הדפסה
גרסת PDFלעומת ביטויים כאלה של רצון לבטל את קיומה של מדינת הלאום היהודית, נשמעים עדיין גם קולות אחרים, הטוענים כי המדינה היהודית אינה רק חשובה אלא אף חיונית. כך למשל טוען בעל הטור היהודי אמריקני החשוב צ'ארלס קראוטהמר, הגורס כי לאור התהליכים התרבותיים והדמוגרפיים המכריעים שעובר העם היהודי (ירידה בילודה והתבוללות), מדינת ישראל היא התקווה האמיתית היחידה לעתידו. במילים אחרות, בקיומה של מדינת ישראל תלוי המשך קיומו של העם היהודי (ויקלי סטנדרד, 11 במאי, 1998). ודאי שהמערערים מבית על הזכות והצורך בקיום מדינה יהודית הם קולות שוליים יחסית, לפחות לעת עתה, אך כבר היום ניכרת חדירה של תפישותיהם הבסיסיות לגורמים שבלב החברה והמדינה. ניצנים ראשונים של ערעור על רעיון הריבונות הלאומית היהודית ניתן למצוא כבר גם בתחומי הקונצנזוס של התודעה הישראלית. רק לפני זמן קצר התפרסמה ברעש גדול קריאת "תנועות השלום" הישראליות לקהילה הבין-לאומית – ארצות-הברית, האיחוד האירופי והאו"ם – לכפות, בעצם, הסדר מדיני על ישראל ושכנותיה. כפי שדווח בידיעות אחרונות, בין התנועות המשתתפות נמנו גם "שלום עכשיו" ו"דור שלום", שאנשיהן הם חלק אינטגרלי מצמרת השמאל הישראלי, כמו למשל חברי הכנסת צלי רשף מהעבודה ודדי צוקר ממרצ, ואישי הציבור שלמה להט ויובל רבין.
זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבה גורמים היושבים בלב המערכת הפוליטית והחברתית העמידו בסימן שאלה את תועלתה של הריבונות הישראלית. ובמילים אחרות, הם שאלו: האם המדינה הלאומית היא האמצעי העדיף והרצוי לפתרון בעיותיו של העם היהודי?
כאמור, הרעיון הלאומי היהודי – הציונות – טוען כי מדינה ריבונית היא הכלי הנכון והמוצלח ביותר להטבת מצבם של הפרט והכלל היהודיים. תמיד היו חולקים על כך, שטענו כי כלי הפעולה וההשפעה של הקהילה הבין-לאומית – ולא מדינה יהודית – הם הדרך הנכונה להטבת מצב היהודים. בארץ מתנגדי הלאומיות היו תמיד מיעוט מבוטל, ופעילותו של איש כיהודה לייב מאגנס, מאנשי "ברית שלום", שקרא לפני הקמת המדינה לקביעת גורל הארץ באמצעות כפייה בין-לאומית, נתקלה באותה עת בדחייה מקיר אל קיר בקרב היישוב היהודי.
החידוש שבפניית "תנועות השלום" הוא שבין החותמים נכללים גם כאלה שהם חלק מלבה של המערכת הפוליטית והחברתית, ומשמעותו של המכתב היא שגורמים מרכזיים במערכת הפוליטית הישראלית איבדו את אמונם ברעיון הלאומי. אם מדעת ואם לאו, הפנייה לגורמים בין-לאומיים בבקשה לכפות הסדר על הצדדים – הסדר שיושג ויישפט בקני מידה בין-לאומיים – פירושה הצבעת אי-אמון ביכולתה העקרונית של המדינה היהודית להשיג מטרה זו.
קיימים בעולם עוד שותפים להשקפה שכזו: כוויית, למשל, מודה שאינה מסוגלת להגן על עצמה מפני שכניה ומפקידה את קיומה בידי הקהילה הבין-לאומית; באיחוד האירופי יש המצהירים שרק ויתור על הריבונות הלאומית של המדינות השונות לטובת "ארצות-הברית של אירופה" יבטיח עתיד של שגשוג והשפעה לתושבי היבשת.
בישראל, עד לא מכבר, הייתה עמדה שכזו מוקצית מחמת מיאוס, בהשפעת תוצאותיו של חוסר הריבונות היהודית במחצית הראשונה של מאה זו. עתה נראה שהמצב השתנה. כבר יש כאלה הסבורים, לפחות במשתמע, כי דווקא הוויתור על הריבונות – לפחות במקרה המתואר – הוא האמצעי להשגת תוצאות עדיפות. אך הנכונות הזאת היא מדרון תלול ומסוכן, שהרי אם נוותר, ואפילו חלקית, על מדינת הלאום כפתרון לבעיית הקיום העיקרית שלנו, מדוע זה נמשיך לחשוב כי בנושאים אחרים, כלכליים, חברתיים או תרבותיים, תוכל הריבונות הלאומית להציע את הפתרון הרצוי? ההכרה שהיהודים יכולים לסמוך בראש ובראשונה רק על עצמם ועל מדינתם בנתה את ישראל. ההכרה שהקהילה הבין-לאומית והעמידה המוסרית שלה הם כלים טובים יותר להשגת שלום ורווחה, משמעותה קץ רעיון המדינה היהודית. ולאחר שייעלם הרעיון, לא ירחק היום שבו תיעלם גם זכות קיומה של המדינה – בעיני תושביה ובעיני העולם גם יחד.
אין לדעת איזו צורה ילבש המאבק על עתידו של הרעיון הלאומי בעולם, וההתפתחויות ברוסיה, באיחוד האירופי ובמקומות רבים נוספים יש בהן רמזים לכך שההכרעה בשאלת עתיד הלאומיות כלל אינה ברורה מראש. אך באשר לעם ישראל, הדיון על עתיד הרעיון הלאומי והריבונות הלאומית יש לו תפקיד מכריע בעיצוב פני עתידו. ואם נכונה התחושה שמבטא קראוטהמר במאמרו, בקביעתו שגורל העם היהודי כולו כרוך בעתידה של מדינת ישראל, הרי שמדובר במאבק על עצם המשך קיומו.
על כן זהו הדיון האמיתי הראוי לשנת היובל: האם הריבונות הלאומית היא הכלי העדיף לשמירת האינטרסים הקיומיים של היהודים בחמישים או במאה השנים הבאות? ומי שמדינת ישראל יקרה לו, צריך לדרוש מעצמו את היכולת להוכיח כי אכן כך הדבר.
אופיר העברי,
בשם העורכים
אופיר העברי,
בשם העורכים
