הדפסה
גרסת PDFבירנבאום ביקש לתעל את התחושות האלה למערכה ציבורית יעילה. בכנס היסוד של הארגון חשף את ארבעת עמודי התווך האסטרטגיים שלו, שנעשו מאוחר יותר מאפיינים מרכזיים במאבק הכולל למען יהדות ברית–המועצות.
הראשון היה המרצתה של היהדות האמריקנית הרדומה באמצעות פעילות שטח, ובה בעת הפעלת לחץ על הממסד היהודי כדי שיהפוך את הוועידה למען יהדות ברית–המועצות לארגון יעיל. רק לממסד, טען, יש משאבים מספיקים לקיומם של מחאה ארצית ומסע הסברה שיוכלו לשנות את פני ההיסטוריה. שנית, ארגונו של בירנבאום ביקש להביך את ברית–המועצות באמצעות חשיפת יומרות השווא שלה להיות מופת חברתי. היעד השלישי היה ללחוץ על ושינגטון כדי שתיעשה מגִנתם של יהודי ברית–המועצות. היעד האחרון של התנועה היה להשפיע על הקהילה היהודית ברוסיה עצמה ולרומם את רוחם של בניה.
האווירה באולם, נזכר בירנבאום, הייתה "מחשמלת". סטודנטים גינו את שתיקתה של הקהילה היהודית–אמריקנית בימי השואה, ונשבעו כי תגובתם שלהם לסבל יהודי תהיה שונה. צעיר נרגש אחד שר שיר מחאה שחיבר במקום, בשם "ההיסטוריה לא תחזור על עצמה".12 בתגובה לדרישתם של כמה סטודנטים לפעול באופן מיידי, הרהר בירנבאום בקול רם שאולי יהיה זה מתאים לפתוח במערכה בתוך ימים ספורים, באחד במאי, יום חג מרכזי בברית–המועצות. לבירנבאום לא הייתה תכנית מוכנה מראש להפגנה באחד במאי, והוא גם לא היה בטוח שאפשר יהיה לארגן עצרת מוצלחת במהירות כזאת. ובכל זאת הוא נסחף אחר קוצר רוחם של הסטודנטים. להט הנעורים האמריקני הזה הוא בדיוק הדבר שחיפש כשהגיע לניו יורק.
עצרת האחד במאי אורגנה מדירתו של בירנבאום — למעשה, מן החדר שהשכיר לו הספרן הראשי של הישיבה יוניברסיטי. כרזות צוירו, הודעות לעיתונות הוכנו, סניפי 'הלל' וארגוני נוער יהודיים נקראו לדגל, והכל מתוך אותו חלל צפוף. באחד במאי התייצבו כאלף סטודנטים בסמוך למשרדיה של המשלחת הסובייטית לאו"ם במנהטן, וקיימו במשך ארבע שעות משמרת מחאה במעגל מסודר. למרות מספרם הגדול שמרו המפגינים על שקט מוחלט, סמל לשתיקתם הכפויה של יהודי ברית–המועצות.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה קיימו יהודי אמריקה עצרת מחאה למען יהדות ברית–המועצות. בתחילת שנות החמישים אורגנו כמה הפגנות נגד האנטישמיות הסטאליניסטית, בשנת 1962 הפגינו כמה עשרות תלמידי ישיבה תיכונית במנהטן מול המשלחת הסובייטית לאו"ם, במחאה על האיסור שהטיל הקרמלין על אפיית מצות. אך בניגוד לאותן הפגנות בודדות, שלא הייתה להן המשכיות, הפגנת האחד במאי 1964 סימנה את ראשיתה של מערכה ציבורית מפוארת בת חצי יובל, שהשיגה בסופו של דבר את כל יעדיה האסטרטגיים והסתיימה עם שחרורם של יהודי ברית–המועצות.
ג
בשנים 1964-1971 היה מאבק הסטודנטים הארגון היחיד בארצות–הברית שהתמסר בצורה מתמדת למערכה למען יהדות ברית–המועצות. הוא עקב אחר השינויים בהתנהלות השלטון הסובייטי, הפיץ מידע מעודכן, יצר תאי פעילים וארגן מחאה מתמשכת. עוצמתה ועקביותה של הפעילות שיזם בירנבאום, פעילות שניהל בצוותא עם גלן ריכטר, המתאם הארצי של הארגון, היו חסרות תקדים.
מיד לאחר הפגנת האחד במאי פתח הארגון במערכה האמיתית. בחודשים הראשונים ארגנה הקבוצה שבוע תענית בהשתתפות אנשי דת יהודים ונוצרים, הפגינה מול להקת מחול סובייטית, דחקה בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית באטלנטיק סיטי לכלול במצעה התייחסות למצבם של היהודים מעבר למסך הברזל, והפיצה חוברת שכללה דפי מידע, עדויות ראייה של תיירים שביקרו בברית–המועצות והצעות לקיום תכניות בנושא היהדות הסובייטית במחנות קיץ יהודיים. אפשר שההישג המרשים ביותר של מאבק הסטודנטים בשלב מוקדם זה היה העצרת שקיים באוקטובר 1964 בלואר–איסט–סייד במנהטן. לעצרת הגיעו שני הסנאטורים של מדינת ניו יורק ונציג הבית הלבן — מאיר פלדמן, היועץ המיוחד ללינדון ג'ונסון — שהעביר מסר של תמיכה מן הנשיא. הארגון אף חיבר שירי מחאה בעניין יהדות ברית–המועצות, שהזכירו את שירי הפולְק של התנועה לזכויות האזרח למען השחורים בארצות–הברית. פעילותו של הארגון הייתה מראשיתה מעין גרסה יהודית של תרבות המחאה הצעירה באמריקה. עבור פעיליו, ההעצמה הפוליטית והתרבותית היו בבחינת היינו הך.
על המחסור במשאבים ובכוח פיצה מאבק הסטודנטים במחויבות אישית ובלהט. לארגון לא היה תקציב קבוע, והוא נאלץ להסתמך על דמי חבר בסך שלושה דולר, על מכירה של סיכות כפתור וחומרי תעמולה אחרים, ועל המחאות מזדמנות שתרמו חברי מועדונים יהודים. צוות הארגון, שכלל את בירנבאום וריכטר — סטודנט ממכללת קווינס שהיה מעורב לפני כן בתנועה לזכויות האזרח — לא קיבל כל שכר על עמלו. עקב בעיות בריאות עבד בירנבאום בדרך כלל מביתו, ואילו ריכטר ניהל את המשרד "במשרה חלקית" — כך כינה את עשר השעות שהשקיע מדי יום בפעילות בארגון. גורלה של התנועה למען יהדות ברית–המועצות באותם ימים מכריעים תלוי היה במידת מחויבותם של שני מנהיגיה. בירנבאום גיבש את החזון ואת הטקטיקה וקיים קשרים עם מנהיגי קהילה ופוליטיקאים; ריכטר ארגן הפגנות, הדפיס חומרי תעמולה, גייס מתנדבים ועדכן את אמצעי התקשורת בנוגע להתפתחויות בתוך ברית–המועצות.
המעגל הפנימי של מאבק הסטודנטים מעולם לא מנה יותר מכמה עשרות פעילים. חלק גדול מהם — אולי רובם — השתייכו לזרם האורתודוקסי–מודרני, כמו רוב המשתתפים באותה עצרת ראשונה באחד במאי. פעילים אחרים הגיעו מתנועות הנוער הציוניות. והיו גם אלה שבירנבאום כינה "פרילנסרים" — סטודנטים נטולי רקע יהודי מובהק שנמשכו למאבק בשל ההתעוררות של תודעתם היהודית ומחויבותם לזכויות האדם. כרבע מפעילי מאבק הסטודנטים היו מעורבים, כמו ריכטר, בתנועה לזכויות האזרח.13 בירנבאום העריך במיוחד את הפרילנסרים, כיוון שאלה הוכיחו אחת מהנחות היסוד שלו: שמאבק הסטודנטים יציל לא רק את יהדות ברית–המועצות אלא גם את יהדות אמריקה — באמצעות ליבוי מחודש של אש היהדות בבני–הנוער שלה. רבים מחברי הקהילה קוננו על מעורבותם של בני–נוער יהודים רבים כל כך במאבקים אזרחיים לא–יהודיים דווקא; אך בירנבאום טען כי הקהילה היא האשמה האמיתית, כיוון שלא הציעה לצעיריה חלופה אידיאליסטית יהודית. תרופת הנגד שלו הייתה הפעילות למען יהדות ברית–המועצות.
בירנבאום צפה שהפעילות בתנועה תכשיר את מנהיגי העתיד של יהדות אמריקה. הוא אסף סביבו קבוצה יוצאת דופן של רבנים צעירים, שרובם מילאו מאוחר יותר תפקידי מפתח בהתעוררות היהודית באמריקה. ביניהם היו יצחק גרינברג, מן התיאולוגים היהודים הבולטים בדור שלאחר השואה; הזמר והמורה הניאו–חסידי שלמה קרליבך, שהשתתף בקביעות בעצרות של מאבק הסטודנטים והלחין את הפזמון "עם ישראל חי" לבקשתו של בירנבאום; ארתור גרין, הוגה דעות יהודי–ליברלי; שלמה ריסקין, שבית הכנסת שלו בכיכר לינקולן נעשה מופת להתחדשות אורתודוקסית מודרנית; אבי וייס, אבטיפוס לרב אקטיביסט, וכעבור זמן אחד התומכים הבולטים בתנועה הפמיניסטית האורתודוקסית; וגם מאיר כהנא, שבעקבות הקרע בינו ובין מאבק הסטודנטים הקים את 'הליגה להגנה יהודית'. כל אחד מהם תרם בדרכו להמרצתה של יהדות אמריקה לפעולה, לטוב ולעתים גם לרע; וכולם הוכשרו לאקטיביזם במסגרת התנועה למען יהדות ברית–המועצות.
ד
בסתיו 1965 הצטרפתי למאבק הסטודנטים. כרבים מפעילי הארגון, הייתי גם אני בן למשפחה של ניצולי שואה. לגביי, הצלת יהדות ברית–המועצות הייתה לא רק הצלת התפוצה היהודית הגדולה האחרונה במזרח אירופה, אלא גם הצלת הכבוד האבוד של יהדות אמריקה, שאותה האשמתי בכך שלא הצילה את משפחתי שלי במהלך השואה. מאבק הסטודנטים הציע לי הזדמנות לפתור את הסתירה הפנימית שלי כיהודי אמריקני שהתבייש ביהודֵי אמריקה. סיסמאות הקבוצה, שהתמקדו בנחישותנו שלא לחזור על חטא השתיקה מימי השואה, כיוונו היישר אל לבי. אך עצם העמידה על ההתנסחות הזאת דווקא חשפה את חרדתנו: האם באמת תנהג יהדות אמריקה אחרת? אחת מסיכּות הדש של הארגון ספק שאלה ספק האשימה: "האם אנחנו יהודי הדממה?" ברמיזה מכוונת לספרו של אלי ויזל משנת 1966, יהדות הדממה, שעסק ביהדות ברית–המועצות.
במהרה גיליתי כי בירנבאום לא היה אדם כריזמטי במובן המקובל. אחרי החודשים הראשונים לפעילות הארגון מיעט בירנבאום לדבר בעצרות, והעדיף את תפקיד המורה הרוחני ואיש הקשר עם הממסד היהודי, ומאוחר יותר גם עם הממשל האמריקני בוושינגטון. קסמו של בירנבאום נבע מאמונתו בנצחיות העם היהודי ובניצחונו המובטח על הרע. כל העת חזר ואמר "אתה רואה, אתה רואה" — כשהוא מזמין את בני–שיחו להשתתף עימו בחזונו. בירנבאום שכנע אותי שיהדות אמריקה אמנם תתגייס, שלבו של העולם אכן ינקוף אותו ושיהדות ברית–המועצות תרכוש מחדש את זהותה ואת גאוותה הלאומית ותשוב אל חיקו של העם היהודי. כמו בראשית ימיה של התנועה לזכויות האזרח, הדלק של מאבק הסטודנטים לא היה זעם אלא להט קנאי. התקווה הגנה עלינו מפני המרירות: במהרה יגיב העולם כולו לכאבנו. שטחנו את תחינתנו בפני הצדק — בפני "דעת הקהל". בירנבאום חזר על שתי המילים האלה לעתים קרובות כל כך, עד שעוררו בי דימוי חזותי מוחשי: כוח ממושמע ומאורגן הממתין ש"ידרבנו" אותו.
הרטוריקה של בירנבאום נועדה לעורר רוח מהפכנית. ארגוננו לא ניסה רק להשפיע על ושינגטון ומוסקבה, אלא "לחדור" למוקדי הכוח האלה. חברי הארגון לא היו פעילים סתם, אלא "קאדר" שנועד "לדרבן את השטח". ההפגנות לא היו רק אירועים תקשורתיים אלא "גילויים פומביים כבירים" של אחריות כלפי אחינו היהודים; ולא פחות מכך — מחוות של עולם בלי גבולות, שבו הפגיעה בזכויות אדם לא תוכל עוד לחסות מאחורי מסך בלתי חדיר של ריבונות לאומית. למעשה לא היינו כלל ארגון מחאה, אלא תנועת גאולה.
למן תחילת דרכו, מטרתו המוצהרת של מאבק הסטודנטים לא הייתה להקל את סבלם של יהודי ברית–המועצות — כפי שרצה הממסד היהודי — אלא "להציל" אותם. בירנבאום השתמש בדימויים מקראיים, ועיטר את ההפגנות שארגן בשמות כמו "מצעד יריחו", "מצעד הגאולה" ו"מצעד יציאת מצרים". בראש "מצעד הגאולה" הוצב ציור ענק שהראה ים נבקע, ועליו התנוססו המילים "כפי שנבקע ים סוף בפני בני ישראל, כך ייבָּקע מסך הברזל בפני יהודי ברית–המועצות". בשעה שהוועידה היהודית–אמריקנית למען יהדות ברית–המועצות דיברה רק על איחוד משפחות, תבע מאבק הסטודנטים הגירה חופשית, והתעלם מחששות הממסד כי הדרישה האוטופית לפתיחת השערים תסכן את המטרה המציאותית יותר, כביכול, של צמצום המגבלות הסובייטיות על החיים היהודיים. החל בהפגנת האחד במאי 1964 התעקש בירנבאום שבעצרות הארגון תונפנה כרזות ועליהן הסיסמה "שלח את עמי". הוא טען כי יש לזמֵן למאבק את הכוח הגואל בהיסטוריה היהודית — כוח המבטא את הדאגה ואת האחריות ההדדית שחשו היהודים זה כלפי זה. בלא חזון נועז, טען בירנבאום, תיכשל האסטרטגיה של מאבק הסטודנטים להרמת קומתם של יהודי הגולה.
עד שהצטרפתי אני לארגון הסתיים כבר השלב התזזיתי והשברירי בתולדותיו. הארגון שמצאתי כבר יצא את חדרו של בירנבאום ופעל מתוך משרד ממש, שנתרם בידי הסמינר התיאולוגי היהודי. העצרות שקיימה התנועה הפכו אותה לחלק בלתי נפרד מן החיים היהודיים בניו יורק. אברהם יהושע השל, מן הראשונים באנשי הרוח היהודים–אמריקנים שקראו למסע מחאה, נאם באחת העצרות של מאבק הסטודנטים וביטא תמיכה במאמציו של בירנבאום, ובכך הוסיף לתנועה לגיטימציה נחוצה.14 בשלב זה כבר לא תכנן מאבק הסטודנטים את הפגנותיו לבדו, כפי שעשה בחודשים הראשונים לקיומו. בירנבאום יזם את הקמתה של 'מועצת הנוער היהודי של ניו יורק למען יהדות ברית–המועצות' — תנועה שאיחדה בתוכה כמה קבוצות נוער יהודיות גדולות; מאמציהם המשותפים של מאבק הסטודנטים ומועצת הנוער הניעו 15,000 בני אדם להשתתף במצעד הגאולה בפסח 1966 — הקהל הגדול ביותר שהשתתף עד אז באירוע כלשהו למען יהדות ברית–המועצות.15 לפתע נדמה היה שחלומו של מאבק הסטודנטים לארגן הפגנה שתמשוך 100,000 יהודים — מספר הקסם שאמור היה להפוך אותנו לתנועה גדולה באמת — לא היה הזוי כל כך.
ובכל זאת, הפער בין המציאות הפוליטית לחזון הגאולה שלנו היה גדול כל כך, שרק סטודנטים וחולמים יכולים היו לקרוא עליו תיגר. צריך לזכור, שבאותן שנים אפילו העובדות הבסיסיות ביותר בנוגע לדיכּוּיָם של יהודי ברית–המועצות טרם נקלטו בתודעה הציבורית. הדיווחים הנדירים בתקשורת דיברו על דיכוי "לכאורה"; ואפילו רבים מאלה שהכירו בנכונות טענותינו לא שוכנעו כי רדיפת היהודים בברית–המועצות הייתה גרועה מן הטיפול שהעניק הקרמלין לדתות ולקבוצות אתניות אחרות. גם התנועה הציונית בתוך ברית–המועצות טרם קמה, ולפיכך נדמה היה לעתים כי מאבק הסטודנטים פועל בחלל הריק, בלא כל תגובה נראית לעין מצד אלו שלהצלתם פעל.
ומה שכאב יותר מכל הייתה הספקנות העיקשת של יהודי ארצות–הברית. איזה הוכחה יש לכם, נשאלנו שוב ושוב, שברית–המועצות קשובה למחאותינו? ואפילו אם באורח פלא ייכנעו הסובייטים, איזו סיבה יש להניח שיהודי הגוש הסובייטי, ובפרט הדור הצעיר החי שם, בכלל רוצים להיות יהודים, אחרי עשרות שנים של התבוללות כפויה?
העלונים של מאבק הסטודנטים הכינו אותנו לשאלות כאלה בדיוק, וכך סיפקתי בצייתנות ראיות לכך שהסובייטים אכן התכופפו בפני לחץ, כאשר השעו את המשפטים על "פשעים כלכליים" ועצרו את הפצתה של מסה אנטישמית בוטה בשם יהדות נקייה מיִיפּוּיים, שפורסמה בשנת 1963 על ידי האקדמיה האוקראינית למדעים. ניצחונות צנועים, אמנם, אך די היה בהם כדי לשכנע את פעילי מאבק הסטודנטים שנמצאה הנוסחה לגאולה: ככל שתרבינה המחאות, כן ירבו הוויתורים הסובייטיים. ובתשובה לשאלה אם יהודי ברית–המועצות עדיין רוצים להיות יהודים הזכרנו את ההתכנסויות שהחלו בראשית שנות השישים, תחילה בהשתתפות מאות צעירים יהודים ואחר כך בהשתתפות אלפים, שרקדו ושרו ביידיש מחוץ לבית הכנסת האחרון שנותר במוסקבה, במהלך חג שמחת תורה. התופעה הייתה חידה גדולה: כיצד ידעו המשתתפים שעליהם להתאסף באותו ערב? מי העז לארגן את ההתכנסויות, בחברה שבה כל ארגון שמחוץ למפלגה הקומוניסטית היה בלתי חוקי? מדוע התיר הקרמלין את קיומן? ומדוע נאספו בשמחת תורה דווקא — שוודאי אינו החשוב בחגי ישראל? דומה היה שהחגיגות מאשרות את תחושתו של בירנבאום, שמתחת לדיכוי תוסס רגש של תחייה יהודית.
בתגובה להאשמות בדבר "פזיזותנו", שהשמיעו מבקרים מן הממסד היהודי ומן הקהילה האורתודוקסית, הדגשנו את התנהגותנו האחראית דווקא. מאבק הסטודנטים התגאה ביחסיו הטובים עם המשטרה ואפילו עם פקידי ממשל סובייטים.16 לפני כל עצרת נהג ריכטר להכין רשימה של "סיסמאות מאושרות", ופקחים החרימו כל שלט שעלול היה לשלהב את היצרים. באחד העלונים הראשונים שהופצו לקראת אחת מישיבות הארגון הדגיש בירנבאום את הקו שלו: "נדאג שהתנועה תמשיך לפעול באופן אחראי ביותר", נאמר שם. "מן התסיסה הסטודנטיאלית הזאת עולה נחשול של פעילות בונה, דינמית — ואחראית".17 פירושה של פעילות "אחראית" היה לא רק הימנעות מאלימות אלא גם הקפדה על חוקיות. אפילו מרי אזרחי לא–אלים, שזכה ללגיטימציה בפעולותיהן של התנועה לזכויות האזרח ותנועת המחאה נגד מלחמת וייטנם, נחשב מחוץ לתחום. בירנבאום הבין שהקהילה היהודית–אמריקנית מסוגלת אך בקושי לסבול את רמת המחאה הנוכחית של מאבק הסטודנטים, ושמרי אזרחי של ממש רק ירחיק את הממסד היהודי וימנע את הפיכתו לכוח פעיל. שינוי פניה של יהדות אמריקה דרש לא רק חזון ותכנית, אלא גם סבלנות.
מחויבותו של הארגון למחאה "אחראית" הגבילה את יכולתו למשוך סיקור תקשורתי תכוף, ומשאביו המצומצמים מנעו ממנו לגייס המוני מפגינים; אך הוא פיצה על כך בדרכים אחרות. ריכטר שכר אולמות קטנים לעצרות ואז פרסם הודעות לעיתונות על "עודף" משתתפים. הוא שידר תעמולה מרכב שחנה בשעת צהריים באזור חנויות האפנה של מנהטן, והשיג דיווח עיתונאי על עצרת בהשתתפות אלפי בני אדם, אף שרוב ה"מפגינים" היו רק עוברי אורח שעצרו מתוך סקרנות. מאבק הסטודנטים משך את תשומת לבה של התקשורת גם באמצעות שימוש יצירתי בחגים ובסמלים דתיים. בראש מצעד יריחו, שנערך בפסח 1965, הלכו שבעה גברים עטופים בטליתות, שהקיפו את בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם כשהם תוקעים בשופר, במטרה "להפיל את חומות האיבה"; בחנוכה שלאחר מכן צעדו מפגינים מאחורי מנורה בגובה חמישה מטרים. לא היו אלה גימיקים בלבד. האמנו שהשימוש בטקסים דתיים לא רק משרת מטרות פוליטיות, אלא גם חושף את משמעותם הגואלת.
שאיפתו של מאבק הסטודנטים להביך את המשטר הסובייטי באה לידי ביטוי בנכונותו "לחגוג" חגים סובייטיים, ולנכסם לעצמו במטרה לחשוף את הצביעות הקומוניסטית. הפגנת הבכורה של מאבק הסטודנטים באחד במאי הייתה דוגמה קלסית לשימוש בסמלים הסובייטיים נגד עצמם. יום השנה למהפכה הבולשביקית, 7 בנובמבר, היה גם הוא מועד פופולרי לקיום הפגנות. בשנה אחת הפרענו לחגיגה פרו–סובייטית במלון ניו יורקי, שרוב משתתפיה היו יהודים קומוניסטים קשישים; ובשנה אחרת ניסינו להעביר אל המשלחת הסובייטית לאו"ם עוגת יום הולדת ענקית ועליה הכתובת "שלח את עמי". הלעג היה כלי הנשק המספק ביותר שבו יכול היה מאבק הסטודנטים להשתמש כדי לפגוע בנקודות הרגישות של הסובייטים.
