשבה הפדגוגית בישראל בעבר הלא-רחוק עשויה לספק זווית ראייה רחבה יותר על תחום קריטי זה, ואולי אף לסמן דרכי התמודדות יעילות יותר עם הבעיות המעסיקות את שיח החינוך בימים אלה.