הדפסה
גרסת PDFזיהויה של העמדה ה"טבעית" שמציג טיניאוס רופוס עם אביו הקדמון, עשו, וזו של רבי עקיבא עם יעקב, חושפות את מלוא משמעותו של הסיפור המדרשי. הוויכוח על מצוות המילה מתגלה כאן כהתנגשות סמלית - לא רק בין שתי ישויות פוליטיות הנתונות במאבק, אלא גם בין שתי השקפות מנוגדות ביחס לתרבות האנושית. מן הצד האחד של המתרס ניצבת הערצת הטבע - עמדה המאפיינת לא רק את המחשבה היוונית הקדומה, אלא גם פילוסופיות מערביות ומזרחיות עד לימינו. מבחינה פוליטית, גישה זו מתבטאת לעתים קרובות בדרישה לקבל את מרותו של השליט כמצב העניינים הטבעי; מבחינה רוחנית ומוסרית, היא מכתיבה לאדם קיום פסיבי, מדכאת חידושים ומכריזה מלחמת חרמה על כל ניסיון לשנות את סדר העולם.
מן העבר השני אנו מוצאים את העמדה היהודית, שיסודה בספר בראשית ובדברי הנביאים והמשכה במחשבת חז"ל. עמדה זו מסרבת לקבל את העולם כפי שהוא, ומתאפיינת אפוא בשאיפה בלתי מתפשרת לשינוי המצב הטבעי. באמצעות כריתת הערלה, פעולה המסמנת את האיבר היצרי ביותר בגוף האדם, היא מצהירה באופן גלוי ובוטה: האדם אינו חיה; האדם הוא יצור שאופק שאיפותיו נישא הרבה מעבר לסיפוק יצריו; האדם יכול - כמו בוראו - לשנות את העולם.
המרד היהודי אמנם דוכא, אך לא היהודים. יהודה נפלה, אך ליהדות הייתה תקומה. מתוך סירוב להיכנע לצו הטבע והגורל, עיצבו החכמים מחדש את יהדותם באופן שיבטיח את הישרדותו של העם בגלות הארוכה. עם חיסולו הסופי של מרד בר־כוכבא בשנת 135 לסה"נ, אבדה כל תקווה לכינונה של ריבונות יהודית בארץ ישראל, והיהודים יצאו לדרך הגלות, שחייבה אותם לחיות במרידה מתמדת - מוסרית ורוחנית, גם אם לא צבאית - כנגד עמים שראו עצמם כהתגלמות הטבע, הגורל והמשפט האלוהי.
במאות השנים שחלפו מאז, הלכה וגדלה השפעתה של העמדה היהודית על דרכי החשיבה המערביות, תוך שהיא דוחקת הצדה את האידיאל ההלני של שיעבוד האדם לצו הגורל. ככלות הכל, מקור חיותה של החברה המערבית המודרנית הוא האמונה כי בכל אדם טמונה היכולת לגבור על חוקי הטבע ולעצב במו ידיו את גורלו הפרטי והלאומי. ובאשר ליהודים - אותה רוח מרדנית של תסיסה ושינוי היא שאפשרה להם לשוב למולדתם ולהקים בה מדינה עצמאית, תוך התרסה גלויה כנגד אותם "אלים" שראו בהם שריד מאובן וייעדו להם גורל נצחי של נדודים וקלון. יהודה אמנם נפלה בידי רומא, אך מורשתו של רבי עקיבא ממשיכה לחרוט את רישומה בקורות העולם.
עידו חברוני הוא עמית שותף במכון לפילוסופיה, פוליטיקה ודת במרכז שלם.
הערות
1. ההכרעה לקרוא סיפור זה כיצירה ספרותית ולא כרשומה היסטורית מבוססת על הגישה הרווחת כיום בחקר ספרות חז"ל. גישה זו רואה בסיפורי המדרש והתלמוד כלי להנחלת הרעיונות של מחבריהם, בעוד שהמידע הנמסר בהם חוטא לעתים לדיוק ההיסטורי. ראה למשל יונה פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, כרך א (גבעתיים: יד לתלמוד, 1991), עמ' 238-235. נוסף על כך, במקרה הנוכחי ישנם שני חיזוקים נוספים לסברה כי התיעוד התקופתי לא היה בראש מעייניו של המספר. ראשית, הסיפור מופיע לראשונה בנוסח זה במדרש תנחומא, ואילו במדרש קדום יותר, בראשית רבה (ו, יא, תאודור־אלבק, עמ' 94-95), המתדיינים הם רבי הושעיה ופילוסוף אנונימי. עובדה זו מאוששת את ההשערה שהסיפור בתנחומא הנו עיבוד של גרסה מוקדמת יותר, המעדיף להשתמש בדמויות המוכרות של רבי עקיבא וטורנוס רופוס על פני גיבוריו הכמעט אלמוניים של הסיפור המקורי. שנית, העמדה המיוחסת בסיפור למושל הרומי היא יותר הלנית מרומית (דבר מובן, בהתחשב בהנחה הראשונה, שלפיה מדובר בתיאור המבוסס על סיפור עתיק יותר שבו בר־הפלוגתא הוא פילוסוף יווני). חולשתו של הסיפור כמקור היסטורי מדגישה אפוא את צביונו הספרותי־הגותי. אכן, ההחלטה לקרוא את תיאור הדברים כיצירה ספרותית היא הרת משמעות: לעומת קריאה היסטורית, שתשאף למיצוי מקסימלי של מידע אובייקטיבי על אודות מאורעות התקופה, קריאה ספרותית תחתור לגילוי האמת המטא־היסטורית שהמחבר מנסה לבטא. במילים אחרות, בניגוד למבטו של ההיסטוריון, הפונה מן הטקסט הלאה, אל המציאות שאותה הוא מתאר, פונה מבטו של הפרשן הספרותי פנימה, אל המשמעות הכמוסה בתוך המרחב הספרותי. על הבחנה זו בין ההיסטורי לפואטי ראה גם אריסטו, פואטיקה, תרגם יואב רינון (ירושלים: מאגנס, תשס"ג), פרק 9, עמ' 29-28.
2. ראה משה דוד הר, "סיבותיו של מרד בר־כוכבא", בתוך מרד בר־כוכבא, ערך אהרון אופנהיימר (ירושלים: מרכז זלמן שזר, תש"ם), עמ' 67-57; וכן מרדכי אלפרדו ראבילו, "גזירת המילה כאחד הגורמים למרד בר־כוכבא", בתוך מרד בר־כוכבא: מחקרים חדשים, ערכו אהרון אופנהיימר ואוריאל רפפורט (ירושלים: יד בן־צבי, תשמ"ד), עמ' 46-27.
3. תנחומא (בובר), תזריע, סימן ז.
4. ירושלמי ברכות ה, ט.
5. רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ג, יא.
6. ירושלמי תענית ד, ה; איכה רבה ב, ד.
7. יוספוס פלביוס, מלחמת היהודים, ספר ג, ח, ג. תרגום מתוך דוד רוקח (עורך), חז"ל ומלכות רומי (ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשמ"ה), עמ' 8.
8. בבלי עבודה זרה יח ע"א.
9. ראה, למשל, בבלי יבמות צו ע"ב; בבלי סנהדרין צח ע"א.
10. נראה שגישה זו היא שהניעה את רבי עקיבא לזהות את בר־כוכבא כמשיח, למרות שהלה לא היה דמות דתית אלא מנהיג פוליטי שאף התריס בגלוי כלפי שמיא. מקורות חז"ל (ראה לעיל, הערה 6) מביאים לנו את נאום היציאה לקרב של ראש המורדים, שבו הוא פונה לאל וקורא לו: "אל תעזור ואל תפריע!" לאור המקורות המתארים את עמדותיהם של בעלי הגישה ההפוכה לרבי עקיבא (פלביוס ובן קיסמא), ניתן להסביר את הקריאה הנועזת הזאת - הגובלת בחילול שמים - ברצונו של בר־כוכבא לעקור את התפיסה הפטליסטית מלב לוחמיו ולנסוך בהם אמונה בעצמם וביכולתם לעצב את גורלם. אין להבין את תמיכתו של רבי עקיבא בדמות כזאת אלא על רקע תפיסתו את המשיחיות כאקט אנושי פוליטי מובהק.
11. על הקשר בין "Turanus” ובין "Tyrannus” ראה Emil Schrer, The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ, vol. 1, trans. Geza Vermes and Fergus Millar (Edinburgh: T. & T. Clarck, 1973), p. 549; Joseph Derenbourg, Essai sur l’histoire de la geographie de la Palestine (Hildesheim: H.A. Gerstenberg, 1975), p. 419; Jacob Levy, Worterbuch uber die Talmudim und Midraschim (Berlin: Benjamin Harz, 1924), s.v. סונרוט.
12. זיהויו של רבי עקיבא עם יעקב אבינו מקבל תימוכין מכמה כיוונים נוספים. רבי עקיבא הוא החכם התלמודי היחיד שנודע כרועה - מלאכתו המובהקת של יעקב - ואהבתו לרחל נתקלה אף היא בהתנגדות קשה של אביה. למותר לציין ששמו של הרב ושל האב המקראי נובעים מאותו שורש - ע.ק.ב ראה גם דניאל בויארין, הבשר שברוח: שיח המיניות בתלמוד, תרגם עדי אופיר (תל אביב: עם עובד, תשנ"ט), עמ' 156.
13. ראה Gershon David Cohen, “Esau as Symbol in Early Medieval Thought,” in Alexander Altmann, ed., Jewish Medieval and Renaissance Studies (Cambridge, Mass.: Harvard, 1967), pp. 21-23.
14. בראשית כה:כ-כז.
15. בראשית כה:כט-לד.
