הדפסה46. באודן, התרסקות במוגדישו, עמ' 322-323.
47. “U.S. Copters Fire on Somali Women, Kids,” Wichita Eagle, September 10, 1993; “More Attacks Raise Concern About Presence in Somalia,” The Los Angeles Times, September 10, 1993.
48. Manchester Guardian Weekly, September 18, 1993. Quoted also in Alexander Safian, “Is Israel Using ‘Excessive Force’ Against Palestinians?” camera Backgrounder, November 2000 (revised December 19, 2000), http://world.std.com/~camera/docs/backg/ex-force.html (להלן "כוח מופרז").
49. קולינג, "מבצע תקווה", עמ' 98.
50. Lawrence E. Casper, Falcon Brigade—Combat and Command in Somalia and Haiti (Boulder: Lynne Rienner, 2001), pp. 68, 70.
51.Gannett News Service, November 22, 1993 , מצוטט אצל ספיאן, "כוח מופרז".
52. ריק אטקינסון, בכתבה בוושינגטון פוסט: Rick Atkinson, “Night of a Thousand Casualties,” The Washington Post, January 31, 1994. ההערכה של אטקינסון מבוססת גם על מגעים עם מנהיגי אס-אן-איי.
53. באודן, התרסקות במוגדישו, עמ' 272.
54. באודן, התרסקות במוגדישו, עמ' 287.
55. הטייס, מייק דוראנט, נפל בשבי ב-3 באוקטובר ושוחרר ב-14 באוקטובר.
56. במלחמת איראן-עיראק תקפה אוגדה עיראקית משוריינת את העיר חורמשהר, שעליה הגנו כשלושת אלפים איראנים מכוחות שונים, לא-מאורגנים וחמושים בנשק קל ובאר-פי-ג'י בלבד. העיראקים הביסו במהירות את כוחות הצבא האיראני באזור, אולם "משמרות המהפכה" הוסיפו לגלות התנגדות עיקשת לכוח התוקף. למרות שלרשות העיראקים עמד יתרון מוחלט בכוח אש, ועל אף שהפעילו ארטילריה כבדה ותקפו מן האוויר, הצליחו המגנים לעכב אותם לזמן רב, עד שהגיעה תגבורת איראנית גדולה לעזרתם. בסיכומו של דבר, לאחר עשרים ושבעה ימי לחימה, עמד מניין הנפגעים של שני הצדדים יחד על עשרת אלפים או שנים-עשר אלף איש. בקרב האיראנים נפלו כאלפיים חללים, והעיראקים איבדו כמה מאות חיילים, וגם מספר גדול של כלי רכב משוריינים. פסח מלובני, "כיבוש העיר חורמשהר על ידי עיראק", מערכות, יולי 2002, עמ' 85-74. אנתוני ה' קורדסמן ואברהם ה' ואגנר, מלחמת איראן-עיראק - לקחים של מלחמה מודרנית, תרגם: עמנואל לוטם (תל אביב: מערכות, 1998); Edgar O’Ballance, The Gulf War (London: Brassey’s, 1988); Sepher Zabih, The Iranian Military in Revolution and War (London: Routledge, 1988).
57. במבצע זה נהנו האמריקנים מעדיפות מוחלטת, איכותית וכמותית (שישה לאחד לפחות), על הכוח המגן, שמנה אלפיים חיילים פנמים דלי ציוד וחסרי מיומנות. ובכל זאת, הפעולה, שתוארה כ"תקיפה מדויקת" של מטרות צבאיות, עלתה בחייהם של אזרחים רבים. צבא ארצות-הברית הודה במותם של מאתיים ושניים אזרחים ושלוש מאות וארבעה-עשר חיילים פנמים. בדין וחשבון של 'רופאים למען זכויות אדם' נטען שבמבצע נהרגו רק חמישים חיילים פנמים בערך, ואילו מניין האבידות האזרחיות עלה על שלוש מאות. הערכות אחרות נקבו במספרים גבוהים עוד יותר של חללים מן האוכלוסייה האזרחית - בין חמש מאות לאלף הרוגים. האבידות של הכוח האמריקני, יש לומר, היו נמוכות ביותר - עשרים וארבעה חיילים בלבד. את הנתונים האלה אפשר להסביר לאור שיטת הפעולה של האמריקנים, שהודגמה כאשר הפגיזו באש טנקים ומטוסים את אזור המפקדה של הגנרל נורייגה, והשמידו בתוך כך בניינים רבים בשכונות מגורים סמוכות. 60 Minutes, September 30, 1990, מצוטט אצל ספיאן, "כוח מופרז"; Ronald H. Cole, Operation Just Cause: The Planning and Execution of Joint Operations in Panama, February 1988-January 1990 (Washington: Joint History Office, Office of the Chairman of the Joint Chiefs of Staff, 1995), p. 66; Edward M. Flanagan, Jr., Battle for Panama: Inside Operation Just Cause (Washington: Brassey’s, 1993); ספיאן, "כוח מופרז"; Panama: “Operation Just Cause”: The Human Cost of the U.S. Invasion (Boston: Physicians for Human Rights, 1991); Margaret E. Scranton, The Noriega Years: U.S.-Panamian Relations, 1981, 1990 (Boulder: Lynne Rienner, 1991).
58. לאחרונה יצא ספר העוסק, בין השאר, בנושא זה ממש: רונן ברגמן, והרשות נתונה (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2002).
59. אמיר אורן, "גנרלים טועים, חיילים משלמים", הארץ, 12 באפריל, 2002, עמ' ג4.
60. זאב שיף, "עמוק יותר, מסוכן יותר", הארץ, 1 במרס, 2002.
61. ראה, למשל, הארץ, 5 באפריל, 2002.
62. עמירה הס, "אבו עלא: ממשלת שרון מובילה לטבח סברה ושתילה חדש", הארץ, 1 במרס, 2002.
63. לפי דיווחי צה"ל, 29 הרוגים ו-127 פצועים. דובר צה"ל, "מבצע חומת מגן: נתונים מרוכזים 28.3-21.4", http://www.idf.il/hebrew/news/netunim.stm. בשכם ובג'נין נהרגו יחד יותר ממאה ושלושים פלסטינים; כך לפי נתוני צה"ל. לפי אמנסטי, "מוגנים מחקירה",עמ' 9, בקרבות בשכם נהרגו שמונים פלסטינים וארבעה חיילי צה"ל. לפי הדו"ח שלארגון בצלם, אפריל 2002, נהרגו במבצע "חומת מגן" יותר ממאתיים וחמישים פלסטינים; הדו"ח אינו מציין כמה מהם היו אזרחים. http://www.btselem.org/Hebrew/Statistics/Al_Aqsa_Fatalities_Tables.asp#Anchor-3800. עיין גם בהערה בראש הדף שם.
64. גדעון לוי, "מוקדם לחלק צל"שים", הארץ, 9 ביוני, 2002, עמ' ב1.
65. ההסכמים בין ישראל לרשות הפלסטינית התירו החזקת 30,000 שוטרים בלבד. ראה ברגמן, והרשות נתונה, עמ' 41. על מבנה מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ראה ברגמן, והרשות נתונה, עמ' 359-357. בצה"ל יש ארבע חטיבות סדירות ועוד כמה גדודים - לא יותרמ-15,000 איש. לנתונים על ישראל עיין בדו"ח Jane’s World Armies.
66. יואב לימור, "מבצע מאוחר מדי ויקר מדי", מעריב, מוסף שבת, 12 באפריל, 2002, עמ' 6.
67. ברגמן, והרשות נתונה, עמ' 266.
68. Jonathan Cook, “The Engineer,” Al-Ahram Weekly Online, April 18-24, 2002, no. 582 (להלן "המהנדס"); הלוחם הפלסטיני המצוטט אצל קוק טוען כי כל המחנה ידע היכן הבתים והחפצים הממולכדים; טענתו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שכמה תושבים פלסטינים נהרגו בגלל מטעני החבלה האלה; ראה למשל יואב לימור, "מטען בכל בית, מכונית ועגלה", מעריב, היום, 8 באפריל, 2002, עמ' 2; Matt Rees, “The Battle of Jenin,” Time Magazine Online, http://www.time.com/time/2002/jenin/story.html (להלן "הקרב על ג'נין").
הנחת מלכודות ומטעני חבלה בשכונת מגורים שאזרחים עדיין שוהים בה היא פעולה הנוגדת את דיני המלחמה הבינלאומיים. אמנת האו"ם להגבלת כמה סוגים של כלי נשק קונבנציונליים (סי-סי-דבליו), שנכנסה לתוקף ב-1983, קובעת ש"אין לפזר מטרות צבאיות בין מטרות אזרחיות מתוך כוונה להפוך אותן לבלתי פגיעות" ואוסרת במפורש לחשוף את האוכלוסייה האזרחית ל"מלכודות פתאים" ולעצמים ממולכדים. ואכן, בדו"ח מזכ"ל האו"ם בעניין אירועי ג'נין נמתחה בעניין זה ביקורת חריפה על הצד הפלסטיני, ש"אימץ שיטות שהן הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי, והאו"ם גינה אותן בעבר ומוסיף לגנותן בהווה". Report of the Secretary General Prepared Pursuant to General Assembly Resolution ES-10/10, http://www.un.org/peace/jenin/index.html (להלן "דו"ח").
69. לפי מניין הנכנעים של שיף, להלן. גם יעקב ארז, "דברים שהוכחנו בג'נין", מעריב, 26 באפריל, 2002, נוקב במספר דומה - מפיו של מפקד חטיבה 5 הישראלית, דידי ידידיה, שפיקד על כיבוש מחנה הפליטים. אמנסטי, "מוגנים מחקירה", עמ' 6 טוען כי מדוברב-150-120 איש בלבד, ולא כולם חמושים, אולם באותו הדו"ח ממש מובאים דבריהם של לוחמים פלסטינים הטוענים כי במחנה היו כארבע מאות לוחמים. העיתונאים עמירה הס ועמוס הראל דיווחו על כאלף איש שהסגירו את עצמם - אך לא ציינו כמה מהם היו מבוקשים או חמושים. הארץ, 11 באפריל, 2002. רשת בי-בי-סי דיווחה על כמה "מאות" לוחמים פלסטינים. BBC, April 12, 2002.
70. זאב שיף, "צה"ל יבצע פשיטות דומות במחנות", הארץ, 3 במרס, 2002.
71. CNN, April 8, 2000; ריס, "הקרב על ג'נין"; Gideon Avidor, “The Battle of Jenin: April 2002,” The Urban Operation Journal, http://www.urbanoperations.com/jenin.htm (להלן "הקרב בג'נין").
72. הארץ, 15 באפריל, 2002.
73. זאב שיף, "הקרב בג'נין", הארץ, 10 באפריל, 2002; הארץ, 10 באפריל, 2002.
74. ייתכן שהדבר היה גם מחשש ליכולת פעולתם של הטנקים בסמטאות צרות במיוחד; גם אם כך הוא, אין הדבר מבטל את השיקול הראשון - שהרי אם ביקשו הישראלים לגרום נזק, או לפחות לא היה אכפת להם, יכלו להפעיל מראש דחפורים להכשרת מעברים לטנק, כפי שאכן הופעלו החל מכמה ימים לאחר פרוץ הקרב.
75. אבידור, "הקרב בג'נין".
76. Guardian Unlimited, April 20, 2002, http://www.guardian.co.uk/international/story/0,3604,687644,00.html; ישראל מושקוביץ וצדוק יחזקאלי, "הגיהינום של אנשי המילואים", ידיעות אחרונות, 10 באפריל, 2002, עמ' 12; Richard Hart, “A Hard Look at Jenin,” The Wall Street Journal, April 30, 2002, p. A21.
77. ארז, "דברים שהוכחנו בג'נין"; ריס, "הקרב על ג'נין"; הארץ, 12 באפריל 2002.
78. לפי נתוני האו"ם, כ-150 מבנים נהרסו עד היסוד ורבים אחרים נפגעו קשה. 450 משפחות איבדו קורת גג. היקף הנזק ברכוש עמד על 27 מיליון דולר בקירוב, האו"ם, "דו"ח".
79. ריס, "הקרב על ג'נין"; דו"ח 'יוּמן רייטס ווֹץ'' מותח ביקורת חריפה על החורבן שנגרם בגין הפעלת הבולדוזרים באופן זה: "השיטוח הכולל של כל האזור [שכונת חאוושין, שספגה את רוב ההרס] חרג מכל מטרה מתקבלת על הדעת של יצירת מעבר... והופעל ללא שום פרופורציה למטרות הצבאיות". למרבה הצער, הדו"ח אינו מביא בחשבון את הנזק הכבד שנגרם לבתי המחנה עקב הפעלת מטעני החבלה שהוטמנו בהם על כל צעד ושעל, ואת העובדה שמלכודות אלו הפכו את ההתקדמות במחנה לבלתי אפשרית באמצעים אחרים. דיני המלחמה הבינלאומיים דווקא מכירים בצרכים אלו, ומצדיקים שימוש בדחפור לפתיחת צירים לכלי רכב משוריינים, לטיפול במלכודות ולפגיעה בבניין שלוחמי אויב ממוקמים בו. יומן רייטס ווץ', ג'נין.
80. צדוק יחזקאלי, "עשיתי להם איצטדיון טדי באמצע המחנה", ידיעות אחרונות, 7 ימים, 31 במאי, 2002, עמ' 18-22, 86.
דו"ח בצלם שהופץ עם עיתון הארץ ב-18 ביולי, 2002 (להלן בצלם) מצטט עדות של חייל ישראלי האומר כי "אחרי האירוע בו נהרגו שלושה-עשר החיילים, הופעל הרבה יותר כוח בשימוש בדחפורים... זה נמשך גם אחרי הלחימה - בערך יום וחצי אחרי שכבר לא נשמעה אף ירייה". לטענת הדו"ח "הריסה זו [לאחר שהמחנה נכנע] אינה יכולה להיות מוצדקת בטענה של 'צרכים צבאיים' ולכן היא אינה חוקית". אייל רז ויעל שטיין, חומת מגן: עדויות חיילים, עדויות פלסטינים (ירושלים: בצלם, 2002), עמ' 13. יש לציין שגם מקורות צה"ליים אישרו כבר באמצע אפריל (למעריב ב-4 באפריל, ולהארץ ב-15 באפריל) שהריסת הבניינים במחנה נמשכה לאחר הלחימה - אך לדבריהם הדבר נעשה כדי להשמיד בתים ממולכדים.
81. Leiah Elbaum, “An Insider’s Perspective from the Jenin Camp,” April 25, 2002, http://www.israelinsider.com/views/articles/views_0359.htm#top; זה, ועוד הרבה הבדלים בין העיתונות הבריטית לפלסטינים, הוביל את טום גרוס להעיר שכנראה הבריטים והאמריקנים לא ראיינו כלל את אותם הפלסטינים: ההבדלים בין מה ששמעו עיתונאי בריטניה ומה ששמעו עיתונאי ארצות-הברית בולט מאוד. Tom Gross, “Jeningrad,” National Review Online, May 13, 2002, http://www.nationalreview.com/comment/comment-gross051302.asp; אמנסטי, "מוגנים מחקירה", עמ' 6; רון לשם, "צנחנים בתופת של בלאטה: יומן מבצעים", ידיעות אחרונות, 2 באפריל, 2002.
82. יומן רייטס ווץ', ג'נין, עמ' 12. לפחות בשני מקרים ניכר שכותב הדו"ח לא הבין כלל את הסיטואציה שהוא מתאר: מדובר במותו של אחמד חמדוני, ב-3 באפריל (יומן רייטס ווץ', ג'נין, עמ' 15-16) ובמותם של עבד אל-כרים סעדי וּואדח שאלאבי ב-6 באפריל (יומן רייטס ווץ', ג'נין, עמ' 20) המובא גם אצל ריס. בשני המקרים שבהם מתו הפלסטינים ירו חיילי צה"ל בפלסטינים, משום שראו על גופם בליטה חשודה (אצל האחד הייתה זו גיבנת, ואצל השני - קרש גב) שנדמתה בעיניהם לחגורת נפץ. בנסיבות אלו הייתה תגובת החיילים סבירה למדי: היה עליהם להרוג מיד את לובש החגורה באמצעות פגיעה בראשו, מכיוון שירי לעבר הגוף עלול היה להפעיל את החגורה או לאפשר ללובשה להפעילה. אם כך או כך, אין מדובר ברצח בדם קר של אזרח שנכנע, אלא בפעולה מהירה שנבעה מתכתיבי המצב.
דיווח מעודכן של צה"ל קבע שרק שלושה פלסטינים שלא היו מעורבים בלחימה נהרגו במהלכה (עדה אשפיז, "המתים החיים של משפחת אבו עלי", הארץ, 19 יולי, 2002, עמ' ג5); לפחות בחלק מן המקרים שמפרט דו"ח 'יוּמן רייטס ווץ'' מציגה ישראל גרסה שונה ונתונים אחרים.
83. מצוטט בכתבה “Civilian Deaths ‘Necessary’ Price,” BBC News, May 31, 1999, http://news.bbc.co.uk/2/hi/europe/357355.stm.
