תחנת ביניים פלשתינה

סטפן תיאודור נורמן

נכדו של הרצל ביקר בארץ וראה את חזון סבו קורם עור וגידים


עם מותו בטרם עת של תיאודור הרצל בשנת 1904, בגיל 44, ומותה של אלמנתו בת ה-39 יוליה כעבור שלוש שנים, נותרו שלושת ילדי הזוג פאולינה, האנס וטרוּדֶה יתומים עוד בשנות העשרה לחייהם. מעתה ואילך הייתה דרכם רצופה במשברים ובתחלואים פיזיים ונפשיים. פאולינה הבת הבכורה, נפטרה בסנטוריום בבורדו בשנת 1930, בגיל 40, ואחיה הנס שלח יד בנפשו יום לאחר מכן. השניים היו ערירים במותם; היחידה שהמשיכה את שושלת הרצל היתה טרודֶה, אשר התחתנה עם התעשיין היהודי ריכארד נוימן בשנת 1917, וכעבור שנה ילדה בן בשם סטפן תיאודור. למרות הקשיים הכלכליים להם נקלעו בני־הזוג היה באפשרותם לשלוח את בנם ללימודים באנגליה בשנת 1933, בסיוע התנועה הציונית אשר גייסה את המימון הדרוש לכך.

לאחר סיפוח אוסטריה בידי גרמניה (ה"אנשלוס") בשנת 1938, החל נוימן לקרוא באופן שיטתי את כתבי סבו על הציונות. מעט אחר כך כתב להוריו והציע שיגישו בקשה לאשרת הגירה לפלשתינה, מתוך תקווה ששלושתם יוכלו לחיות שם יחדיו. ברם, תכניותיו עלו בתוהו מאחר שלא עלה בידי אמו ואביו לצאת מאוסטריה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קיבל אזרחות בריטית, שינה את שם משפחתו לנורמן, והתגייס לחיל התותחנים המלכותי כדי להילחם בהיטלר ובנאצים.

בשנת 1945, עם סיומה של המלחמה, חזר נורמן, שהגיע לדרגת סרן, ממקום שירותו בהודו לאנגליה. בדרכו עצר בפלשתינה לביקור קצר שהותיר בו רושם עז. בהמשך אותה שנה פתח בהתכתבות אינטנסיבית עם מנהיגים ציוניים, וביניהם אריה לייב יפה, ושב לביקור שני בפלשתינה. בשנת 1946 הציב אותו שירות החוץ הבריטי בוושינגטון. חודשיים לאחר שהגיע לבירה האמריקנית נודע לנורמן ששני הוריו נשלחו למחנה טרייזנשטאט ונספו שם בשנת 1943. מוכה יגון, התאבד בקפיצה מגשר שדירת מסצ'וסטס, ביום 25 בנובמבר 1946.

את המכתב המובא להלן כתב נורמן לאחר ביקורו הראשון בפלשתינה, והוא מעולם לא פורסם. תכלת מוציא אותו לאור עכשיו, בתרגום לעברית, בעקבות חקיקת החוק להנצחת זכרו, פועלו ומורשתו של בנימין זאב הרצל, ובמלאת שישים שנים לפטירת צאצאו האחרון.

 

מטוס הדקוטה נלכד בכיס אוויר, ניתר, התאזן, וניתר שוב. מסלול הנחיתה נחפז לעברנו, הופיע מתחת לחלונותינו, התיישר. המטוס בלם ברַכּוּת ונעצר, פנה, ונסע במהירות לנקודת הפיזור. האצה אחרונה של המנועים ודממה, אבל רגעית בלבד; דלת המטוס נפתחה וסרן ג'ינג'י מנומש הופיע, חייך חיוך רחב ואמר: "ברוכים הבאים לפלשתינה. אנחנו בלוד". אחרי עוד רגע כבר עמדתי, נושם אוויר צח, על אדמת פלשתינה.

הגעתי לאמצע הדרך במסעי לאנגליה. אחרי שנתיים וחצי במזרח הרחוק, זכיתי בעשרים ושמונה ימי חופשה לפני שאמשיך בשירותי מעבר לים.

מיד כשנודע לי על החופשה ידעתי שאסע בדרך האוויר: ידעתי גם שפלשתינה נמצאת בדרך. לא ידעתי כמה זמן תארך שהותי שם, אם זו תהיה עצירת תדלוק בת שעה ומחצה או יומיים־שלושה של "חניית התאקלמות". כמה קיוויתי שהאפשרות השנייה היא שתצא אל הפועל.

טיסות ארוכות הן עניין מַשְׁמִים. בדרך כלל אין הרבה מה לראות. אתה מבלה את זמנך בקריאה, בנמנום ובשינה. למרות הארוחות הגדולות בכל תחנת ביניים, רגעי הערוּת עוברים עליך בכרסום ולעיסה בלתי פוסקים של ביסקוויטים עבשים וממתקים קשים ודביקים.

אבל כעת, בדילוג האחרון מחבּאניה שבעיראק, לא יכולתי לישון; גם לקרוא לא יכולתי; ואפילו לא לכרסם. טסנו במקביל לצינור הנפט ובמשך שעה אחר שעה התבוננתי במדבר החום שמתחתינו, כשהזמן נדמָה פתאום כאילו עצר מלכת.

התרגשותי הגוברת והולכת לנוכח הביקור המתקרב בפלשתינה נמשכה ימים אחדים: אבל תשוקתי לבקר בה הייתה רבת שנים. איני יכול לומר שקיבלתי חינוך יהודי או אורתודוקסי במיוחד. גם הרעיון הציוני, למרות הקשר המשפחתי שלי אליו, מעולם לא הוחדר בי בכוח - לא בבית וגם לא אחר כך, בבית הספר או באוניברסיטה. אבל מצאתי את כתבי סבי וקראתי בהם, והם, לטעמי, מהווים חומר קריאה מרתק לכל מי שיש לו ולוּ עניין קלוש ביהדות. אותי, כמובן, הם עניינו מאוד.

מזמן גמרתי אומר לראות את פלשתינה שצמחה מן התפילות ומן המאוויים של מאות שנות גלות יהודית; שדרכה אל הריאליזם המעשי הותוותה בידי הרצל; ושכבר הפכה למציאות, מבחינה חברתית וכלכלית, ובייחוד בשלושים השנים האחרונות. תכננתי לבקר בפלשתינה אחרי סיום לימודיי בשנת 1939; אבל המלחמה שאיימה לפרוץ במשך זמן רב כל כך החלה לבסוף, וביקורי נדחה שוב בלא שייקבע לו מועד חדש. כעת נפלה לידי הזדמנות. גמרתי אומר להפיק את המרב משעותיי הספורות בארץ ישראל. האמנתי ברעיון הציוני וביעדיו; בצורך המוסרי, האתי, הכלכלי והחברתי בו, שנעשה דוחק וחשוב עוד יותר עקב ההתרחשויות בעולם ועקב הבעיות העצומות שיצרה האנטישמיות המדעית החדשה של העשורים האחרונים. ביקשתי לראות במו עיניי מעט ממה שנוצר בפלשתינה, להתרשם בעצמי מהלכי הרוח שבה ומן הפוטנציאל הטמון בה. ידעתי שלא אוכל לעשות זאת במהלך שעות אחדות: אבל תמיד צריך להתחיל במקום כלשהו. מאוחר יותר יזדמן לי לחזור ולערוך ביקור יסודי יותר.

בעניין אחד הייתה דעתי נחושה. לא אתן לרגשותיי לגבור עליי. הדבר עשוי לקרות בנקל למי שמלכתחילה לבו נוטה אחר רעיון מסוים, והיהודים הם עם רגשן. רציתי לראות במו עיניי ולזכור את מה שאראה.

 

לראשונה נגלתה לעיניי פלשתינה מן האוויר. במשך שעות אחדות טסתי מעל השממה המוחלטת של חצי האי ערב. סימנים לעבודת האדמה החלו להופיע ככל שהתקרב מטוסי אל עמק הירדן. אחרי שטסנו מעל הנהר המתעקל, המתפתל, הלכו הסימנים האלה והתרבו. אבל הריקנות הכללית עדיין שלטה בשטח. ירושלים שכנה כשלושים מיילים דרומה, בין גבעות סלעיות. כשהתחלנו להנמיך הופיעו הים, מישור החוף והעיר הגדולה תל אביב. כעת נראו כפרים רבים, יישובים מסודרים ומטעי הדרים שתולים בקפידה. גם עצים נגלו, ויכולתי לראות שזה לא מכבר ניטעו.

שדה התעופה הגדול של לוד השתרע מתחתינו, ועטרת מטעים סביבו. נחתנו בפלשתינה - לחנייה בת יומיים!

ברגע שנותרתי לנפשי תפסתי טרמפ לתל אביב. נסענו על כבישים סלולים היטב ובמהרה הגענו לפאתי העיר וראינו שלט רחוב ראשון בעברית. תמרורים הִתרו בנהגים לנסוע לאט ולהיזהר מילדים. הבטתי סביב והנה הם היו, הילדים. הם שיחקו. כפי שילדים משחקים ברחוב אנגלי. כאן הם השתובבו ברחוב יהודי. חשבתי על אחיהם ואחיותיהם שלא הורשו לשחק ברחובות גרמניה, וטוב היה לראות את הילדים היהודים החופשיים האלה. נאמר לי שהנוער היהודי בפלשתינה ידהים אותי. הם בהירים, חסונים ונאים. לכן ידעתי למה לצפות: אבל כשראיתי אותם היה בזה משהו חדש בכל זאת. חותם של חירות היה טבוע בילדים האלה. לא היה אפשר לטעות בו, בחזוּתם, בעיניהם. לא ידעתי מי הם; ילדי פועלים בלי ספק, שכן הייתה זו שכונת פועלים. ייתכן שנולדו בפלשתינה - צברים, כפי שמכנים אותם - וייתכן שהגיעו זה לא מכבר. מכל מקום, החירות ניכרה בהם. חשבתי על הילדים היהודים הכהים, החולניים, העגומים של אירופה. ראיתי תמונות של פניהם הצעירים, אשר נשאו תווים של גברים ונשים זקנים, ואילו כעת ראיתי את הזאטוטים האלה שיכלו להיראות שוב כמו ילדים.

צעדתי אל תוך העיר. בכרך היהודי הזה הכל וכולם יהיו יהודים: הכרטיסן באוטובוס, החלבן וחברי המועצה, הכובסות, הזבניות, הרופאות. כל זה ידוע לכל. ובכל זאת, ההרגשה למראה כל אלו הייתה שוב כחוויה חדשה.

הבניינים היו זקופים, פשוטים ומודרניים; הרחובות מרשימים בניקיונם. כמי שבא מן הלכלוך והזוהמה של הודו נראה לי הדבר כמעט לא־ייאמן, שכן, עדיין היה זה המזרח. ראיתי בתים ורחובות מודרניים בבומביי ובערים אחרות, אבל הם תמיד נשאו אותות של לכלוך ופסולת המאפיינים מדינות נטולות מערכת ביוב, אפילו לאחר שהותקנו בהן תשתיות כאלה. רחובות תל אביב היו נקיים.







דמוקרטיה ללא ברק בעיניים

מרלה ברוורמן

רוקד סולו בבוץ הלבנוני

אילן אבישר

'ואלס עם באשיר', סרטו של ארי פולמן

מאה שנה ל'מדינת היהודים'

יורם חזוני

מי זוכר היום את היסודות שעליהם קיווה הרצל להקים את המדינה היהודית?

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

קהלת, החולף והנצחי

איתן דור־שב

המפגש של המלך שלמה עם המוות


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021