הדפסה
גרסת PDFכל הגורמים הללו תורמים את חלקם. אבל אפשר שמגמת הפנייה אל ארון הספרים היהודי מייצגת גם דבר מה מעניין הרבה יותר: תשובה חדשה לאתוס המתפורר של הפועל הציוני. מעצבי תנועת העבודה הציונית, אנשים דוגמת בן-גוריון וברל כצנלסון, מרדו בשיטת החינוך של עולם הישיבות שהייתה נהוגה במזרח אירופה. תנועת העבודה הציונית לא חדלה אמנם לשאוב את השראתה מהתנ"ך, מההיסטוריה ומהלאומיות היהודיות, ודבקה בהנחות יסוד שמרניות ("התנ"ך הוא המנדט שלנו", היו דברי בן-גוריון בפני ועדת פיל בשנת 1937), אך עם זאת הסתייגה מן היהדות "הגלותית", שהתגלמה בספרות הרבנית, וגם מסימני היכר מובהקים נוספים של הגלות, כמו היידיש והנטייה היהודית לעסוק במקצועות שברוח, הכל מתוך מאמץ ליצור "יהודי חדש", איש הספרא והסייפא. אולם "היהודי החדש" שביקש בן-גוריון לעצב לא בא לעולם, והדורות הבאים שצמחו, ה"חדש" בהם היה רב מן ה"יהודי", למגינת לב הוריהם. וכך, בעוד שרוב סנדלרי-התרבות של ימינו מסתייגים מהרכיב המהותי של היהדות בתנועת העבודה הציונית, ובוחרים בחילוניות נאורה וקנאית, הרי שמגמת החזרה אל ארון הספרים היהודי מציעה תגובה אחרת, שמרנית לכל דבר, הנשענת יותר על זיקה רגשית ליהדות מאשר על ניתוח "פילוסופי". סוף כל סוף, נראה כי חלק לא-מבוטל מהאליטה התרבותית החל לגשש את דרכו חזרה אל המסורת הדחויה של בית-סבא.
כצפוי, השבים אל המסורת נתקלים במטחי ביקורת מצד אלה הלהוטים להוכיח כי שוחרי הארון היהודי אינם אלא סקרנים שבאו "רק לדפדף", ושאפנה זו עתידה לחלוף מן העולם במהרה. ואולם, שלא כמו מגמות פופולריות אחרות בתרבות הישראלית, לפנייה אל ארון הספרים היהודי יש סיכויים מצוינים להאריך ימים. שכן אנשי תרבות, המתעקשים לאמץ לעצמם הלכי רוח יהודיים גם לנוכח קריאות הלגלוג של חבריהם, עתידים לזכות ביחס אוהד מצד כלל הציבור – ציבור שהנו הרבה יותר יהודי מכפי שנדמה.
במחקר שערך מכון גוטמן הירושלמי עבור ”קרן אבי חי" בשנת 1993, נמצא כי בערך 80% מהיהודים בארץ שומרים על כשרות בביתם; לא פחות מ-78% משתתפים בסדר פסח; 71% צמים בכל יום כיפור, ו-98% קובעים מזוזה בפתח ביתם. נתונים הנוגעים לזהות היהודית הרחבה יותר מפתיעים לא פחות: 68% מאמינים כי היהודים הם העם הנבחר; 63% מאמינים כי התורה והמצוות ניתנו על ידי אלוהים; 94% רואים את יהדותם כמקור לגאווה ו-96% חשים שיש להם קשר ליהודי התפוצות. במילים אחרות, אכן יש אמת בחלוקה המקובלת, של 80–20, בין "דתיים" ל"חילונים", אלא שהיחס בין שני חלקי הציבור הפוך ממה שמקובל לחשוב. אם ארבע חמישיות מהיהודים מצהירים על שמירת כשרות בביתם וחשים שיש להם קשר ליהודי התפוצות, אזי מתברר שהיחס 80–20 נוטה לטובת אלה הרוצים שלילדיהם ולארצם יהיה אופי שאינו רק חילוני, אלא גם, ואולי בעיקר, יהודי.
אנשי ציבור ידועים ש"יצאו מהארון" למען יהדותם אינם משתעשעים סתם במסורת פופולרית ששעתה תחלוף מהר. נהפוך הוא: החזרה אל ארון הספרים היהודי היא גם חזרתם של אנשים מן האליטה התרבותית אל עם ישראל ואל זהותו המסורתית; צעדים ראשונים לגישור על הפער בין האליטה המשכילה לבין הציבור הרחב, ציבור שיחס הכבוד שלו למסורת לא התערער מעולם, ככל הנראה, אלא שהשקפותיו זכו רק לעתים נדירות ליחס רציני מצד האוליגרכיה השלטת בחברה הישראלית.
הנוטלים חלק בתהליך השיבה אל הארון ראויים לעידוד ולהערכה, ולא רק בזכות אומץ לבם. כשהם מעניקים לגיטימציה מחודשת למסורת היהודית בעיני הציבור, הם נותנים ביטוי לכמיהה הרוחנית של אומה שלמה. מבחינה זו, הם מרימים תרומה בל תשוער לבנייתה של מדינה יהודית.
דוד חזוני,
בשם העורכים
דוד חזוני,
בשם העורכים
