יהודי אמריקה לא אימצו אפוא ברובם המכריע את הציונות, ואילו הציונים, מצדם, דחו את אמריקה בצורה גורפת עוד יותר. מנקודת המבט הציונית, שפסלה את אופציית הקיום היהודי בגולה, ארצות־הברית הייתה ונשארה אנומליה: מדינה מודרנית, נוצרית ברובה הגדול, שהפרידה דת ממדינה, סיפקה מקלט למיליוני פליטים יהודים והציעה להם שוויון מלא והזדמנויות בלתי מוגבלות - באופן תיאורטי, לפחות. מרבית המנהיגים הציונים הראשונים לא ניסו להתמודד עם החריג המשונה הזה, אלא בחרו להתעלם ממנו. תיאודור הרצל לא ביקר מעולם בארצות־הברית וגם לא הכיר בייחודה של החוויה היהודית האמריקנית. אפילו דוד בן־גוריון, שעשה חלק גדול מימי מלחמת העולם הראשונה בניו יורק, לא התעמת מעולם עם האתגר שהציבה האופציה האמריקנית לרעיון הציוני. הוא העדיף לדבוק בעיקרון של "שלילת הגלות" - בלי להבחין בין פריז, קייב ובוסטון. "באמריקה אין ציונים", התפלפל פעם, "רק יהודים".

 

ציון אולי שללה את אמריקה מטעמים אידיאולוגיים, אך היא מעולם לא החרימה אותה מבחינה כלכלית או פוליטית. מימי הנדבן יהודה טורו מניו אורלינס, שמימן את הקמת השכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים, ועד לזמנו של נתן שטראוס - בעליה של רשת הכלבו 'מייסיס', שעל שמו קרויה העיר נתניה - התקבל תמיד כספם של יהודים אמריקנים בברכה אצל יהודי ארץ ישראל. ואמנם, חמישים מיליון הדולרים שגייסה גולדה מאיר בארצות־הברית בשנת 1948 מילאו תפקיד מכריע בהצלחת מאבקה של ישראל לעצמאות. עוד בשנות השלושים השכיל בן־גוריון להבין כי מי שתקבע את גורלה של ארץ ישראל לא תהיה בריטניה אלא ארצות־הברית. למותר לציין שהקריאה הרשמית הראשונה של ההנהגה הציונית להקמתה של מדינה יהודית לא נשמעה בלונדון ואף לא בירושלים, אלא במלון בילטמור הניו יורקי בשנת 1942.

 

יהודי אמריקה שלשלו מטבעות לקופות הקרן הקיימת ורקדו הורה בחתונותיהם, והישראלים קראו כפר נוער על שמו של המנהיג הציוני האמריקני אבא הלל סילבר וקיבוץ על שמו של ברנדייס (עין השופט), אך אלה גם אלה הוסיפו לטעון שבידיהם המפתח לפתרון הבעיה היהודית. הישראלים הציגו כראיה לצדקתם את שיעורי ההתבוללות מרקיעי השחקים ואת העלייה החדה בנישואי התערובת בקרב היהודים האמריקנים, והזכירו גם את אדישותה של ארצות־הברית לסבלם של היהודים במלחמת העולם השנייה. היהודים באמריקה, בתגובה, ציינו את מספר האבידות ההולך וגובר בישראל - אותה מדינה שהתיימרה להעניק מקום מקלט ליהודים - והצביעו על התנהגותו פורקת העול של הנוער הישראלי החילוני־להכעיס, ה"מתקרב למצב של גוי דובר עברית", בלשונו המזלזלת של הרב הרצברג.¹² במשך שנים רבות דבק בישראלים שהיגרו לארצות־הברית כינוי הגנאי "יורדים", בעוד שהיהודים אשר עלו מאמריקה לישראל נחשבו בעיני רבים ל"תלושים", או גרוע מכך - למטורפים.

 

ההתנגשות בין שתי האוטופיות היהודיות נידונה באופן כמעט רשמי בתכתובת שהתנהלה בשנת 1950 בין ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון, לנשיא הוועד היהודי האמריקני, ג'ייקוב בלאוסטין. הוויכוח נסב על השאלה האם ישראל מייצגת את יהודי העולם, כפי שגרס בן־גוריון, או שמא יש ביכולתה של יהדות אמריקה לדבר בשם עצמה, כטענתו של בלאוסטין. אבל ביסוד המחלוקת עמדה קושיה עמוקה יותר: מי מהשתיים, ישראל או ארצות־הברית, היא ציון האמיתית - קץ ההיסטוריה היהודית, במושגיו של פוקויאמה. "היהודים האמריקנים דוחים בכל תוקף את הטענה שהם חיים בגלות", כתב בלאוסטין. "בעיני היהודים האמריקנים אמריקה היא הבית". מתוך צורך נואש בכספי התרומות, נסוג בו בן־גוריון מעמדתו וחדל להציג את ישראל כנציגה המוסמכת של העם היהודי; הוא הודה כי המדינה היהודית "מדברת רק בשם אזרחיה" וכי היהודים האמריקנים "אינם חייבים בנאמנות פוליטית לישראל". בתמורה התחייב בלאוסטין כי יהודי ארצות־הברית - "במסגרת אזרחותם האמריקנית" - ימשיכו לסייע לישראל מבחינה כספית.¹³

ההתכתבות בין בן־גוריון לבלאוסטין קבעה את אופי היחסים בין ישראל ליהדות אמריקה למשך שבע־עשרה השנים הבאות. ישראל נמנעה מלקרוא תיגר בפומבי על הלגיטימיות של התפוצה האמרי קנית, ויהודי ארצות־הברית תרמו ביד רחבה לביסוסה ולחיזוקה של המדינה היהודית. ישראל המשיכה להציע אזרחות אוטומטית לכל יהודי התפוצות במסגרת חוק השבות, אך יהודי אמריקה דחו ברובם את ההצעה. ואז פרצה מלחמת ששת הימים.

 

מלחמת ששת הימים הפכה את ישראל בן־לילה ממדינה נצורה, הנלחמת על קיומה מול צבאות ערב, למעצמה אזורית שתותחיה מאיימים על כמה בירות ערביות ודגלה מתנוסס על הר הבית. המהפך שהתרחש במעמדה של ישראל שינה באחת גם את מעמדם של יהודי אמריקה, שזכו להעצמה חסרת תקדים. הנס הצבאי שחוללה ישראל אִפשר ליהודים האמריקנים לזקוף את ראשם - אף כי ספק אם קודם לכן הילכו בקומה שחוחה. מכל מקום, הודות לברית שהתפתחה בין אמריקה לישראל, הם יכלו למלא עתה אחר הצו של ברנדייס ולתמוך ללא סייג בציונות, וכך להפוך אפילו ל"אמריקנים טובים יותר". הניצחון העניק ליהודי אמריקה גם כוח רב בפוליטיקה הפנימית, בעיקר באמצעות הקונגרס, שאישר סיוע רחב היקף לישראל. איפא"ק, השדולה האמריקנית למען ישראל, שנוסדה עוד בשנת 1953, הפכה לגורם רב־השפעה במדיניות החוץ של וושינגטון רק באמצע שנות השבעים, לאחר שהמדינה היהודית כבר התייצבה בראש רשימת מקבלות הסיוע של ארצות־הברית. בניגוד להאשמה האנטי־ציונית הרווחת, שלפיה ישראל חבה את עוצמתה לכוחה של יהדות אמריקה, דווקא כוחה של יהדות אמריקה הוא שהתעצם בזכותה של ישראל.

 

ובכל זאת, למרות ההעצמה ההדדית, בין שתי האוטופיות עדיין ניצבה מחיצה. הארגונים היהודיים האמריקניים אמנם היו פרו־ישראליים ללא סייג, אך עמדו בסירובם לראות בעלייה אפשרות ראויה, או אפילו תקפה. הם גינו בכל פה את ג'ונתן פולארד, היהודי האמריקני שריגל למען ישראל ונידון למאסר עולם, והדגישו שנאמנותם נתונה בראש ובראשונה לאמריקה ולא למדינה היהודית. הישראלים, מצדם, נמנעו מלערער על זכותם של יהודים אלו לחיות בארצות־הברית. ועם זאת, הם לא חדלו מעולם לחלום שיום יבוא ויהודי אמריקה יעלו לישראל בהמוניהם - עלייה שהיקפה ועוצמתה יעמידו בצל אפילו את ההגירה ממדינות ברית־המועצות לשעבר.

 

רמז לעומק השסע בין הקהילות צץ ועלה באמצע שנות התשעים, בעקבות יזמתו של נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן, לכונן אמנה חדשה של העם היהודי. במסגרת האמנה אמורה הייתה ישראל להכיר באותנטיות של החיים היהודיים בגולה בתמורה להכרתן של התפוצות בעלייה כאמצעי בר קיימא להבטחת ההמשכיות היהודית. הקהילות היהודיות בדרום אמריקה ובאירופה אימצו ברובן את היזמה בהתלהבות, אך מנהיגיה של יהדות ארצות־הברית נרתעו. נימוקיהם היו זהים לטיעונים שהשמיע בלאוסטין עשרות שנים קודם לכן: יהודי אמריקה, כך טענו, אינם חיים בגלות וישראל אינה מולדתם. נציגי ישראל לא יכלו לוותר על הבלעדיות הציונית ונסוגו מתכניתו של ויצמן. האמנה לא נחתמה.

 

בראשית המאה העשרים ואחת ניטשטשו מקצת הגבולות בין האוטופיה היהודית־אמריקנית ובין האוטופיה הישראלית. יהדות אמריקה שיגרה לישראל המוני צעירים במסגרת פרויקט 'תגלית', ובכך הודתה במובלע כי מסע בן עשרה ימים לישראל יכול לתרום לתחושת הסולידריות היהודית של בני הנוער יותר מעשר שנות לימוד בבית ספר עברי בארצות־הברית. גם בישראל חל שינוי תודעתי מסוים: ישראלים המהגרים לארצות־הברית סובלים פחות מכינוי הגנאי "יורדים". שיעורי העלייה מצפון אמריקה לישראל נותרו צנועים - למרות מאמציהם הכבירים של ארגונים דוגמת 'נפש בנפש' - אך הקהילה היהודית האמריקנית נוטה כיום לזלזל פחות במבקשים לעקור לישראל. למרבה הצער, רבים מהישראלים עצמם מוסיפים לראות בעולים מאמריקה אנשים לא־מאוזנים.

 

ואולם, לצד גילויי התקרבות אלו בין הקהילות התרחש תהליך מקביל של התרחקות. ישראל, שכבר זכתה בבכורה והדיחה את ארצות־הברית ממעמדה כמרכז היהודי הגדול בעולם, הולכת ומפתחת במהירות זהות לאומית שאינה תלויה בתפוצות. צעירים ישראלים רבים ממירים את ההשפעות התרבותיות של אמריקה באלו של הודו, סין והמזרח התיכון. אפילו כלכלת ישראל, הצומחת כיום בשיעור של יותר מחמישה אחוזים לשנה, משתחררת בהדרגה מתלותה בסיוע האמריקני.

 

 בה בעת, גם יהודי אמריקה נעשו תלויים פחות בישראל מבחינה אידיאולוגית ורגשית. תופעה זו ניכרת כיום במיוחד בקרב יהודים אמריקנים צעירים, שאינם זוכרים את מלחמת ששת הימים ונחשפים מדי יום לדיווחים תקשורתיים על התנהגות החיילים הישראלים בשטחים ולתמונות החורבן שחוללה פעילותה של ישראל בלבנון. רק מחציתם, על פי אחד המחקרים האחרונים, חשים בנוח עם רעיון המדינה היהודית, ומעטים עוד יותר סבורים כי חיסולה של ישראל יהיה עבורם אירוע טראומטי. אפשר להבין אפוא את קבלת הפנים הנלהבת שלה זכה הרומן פרי עטו של מייקל שייבון, ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי,¹⁴ בקרב יהודים אמריקנים רבים. גיבורי הרומן, המתרחש בשנת 1948, הם שני אמני קומיקס יהודים אמריקנים, אך אין בו זכר לשש מאות אלף גיבורים יהודים עשויים בשר ודם שנאבקו למען הקמת מדינתם באותה שנה. יהודים אמריקנים הגיבו בתרועות גם ל איגוד השוטרים היידים של שייבון,¹⁵ המתאר עולם דמיוני שבו ישראל אינה קיימת, אף שמזימות ציוניות רוחשות בו מתחת לפני השטח. יהודי אמריקה, שבעבר רוו נחת מהישגיה הצבאיים של ישראל, יכולים היום להצביע בגאווה על בתי כנסת באקדמיות הצבאיות של וֶסט פוינט ושל אנאפוליס, שעליהם מתנוססים צבעי הדגל האדום־לבן־כחול - לא הכחול־לבן. והוליווד יכולה להפיק סרט כמו הפטיש העברי (2003) בבימויו של ג'ונתן קסלמן - קומדיית סלפסטיק על בלש יהודי אמריקני המפתה נשים ומנצח אויבים, מבלי שיזדקק לעזרה מלוחמים ישראלים דוגמת זוהאן.

 

אל תתעסקו עם הזוהאן הוא הביטוי הבוטה ביותר של השקפת העולם העומדת ביסוד האוטופיה היהודית־אמריקנית. שלא כמו הסרט , המתאר את ישראל כארץ רדופה וחסרת חיוּת ואת ברוקלין כמעין גן עדן עליז, בקומדיה של אדם סנדלר דווקא ישראל היא ארץ החלומות ואילו ברוקלין היא שדה קרב של ממש. ובכל זאת, זוהאן מעדיף את אמריקה. "כל המלחמות האלה - בשביל מה זה טוב?" הוא שואל. ובכן, אפשר לחשוב על כמה סיבות טובות: הבטחת המשכיותה של היסטוריה בת שלושת אלפים שנים, תחייתה של התרבות הלאומית העברית והגנה על העצמאות המדינית היהודית. אבל הצורך של זוהאן להגר לאמריקה גובר על כל השיקולים הללו. באמריקה הוא יודע בדיוק בעד מה הוא נלחם - על ההזדמנות להינשא ללא־יהודייה ולעצב תסרוקות בקניון.

 

  

מיכאל אורן הוא היסטוריון ועמית בכיר במרכז שלם בירושלים.