הדפסה
גרסת PDFובכן, הותרתי את המעשיות על רצפת גן הילדים, ומאז לא מצאתי ספרים שישתוו להן בצלילותם. נפרדתי מעל הפיה המופקדת על המסורת והדמוקרטיה, וחיפשתי לשווא פטרון מודרני שיהא שפוי כמותה במרדנותו או בשמרנותו. עיקרו של עניין, כאשר הגחתי לראשונה אל אקלימו המנטלי של העולם המודרני, נתחוור לי כי מנהגו של עולם זה מנוגד משתי בחינות להִלכתן של גננות ולחוּקתן של אגדות. נזקקתי לזמן רב על מנת לבוא לידי הכרה שהעולם המודרני טועה וכי הגננת צדקה. והדבר המוזר מכל היה זה: שהמחשבה המודרנית סתרה את שני העיקרים היסודיים שבהם החזקתי בימי ילדותי. כבר הסברתי שהאגדות נטעו בי שתי אמונות: ראשית, האמונה כי העולם הוא מקום פראי ומפעים, שעלול היה ללבוש צורה אחרת, ובכל זאת הוא מקסים למדיי בדמותו זו; ושנית, האמונה שלנוכח הפראות והקסם ראוי לו לאדם להיות עניו ולקבל על עצמו את המגבלות המשונות החלות על חסד כה משונה. ואז התנפל העולם המודרני על אמונותיי אלו כנחשול מתגעש; ההלם שנגרם לי בעקבות התנגשות זו עורר בי שני רחשי־לב, שליוו אותי מאז ואף התמצקו במרוצת הזמן לכלל אמונות.
ראשית, מצאתי שכל העולם המודרני מדבר בלשון הפטליזם המדעי, ואומר שהכל הוא כפי שהיה מאז ומעולם; שהכל נגול בלא דופי מקדמת דנא. העלה שעל העץ הוא ירוק משום שמעולם לא יכול היה להיות משהו אחר. אך הפילוסוף שאימץ לו את משנת הפיות שמח בירקותו של העלה דווקא משום שיכול היה להיות ארגמני. הוא חש כאילו עלה זה הוריק רגע לפני שהניח עליו את עיניו. הוא מתרונן למראהו של שלג לבן על יסוד ההנחה הסבירה בהחלט כי אפשר היה לו להיות שחור. בעיניו, כל צבע טומן בחובו משהו מן האיכות הנועזת של הבחירה; סומק השושנים הוא לא רק החלטי אלא גם דרמטי, כמו דם שנשפך לפתע. לבו של המתבונן אומר לו כי משהו זה עתה הוכרע. אבל הדטרמיניסטים הגדולים של המאה התשע־עשרה יצאו חוצץ נגד התחושה התמימה שעל פיה משהו התרחש לפני רגע קט. לשיטתם, דבר לא התרחש מאז בריאת העולם. דבר לא אירע מאז אירע הקיום עצמו; ואפילו באשר למועדה של תקרית זו אין הם בטוחים.
העולם שהתגלה לי דבק בנוקשות בקלוויניזם המודרני, בהכרחיותו של מצב העניינים הקיים. אבל כאשר ביקשתי לרדת לחקרה של השקפה זו, התברר לי כי אין באמתחתם של חסידיה הוכחות כלשהן להישנותם הבלתי נמנעת של כל הדברים לבד מן העובדה שהדברים אמנם נשנים. אלא שעצם הישנותם של הדברים לא עשתה אותם יותר רציונליים בעיניי, אלא יותר מוזרים. הרי זה כאילו ראיתי ברחוב חוטם שצורתו משונה, ולאחר שהגעתי למסקנה כי הוא בוודאי תוצאה של ביש מזל, נקרו בדרכי עוד שישה חוטמים שנתייחדו באותה צורה עצמה. לרגע עלול הייתי להתפתות למחשבה כי נתקלתי בכמה מחבריה של אגודה סודית כלשהי. העובדה שלפיל כלשהו יש חדק היא עניין מתמיה; העובדה שלכל הפילים יש חדקים מעוררת כבר חשד לקנוניה. אני מדבר כאן על הרגשה ותו לא - הרגשה עיקשת ומעודנת בעת ובעונה אחת. אבל החזרה בטבע נדמתה לעתים כחזרה מודגשת ונרגשת - כמו זו הבוקעת מפיו של מורה כעוס, הנאלץ לחזור על אותו הדבר פעם אחר פעם. דומה היה בעיניי שהעשב מאותת לי בכל אצבעותיו; שהכוכבים גוהרים עליי בהמוניהם על מנת שלא אחמיץ את שיעורם. השמש טרחה לזרוח אלף פעמים, כדי להכריח אותי לצפות בה. היקום חזר על עצמו שוב ושוב, כמו מקצב של לחש השבעה. אט־אט התחלתי להבין.
המטריאליזם החולש ומאפיל על התודעה המודרנית נשען, בסופו של חשבון, על הנחה אחת; הנחה מוטעית אחת. הוא מניח שאם דבר מה חוזר על עצמו בהתמדה, הוא ככל הנראה חסר חיים, כמו מנגנון של שעון. הבריות חשים כי לו הייתה ליקום אישיות, הוא היה משתנה מעת לעת; ולו ניחנה השמש בחיים, חזקה עליה שהייתה יוצאת במחול. די בעובדות הידועות לנו על מנת להיווכח כי סברה זו אין לה רגליים. שכן, לא החיים הם שמחוללים שינויים באורחות האדם אלא המוות; חידלון הכוח וגוויעת התשוקה. אדם מכניס שינוי בשגרת תנועותיו כאשר הוא חש שמץ תשישות או טעם של כישלון. הוא עולה על אוטובוס כיוון שאין לו כוח ללכת; הוא מתחיל ללכת משום שהוא עייף מן הישיבה. אבל אם שמחת החיים שלו כבירה עד כדי כך שלעולם אינו מתעייף מן ההליכה לאיסלינגטון, הוא עשוי להתמיד בצעידה לשם כדרך שהתמזה מתמיד בזרימתו לשירנֶס. הריגוש העז של חייו יתעטף בדומייה של המוות. השמש עולה בשמים מדי בוקר. אני איני עולה מיצועי מדי בוקר; אבל השוני בהרגליי אינו נובע מפעלתנות אלא מאפס מעשה. ואם כך הוא הדבר, אפשר שיש מן הצדק במימרה הרווחת: השמש זורחת בכל בוקר משום שלעולם אינה מתעייפת מכדי לזרוח. אפשר שהשגרה הזאת אינה נובעת מהעדר חיים אלא מפרץ של חיוּת. די להתבונן בהתנהגותם של ילדים כאשר הם נהנים ממשחק או מהלצה משעשעת במיוחד: הילד בועט ברגליו בקצב בשל עודף, לא חֶסֶר, של חיים. משום שילדים ניחנים בשפע של חיוניות, משום שרוחם חופשית ועזה, משום כך הם רוצים שהדברים יחזרו על עצמם ללא שינוי. הם שבים ואומרים, "עוד פעם"; והמבוגר המשגיח עליהם נענה לבקשתם, עוד פעם ועוד פעם, עד שהוא שואל את נפשו למות. כי המבוגרים אינם חזקים דיים על מנת לחגוג את המונוטוניות. אבל אפשר שאלוהים חזק דיו על מנת לחגוג את המונוטוניות. אפשר שאלוהים אומר מדי בוקר "עוד פעם" לשמש; אפשר שהוא אומר מדי ערב "עוד פעם" לירח. אפשר שאין זה ההכרח האוטומטי אשר משווה לכל המרגניות חזות דומה; אפשר שהאל עָמֵל על כל מרגנית ומרגנית ואינו מתעייף ממלאכתו. אפשר שהיושב במרומים ניחן בתיאבון ילדוּת נצחי; כי אנו חטאנו וזקנוּ, ואבינו עודנו ילד. אפשר שהחזרה בטבע אינה בגדר הישנות גרידא; אפשר שהיא בחזקת הדרן. אפשר שהשמים מריעים "עוד פעם!" לציפור שהטילה ביצה. אם האדם מביא לעולם ולד אנושי בדמותו ולא דג, עטלף או גריפון,18 אין זה משום שאנו מקובעים בתבנית צלמנו ללא תכלית וללא תוחלת. אפשר שהטרגדיה האנושית הזעירה נגעה ללבם של האלים והם משקיפים על מערכותיה בהשתאות מרום יציעיהם המכּוּכַבים, וקוראים לנו שוב ושוב לחזור אל קדמת הבמה כל אימת שהמסך יורד. החזרה עשויה להתמיד במשך מיליוני שנים, כשם שהיא עלולה לחדול בכל רגע. האדם עשוי לעמוד על במת העולם דור אחר דור, ובכל זאת, כל לידה עלולה להיות הופעתו האחרונה בהחלט.
זו הייתה ההכרה הראשונה שהבשילה בי בעקבות הזעזוע שפקד אותי במפגש עם הלוך המחשבה המודרני. מאז ומעולם קיננה בי ההרגשה המעורפלת שהעובדות הן נסים משום שיש בהן משהו פלאי: כעת התחלתי לראות בהן נסים מאחר שיש בהן משהו רצוני, כמו היו מפגניה החוזרים ונשנים של כוונה כלשהי. בקצרה, תמיד האמנתי כי יש בעולם קסם; כעת עלה בדעתי שיש לעולם קוסם. מחשבה זו נגעה בתחושה שליוותה אותי תמיד, הגם שלא הייתה מודעת: שעולם זה שלנו מכוּוַן לתכלית כלשהי; ואם הוא אמנם מכוּוַן, כי אז יש לו מְכָוֵן. תמיד סברתי שהחיים הם בראש ובראשונה סיפור: ואם יש סיפור כי אז יש מספר.
אבל המחשבה המודרנית סתרה אף את המורשת השנייה של ילדותי. היא כפרה באמונתן של האגדות בגבולות ברורים ובתנאים נקובים. היא לא נלאתה מלהפליג בשבחן של ההתרחבות וההתפשטות. חמתו של הרברט ספנסר19 הייתה בוערת בו לו הרהיב מישהו לכנותו אימפריאליסט, ולפיכך אין לנו אלא להצר על כך שאיש לא עשה זאת מעולם. אבל הוא היה אימפריאליסט מן הזן הנחות ביותר. הוא הפיץ ברבים את אותה תעמולה בזויה הגורסת שממדיה של מערכת השמש מגמדים את שיעור קומתו הרוחני של האדם. מדוע ישתחווה אדם בפני מערכת השמש ולא בפני לווייתן? אם הגודל הוא הנותן, אם הוא לבדו מורה כי האדם לא נברא בצלם אלוהים, כי אז אפשר שהלווייתן הוא שנעשה בדמותו של הבורא; אף שאז תהיה זו דמות חסרת צורה במקצת, מה שניתן לכנות דיוקן אימפרסיוניסטי. אכן, מה בצע לנו בטענה כי האדם הוא קטן בהשוואה ליקום? מאז ומתמיד היה האדם קטן לעומת העץ הסמוך. אבל הרברט ספנסר התעקש, מתוך אימפריאליזם עז מצח, לספח אותנו ליקום האסטרונומי. הוא דיבר באדם ובשאיפותיו כדרך שאיש מפלגת האיחוד20 מדבר באירים ובשאיפותיהם. הוא הפך את האנושות כולה ללאום קטן. השפעתו המשחיתה ניכרת אפילו בספרותם המדעית של המחברים הנכבדים ורבי־ההשראה שקמו אחריו; ובייחוד ביצירותיו המוקדמות של מר ה"ג' ולס. מורליסטים רבים הגזימו בתיאור רשעתה של הארץ. אבל ה"ג' ולס ובית מדרשו הפליגו בתיאור רשעתם של השמים. עלינו לשאת את עינינו אל הכוכבים, כי מהם תיפתח הרעה.21
אך תאוות ההתפשטות שאני מדבר בה אפלה הרבה יותר מכל זה. כבר ציינתי שהמטריאליסט, כמו המטורף, חבוש בכלא; בכלא המחשבה האחת. אנשים אלו כמו שאבו השראה מן הטענה, שאותה לא נלאו מלהשמיע, כי זהו כלא רחב ידיים. אבל ממדיו של היקום המדעי לא הניבו כל חידוש ולא הושיטו כל סעד. הקוסמוס נמשך לאין־קץ, אבל גם בתצורותיו המרהיבות ביותר איננו מוצאים דבר מה שיש בו עניין, כמו, לדוגמה, המחילה או הרצון החופשי. שיעורו של היקום לא הורה לנו כלום, סודו הנמתח עד בלי די לא העלה ולא הוריד. הרי זה כאילו התכבד מישהו לגלות לאסיר בכלא רֶדינג כי בית האסורים משתרע על פני מחצית הארץ; ולא היה לו לסוהר להראות לאסיר אלא עוד ועוד מסדרונות אבן ארוכים מוארים באורם של פנסים איומים ומרוּקנים מכל מה שהוא אנושי. גם למרחיבי היקום אין דבר להראות לנו מלבד מסדרונות של חלל אינסופי מוארים באורן של שמשות איומות ומרוקנים מכל מה שהוא אלוהי.
בארץ האגדות שרר חוק של ממש; חוק שניתן להפרו, כי טבעו של חוק שהוא ניתן להפרה. אבל את פעולתו של מנגנון הכלא הקוסמי אי־אפשר להפר, באשר אנו עצמנו רק רכיבים של מנגנון זה ותו לא. יש דברים הנבצרים מיכולתנו ויש דברים שנגזר עלינו לעשותם. ההתניה המיסטית נעלמה מבלי להותיר עקבות; האדם נושַל באחת מן הכוח לשמור על החוקים ומן ההנאה הכרוכה בהפרתם. ביקום גדול ממדים זה לא היה מאומה מן הרעננות קלת התנועה שאפיינה את יקומו של המשורר. היקום המודרני הוא אימפריה של ממש; הוא רחב ידיים ועם זאת נטול חופש. אתה עובר בו בחדרים כבירים, שאין בהם חלון זעיר אחד לרפואה; חדרים שאין בהם משב אוויר.
ההתגדרות בגודלו של היקום לא מצאה כל הד בלבי, ולכן החילותי לתהות עליה; ועד מהרה התברר לי שהיא רדודה אף יותר מכפי ששיערתי בתחילה. על פי האנשים הללו, הקוסמוס הוא דבר אחד הואיל ומושל בו חוק אחד; ונוסף על כך שהוא דבר אחד הרי הוא גם הדבר היחידי. אבל, אם זהו המצב, מדוע לטרוח ולקשור תארים לגודלו של היקום? הרי אי־אפשר להשוותו לשום דבר אחר. בה במידה ניתן היה להפליג בקטנותו של היקום. רשאי פלוני לומר, "חביב עליי קוסמוס עצום זה, על ריבוא כוכביו והמון ברואיו". אך מדוע לא יאמר, "חביב עלי קוסמוס קטן וביתי זה, על סיעת כוכביו ואספקת הבקר שיש בה להשביע את העין"? הטענה האחת טובה כמו האחרת; ושתיהן אינן אלא המיית לב. הלב עשוי לעלוץ משום שהשמש גדולה מן הארץ; בה במידה רשאי הוא להתרונן מכיוון שהשמש אינה גדולה יותר מכפי שהיא. אדם בוחר להתרגש נוכח גודלו של העולם; מדוע שלא יתרגש גם לנוכח קוֹטנוֹ?
מסתבר שאני עצמי חש כך. כאשר מחבבים דבר מה נוקטים כלפיו לשון הקטנה, אפילו יהא זה פיל או פרש רכוב על סוס. כאשר ניתן להשיג דבר מה כשלם, ניתן גם להשיגו כקטן, יהיו ממדיו אשר יהיו. אלמלא הזכירו השפמים הצבאיים חרבות, אלמלא התעקלו ניבי הפיל כזנבות, כי אז היו נדמים בעינינו לעצומים ללא שיעור, מאחר שלא היה בידינו למודדם. אבל משעה שאתה יכול לדמיין פרש, אתה יכול לדמיין פרש קטן. משעה שאתה מקיף במבטך פיל, אתה רשאי לקרוא לו פילון. אם אתה יכול ליצור פסל בדמות כלשהי, אתה יכול גם להעתיקה בפסלון. האנשים הללו ידעו לספר לנו כי היקום הוא דבר אחד, קוהרנטי; אבל הם לא חיבבו את הקוסמוס. אני, לעומת זאת, הגיתי לקוסמוס חיבה יתרה, ולפיכך ביקשתי לייחד לו כינוי מקטין. עשיתי זאת לעתים קרובות, ועד כמה שידיעתי מגעת הוא לא מחה מעולם. חשתי בכל מאודי שעיקרי האמונה של אהבת החיים, שבהם אני מחזיק, באים לידי ביטוי הולם יותר בשמות המקטינים את העולם יותר מאשר בתארים המפארים את גודלו. כי האינסוף הילך עלי מין אדישות רשלנית, היפוכה הגמור של הדריכות המסורה, ההולמת את שבריריותם של החיים היקרים מפז. האינסוף הראה לי רק ישימון משמים; ואילו אני ידעתי את העולם כפריחה חטופה וקדושה. החיסכון רומנטי לאין־ערוך מן הראוותנות. לדידם של האנשים האלה, הכוכבים היו הכנסה שוטפת של מעות שחוקות; אך אני התרגשתי למול השמש והירח כפי שמתרגש הנער שבחלקו נופלים שני מטבעות של זהב ושל כסף.
אמונות אלו, שרחשו על סף הכרתי, מתעטפות להפליא בצבעם ובנעימתם של סיפורים ואגדות. המעשיות המכושפות לבדן מסוגלות לבטא את הרגשתי כי החיים אינם רק תענוג, אלא גם מעין זכות אקסצנטרית. אולי אוכל להביע את ההרגשה החמימה שמעורר בי הקוסמוס אם אזכיר ספר שקראתי בו שוב ושוב בנעוריי, ושבתי אליו כעת - רובינסון קרוזו. רומן זה חב את חיותו הנצחית לחגיגת המגבלה ולרומנטיקה הפראית של החסכנות. רובינסון קרוזו הוא איש היושב על סלע קטן במחיצת כמה חפצים שאך זה חילץ מן הים: שיאו של הספר הוא רשימת הדברים שעלה בידו למלט מן הספינה הנטרפת. רשימת המצאי היא שירה נשגבה. כל כלי מטבח מתעלה לדרגת אידיאה משום שקרוזו עלול היה לשמוט אותו אל המצולות. הרי לכם ניסוי לשעות המתות של היום: הניחו את עיניכם על איזה דבר, על דלי הפחמים או על אצטבת הספרים, והרהרו באושר הגדול שהיה נופל בחלקו של הניצול שעלה בידו להציל חפץ זה מאנייה שוקעת ולהעלותו אל האי הבודד. הרי לכם ניסוי ראוי אף יותר: זִכרוּ, שכל הדברים אכן מולטו אל החוף בשעה שהיו כבר כפסע מן המצולה. זכרו שהכל בא לנו משברי ספינה טרופה. כל אדם הוא ניצול שיצא בעור שיניו מהרפתקה מסמרת שיער; כל אחד מאתנו ניצל מלידה בטרם שעתה, מגורלו של תינוק שלא זכה לראות את האור. בנעוריי הרבו הבריות לדבר על גאונים שלא מימשו את התקוות שנתלו בהם: על האנשים הגדולים שעשויים היו להיות. אני, לעומת זאת, משתאה על כל עובר אורח, שגדולתו נעוצה בזה שעלול היה לא להיות.
באמת ובתמים הרגשתי (יהיה מי שיכנה זאת דמיון שווא) כאילו היו כל מניינו ובניינו של עולם שרידיה האחרונים של ספינתו של רובינסון קרוזו. מציאותם של שני מינים ושמש אחת הייתה לי כמציאתם של שני אקדחים וגרזן אחד. פיללתי שדבר מאלה לא יאבד, חלילה; אך בדרך כלשהי התענגתי על הידיעה שדבר לא יתווסף. העצים והכוכבים היו בעיניי כפריטים שמולטו מן הפורענות: וכאשר ראיתי את פסגת המאטרהורן שבהרי האלפּים שמחתי שלא הניחוהו מאחור בהמולת החילוץ. חשתי כי יש לנצור את הכוכבים בחופת השמים כאילו היו ספירים (וכך הם אמנם מכונים בגן העדן של ג'ון מילטון): חישבתי לטמון את הגבעות באדמה. כי היקום הוא עדי יחיד במינו, ואף שנהוג ללהג ולומר על העדיים כולם שהם יחידים במינם, הרי באשר לתכשיט הזה הדברים הם אמת לאמיתה. הקוסמוס הוא באמת יחיד במינו, ללא אח וללא רע: אין ולא יכול להיות שני לו.
כך בא על סיומו הניסיון - שאינו יכול לעלות יפה, מעצם יומרתו - להביע דברים שאין להביעם. אלה העיקרים שהנחו את גישתי לחיים; זה המצע שבו נטמנו זרעיה של המחשבה. אלה הדברים שעלו בדעתי, בדרך עלומה כלשהי, עוד בטרם למדתי לכתוב, אלה התחושות שקיננו בי עוד בטרם השכלתי לחשוב. על מנת להקל את התקדמותנו, אשוב ואמנה עיקרים אלו בחטף. ראשית, הרגשתי בלשד עצמותיי כי עולמנו זה אינו מסביר את עצמו. אפשר שהוא נס שהסברו על־טבעי; אפשר שאין הוא אלא תחבולת קוסם שהסברה טבעי. אבל כדי שהֶסְבֵּרָהּ של התחבולה יניח את דעתי, עליו להיות משכנע יותר מן ההסברים הטבעיים האחרים ששמעתי. העולם הוא קסם, ואחת היא לי אם זהו פלא של ממש או אחיזת עיניים. שנית, באתי לידי הרגשה כי הקסם נושא עמו כוונה, ובאשר יש כוונה יש מתכוון. העולם טבוע בחותם אישי כלשהו, כמו יצירת אמנות; וכוונתו, תהא אשר תהא, מוטחת בנו בעוצמה. שלישית, מצאתי כי יש יופי רב בתכנית הערוכה לפי כוונה עתיקה זו, למרות פגמיה, שעמם ניתן למנות את הדרקונים. רביעית, האמנתי כי ראוי להודות על שִפְעָתוֹ הטובה של העולם הזה על ידי הפגנת מידה כלשהי של ענווה וריסון: עלינו להודות לאל על הבירה ועל היין על ידי כך שלא נפריז בשתייתם, ועלינו להכיר לו תודה בכך שנישמע לרצונו. ואחרון אחרון, ומוזר מכל, התגבש בקרבי רושם עמום ועצום כי כל הטוב שנפל בחלקנו הוצל בדרך נס מחורבן קדום, ובתור שכזה ראוי לנצור אותו בחרדת קודש. האדם הציל את הטוב כדרך שרובינסון קרוזו הציל את הטובין: הוא חילץ אותו מן הפורענות. כל זאת הרגשתי, אף שהעידן הנוכחי לא עודד אותי לחוש כך. וכל אותה עת לא הקדשתי ולוּ מחשבה אחת לתיאולוגיה הנוצרית.
תרגם: עודד וולקשטיין
הערות
1. הכוונה, כנראה, לאף הבולבוסי והארוך שבו ניחנו, לכאורה, הצרפתי (דוגמת הגיבור הספרותי סירנודה־ברז'ראק).
2. מועדון פוליטי שמרני בפול מול, לונדון.
3. הכוונה, מן הסתם, לנוהג לסמן בפתקיות "איקס" ליד שמו של המועמד המועדף או ההצעה הרצויה.
4. הכינוי הראשון מתייחס לסיעה הפוליטית שמילאה תפקיד פעיל ומוביל במהפכה הצרפתית, ואילו השני מציין את התנועה הפוליטית אשר ביקשה להשיב את בית סטיוארט לכס המלוכה של אנגליה וסקוטלנד לאחר הדחתו של ג'יימס השני ב"מהפכה המפוארת" של 1688.
5. המגניפיקט הוא מזמור נוצרי ידוע המובא בברית החדשה, לוקס 55-46:1. המזמור הוא שיר הלל שמשמיעה מריה לאחר שהמלאך גבריאל מודיע לה שהיא נושאת את ישו ברחמה. המילים "exaltavit humiles" - "ענווים רומֵם" מופיעות בנוסח הלטיני של המזמור, שבו משתמשת הכנסייה הקתולית.
6. ארנסט הקל (1919-1884), חוקר טבע והוגה דעות גרמני, מחסידי תורת האבולוציה. גרס, בין היתר, שחופש הרצון הוא "דוֹגמה", שאין לה אחיזה במציאות.
7. חוק גרים, שניסח הבלשן ואספן המעשיות יעקב גרים בשנת 1822, מצביע על התפתחותם של עיצורים מסוימים במסגרת התהליך הפרה־היסטורי אשר הוליד לכאורה את השפות הגרמאניות הקדומות מתוך משפחת הלשונות ההודו־אירופיות.
8. צ'סטרטון מתייחס למעשייה מס' 161 באוסף אגדות האחים גרים, המספרת על שתי אחיות המטפלות בדב, שהופך בסופו של דבר לנסיך.
9. במקור: admiration. צ'סטרטון מתכוון כנראה להבדל בין המילה הלטינית admiratio, שפירושה "להתבונן", לביטוי באנגלית שמשמעותו תחושה של הערצה והוקרה.
הערות
1. הכוונה, כנראה, לאף הבולבוסי והארוך שבו ניחנו, לכאורה, הצרפתי (דוגמת הגיבור הספרותי סירנודה־ברז'ראק).
2. מועדון פוליטי שמרני בפול מול, לונדון.
3. הכוונה, מן הסתם, לנוהג לסמן בפתקיות "איקס" ליד שמו של המועמד המועדף או ההצעה הרצויה.
4. הכינוי הראשון מתייחס לסיעה הפוליטית שמילאה תפקיד פעיל ומוביל במהפכה הצרפתית, ואילו השני מציין את התנועה הפוליטית אשר ביקשה להשיב את בית סטיוארט לכס המלוכה של אנגליה וסקוטלנד לאחר הדחתו של ג'יימס השני ב"מהפכה המפוארת" של 1688.
5. המגניפיקט הוא מזמור נוצרי ידוע המובא בברית החדשה, לוקס 55-46:1. המזמור הוא שיר הלל שמשמיעה מריה לאחר שהמלאך גבריאל מודיע לה שהיא נושאת את ישו ברחמה. המילים "exaltavit humiles" - "ענווים רומֵם" מופיעות בנוסח הלטיני של המזמור, שבו משתמשת הכנסייה הקתולית.
6. ארנסט הקל (1919-1884), חוקר טבע והוגה דעות גרמני, מחסידי תורת האבולוציה. גרס, בין היתר, שחופש הרצון הוא "דוֹגמה", שאין לה אחיזה במציאות.
7. חוק גרים, שניסח הבלשן ואספן המעשיות יעקב גרים בשנת 1822, מצביע על התפתחותם של עיצורים מסוימים במסגרת התהליך הפרה־היסטורי אשר הוליד לכאורה את השפות הגרמאניות הקדומות מתוך משפחת הלשונות ההודו־אירופיות.
8. צ'סטרטון מתייחס למעשייה מס' 161 באוסף אגדות האחים גרים, המספרת על שתי אחיות המטפלות בדב, שהופך בסופו של דבר לנסיך.
9. במקור: admiration. צ'סטרטון מתכוון כנראה להבדל בין המילה הלטינית admiratio, שפירושה "להתבונן", לביטוי באנגלית שמשמעותו תחושה של הערצה והוקרה.
10. אנדרו לאנג (1912-1844), מלומד סקוטי שהעלה על הכתב כמה קבצים של סיפורי אגדה וקרא כל אחד מהם על שם צבע אחר.
11. הציטוט לקוח מנאומו של ליצן החצר בסצנה הרביעית במערכה החמישית של המחזה השייקספירי כטוב בעיניכם. תרגמה לאה גולדברג (מרחביה: פועלים, 1950), עמ' 123.
12. צ'סטרטון אינו מדייק בציטוט. השורה מתוך מחזהו של ייטס ארץ תשוקת הלב היא בעצם "רצים על גב גאות פרועה".
13. אגודה מהפכנית חשאית שנוסדה באירלנד ובארצות־הברית באמצע המאה התשע־עשרה ופעלה לשחרורה של אירלנד מן הכיבוש הבריטי.
14. Fleet Street - רחוב לונדוני שנחשב בעבר למרכז העיתונות בבריטניה.
12. צ'סטרטון אינו מדייק בציטוט. השורה מתוך מחזהו של ייטס ארץ תשוקת הלב היא בעצם "רצים על גב גאות פרועה".
13. אגודה מהפכנית חשאית שנוסדה באירלנד ובארצות־הברית באמצע המאה התשע־עשרה ופעלה לשחרורה של אירלנד מן הכיבוש הבריטי.
14. Fleet Street - רחוב לונדוני שנחשב בעבר למרכז העיתונות בבריטניה.
15. באנגלית - fairy godmothers.
16. המונח peppercorn rent משמש עד היום לציון תשלום סמלי במסגרת חוזי שכירות, שנועד להוכיח את גמירות הדעת של הצדדים ולבטא את אופייה המחייב של ההסכמה ביניהם. מקורו של המושג בנוהג שרווח בימי הביניים לשלם תמורת טובין בגרגירי פלפל שחור, שנחשב לתבלין יקר ערך באותו זמן.
17. מן המיתולוגיה היוונית: רועה יפה תואר, שהיה מושא כיסופיה של סלנה, אלת הירח.
18. חיה מיתולוגית היברידית, בעלת ראש עיט, גוף אריה, כנפי נשר וזנב נחש.
19. הרברט ספנסר (1903-1820), פילוסוף אנגלי, חסיד מושבע של תורת האבולוציה, המוצג לעתים כאחד מאבות הדרוויניזם החברתי. ספנסר הוא גם טובע המימרה "הישרדות הכשירים ביותר".
18. חיה מיתולוגית היברידית, בעלת ראש עיט, גוף אריה, כנפי נשר וזנב נחש.
19. הרברט ספנסר (1903-1820), פילוסוף אנגלי, חסיד מושבע של תורת האבולוציה, המוצג לעתים כאחד מאבות הדרוויניזם החברתי. ספנסר הוא גם טובע המימרה "הישרדות הכשירים ביותר".
20. מפלגה פוליטית שצידדה באיחודן של בריטניה הגדולה ואירלנד תחת ממשלה אחת ושללה את זכותם של האירים לממשל עצמי.
21. צ'סטרטון מכוון כנראה בדבריו לספרו הנודע של ה"ג' ולס, מלחמת העולמות, שיצא לאור בשנת 1898.
