אלי לדרהנדלר, דוד מרחב ומייקל פיליפס




 

מעשיות אליס איילנד
לעורכים,
דארה הורן כותבת נפלא. במאמרה המרתק, "המיתוס של אליס איילנד וסיפורי מוצא אחרים" (תכלת 41, סתיו התשע"א/2010), היא עוסקת בסיפורים שהשתרשו בקרב יהודי ארצות־הברית בדבר שינוי שמות המשפחה היהודיים עם הכניסה לשערי הארץ החדשה. הורן קובעת כי אין לקבל את הסיפורים האלה כפשוטם, אלא יש לקרוא אותם כחלק מז'אנר שלם של אגדות ייסוד יהודיות. אולם מעשיות אליס איילנד הן רק דוגמה מייצגת אחת לדינמיקה המאפיינת את המערכה על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי; בקרב היהודים האמריקנים נפוצו מיתוסים נוספים, מופרכים גם הם מבחינה היסטורית. על פי אחד מאותם מיתוסים מכוננים, המניע העיקרי להגירה של צעירים יהודים מרוסיה לארצות־הברית בשלהי המאה התשע־עשרה היה הרצון להימלט מאימת חוקי הגיוס הדרקוניים, שאיימו לחטוף אותם לשירות של 25 שנה או יותר בצבא הרוסי. אלא שהעובדות ההיסטוריות מספרות לנו סיפור אחר: חוקי הגיוס ברוסיה תוקנו עוד בשנות השבעים של אותה מאה, השירות קוצר ונעשה לשירות סדיר, ובצבא הרוסי לא היו עוד גדודי קנטוניסטים שבהם שירתו מגויסים יהודים קטינים שנחטפו באישון לילה. ההיסטוריונית אולגה ליטבק דנה ארוכות בפרשה זו בספרה מ־ 2006, גיוס חובה והחיפוש אחר יהדות רוסיה המודרנית (Conscription and the Search for Modern Russian Jewry), ובוחנת את מקומו של המיתוס בגיבוש הנראטיב ההיסטורי.
הורן בוחרת להתמקד בבדיה של שינוי השמות מפני שזו, לדבריה, נושאת מסר לדורות הבאים: המוצא היהודי הוא חותם בל יימחה, וסיפורי אליס איילנד ממחישים, בסופו של דבר, דווקא את עמידתו של דור המייסדים בפני פיתויי ההתבוללות. היא מסתמכת על ראיה כפולה: ראשית, גם אגדות הייסוד היהודיות מן העבר הרחוק, בספרד ובפולין למשל, לא התבססו מעולם על האמת הצרופה; אדרבה, הן נוצרו מלכתחילה כבדיה מוחלטת לתכלית תרבותית מסוימת (אפשר אמנם לשאול אם מן הראוי להעמיד פולקלור משפחתי קיטשי בשורה אחת עם ספר הקבלה של אבן דאוד, אבל הבה נייחס זאת לחירות הפואטית). ושנית, הפקידים באליס איילנד לא היו סתם כסילים חסרי השכלה שכתבו בשרירות לב כל שֵׁם שעלה בדעתם; למעשה, הם היו עובדים מיומנים שהסתמכו על רישומים בכתב של חברות הספנות, ידעו שפות אחדות על בוריין, נעזרו בצוות מתרגמים שפעל במקום וערכו ראיונות ממושכים עם כל מהגר שהגיע לחופי ארצות־הברית.
אלא שאפשר לחשוב על ראיה פשוטה וברורה יותר לכך שמשפחות המהגרים היהודיות עצמן הן שהיו אחראיות לשינוי השמות, ולא פקידי ההגירה באליס איילנד. הורן יכולה הייתה פשוט לציין שרוב רובם של המהגרים ששמותיהם שונו בשגגה, לכאורה, או בניגוד לרצונם, לא נקטו את הצעד המתבקש ולא ביקשו לתקן את הטעות ולחזור לשמותיהם המקוריים.
בדיקה קפדנית יותר של השמות היהודיים באמריקה מגלה ניואנסים נוספים. אכן, היו שמות משפחה שקוצרו אך לא "אונגלזו". שמות משפחה כמו גולד (גולדשטיין), סטיין (שטיינברג), קליין (קליינבאום), לזר (לזרוביץ), רוזן (רוזנברג), בלום (רוזנבלום או בלומגרטן) וסניידר (שניידר) הם דוגמאות לגרסאות נוחות יותר לאוזן האמריקנית, השומרות עדיין על הצביון האתני היהודי. מהגרים אחרים שימרו את הכתיב היהודי־אירופי (למשל בשם כץ, Katz) אבל אימצו הגייה חדשה (קייטס, Kates) - תופעה שהייתה נהוגה בניו אינגלנד. הדוגמאות המוכרות והמגוחכות במכוון של שמות מסוג "שון פרגוסון", המוזכרות במאמרה של הורן, לא היו אפוא הנורמה הרווחת בקרב המשפחות היהודיות.
מעניין לא פחות לבחון את סוגיית השמות הפרטיים שניתנו לילדים שנולדו באמריקה. בחירת שמות נתונה תמיד לאפנות חולפות, אבל דומה שהיהודים נמנעו בעקביות מלקרוא לילדיהם בשמות קתוליים (לוק, טימותי, אן־מארי, פרנסיס, פטרישה, אנתוני, כריסטין ועוד). לא מזמן ציינתי את האבחנה הזו באוזני אנשי אקדמיה יהודים צרפתים שביקרו בישראל, והיו שנעלבו מכך שאני רואה בשמותיהם שמות "לא־יהודיים" - מה שמלמד, אולי, שבמדינה בעלת רוב קתולי נטו היהודים לקרוא לילדיהם בשמות דומים לאלה של שכניהם, ואילו בחברה האמריקנית, הפרוטסטנטית מעיקרה, אימצו היהודים אפנות פרוטסטנטיות. מיותר לציין, כמובן, שאין למצוא כיום יהודים בשם אדולף.
חשיפת מופרכותו ההיסטורית של מיתוס שינוי השמות באליס איילנד - ובמיוחד, כפי שמציינת הורן, עצם העובדה שמיתוס זה סופר שוב ושוב עד שהפך לפולקלור יהודי־אמריקני - מעידים, לטענתה, על המתח האינהרנטי בין רצונם של היהודים להשתלב ובין שאיפתם המנוגדת לשמור על ייחודם. סוג זה של מתח, היא טוענת, עשוי לשמש את הקבוצה לצורך הישרדות והעצמה עצמית. אפשר, כמובן, לפרש את הסיפורים האלה בדרך אחרת לגמרי: למצוא בהם, למשל, אינדיקציה לאופיו הזר והשונה של המהגר היהודי. במקרה זה, הסיפורים על שינוי השם מזכירים סוג של לגלוג עצמי או, לחלופין, לגלוג על חשבונו של הגוי הקרתני. מכל מקום, הפרשנות שמציעה הורן מספקת לה בסיס הולם לכתיבת דרשה נאה זו.
אלי לדרהנדלר
המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים
 
דארה הורן משיבה:
אני אסירת תודה לפרופ' אלי לדרהנדלר על הערותיו המחכימות, שהוסיפו רבות על דבריי בנושא שמות המשפחה של יהודים אמריקנים. נכון הוא שרבים מיהודי ארצות־הברית בחרו להחליף את שמותיהם מטעמי נוחות ותועלת, ולא כדי לטשטש את זהותם האתנית. נכון גם שמעולם לא נפוצו סיפורים על יהודים שרצו לבית העירייה הקרוב מיד עם צאתם מאליס איילנד כדי לתקן את ה"טעויות" של פקידי ההגירה. לעומת זאת, בשנים האחרונות אנו שומעים מפעם לפעם על יהודים אמריקנים הבוחרים לחזור לשם המשפחה שלהם מלפני ההגירה לארצות־הברית, ובכך מצהירים על גאווה במוצאם.
השמות הפרטיים הם סוגיה בפני עצמה, שבה עסקתי בכתיבתי הבדיונית. בסוף הרומן הראשון שלי, בצלם (In the Image‏, 2006), מופיע אילן יוחסין משפחתי גדול, והמעיין בו בקפידה יכול להתחקות אחר מגוון הנתיבים התרבותיים של משפחה יהודית אמריקנית באמצעות השמות הפרטיים של בניה ובנותיה ותו לא. ראשיתו של אילן היוחסין בדור המהגרים, דורם של יהודים שנקראו בשמות כמו גיטל ומנדל, ואשר הולידו את הדור הראשון של ילידי ארצות־הברית - אנשים בעלי שמות כמו סימור וסופי. אלה הולידו את הנֶנְסיות וההאוורדים, שהולידו את הג'ייסונים והאליסונים, עד שמגיעים אל הדור הנוכחי - שבו אפשר למצוא שמות כמו מדיסון ומורגן, אך גם איתן ואילנה. בענף אחר של המשפחה אפשר להבחין אפילו בשובם של הגיטלים והמנדלים.
העיסוק שלי בסוגיית השמות באותו רומן היה בעל אופי ספרותי, אבל הנושא מעורר עניין רב גם בקרב אנשי אקדמיה. הבלשנית שרה בונין בינור והסוציולוג סטיבן מ' כהן פרסמו ב־2009 "סקר שפה וזהות של יהודי אמריקה" (Survey of American Jewish Language and Identity), שבו מצאו מתאם בין בחירת שמות לתינוקות ובין מסמנים אחרים של הזהות היהודית האמריקנית.
החוויה האופיינית ליהודי ארצות־הברית - הניסיון להיפטר מן הזהות היהודית בעשורים הראשונים לאחר ההגירה, והשאיפה לחזור אליה כעבור דורות אחדים - מתגלמת יפה בבדיחה מאוחרת הרבה יותר, שהיא מעין היפוך בן זמננו להלצה הנושנה על שון פרגוסון. במהלך טקס ברית המילה מכריז המוהל על הרך הנולד: "וייקרא שמו בישראל שלמה, על שם סבו סקוט". מדהים, אמנם, לגלות כמה דברים אפשר להעלות ממצולות ים.
 
אגדות הכלכלה
לעורכים,
במאמר הביקורת שלו "דיבה קלה על כלכלה" (תכלת 39, אביב התש"ע/2010), מציג עומר מואב בפני הקוראים את עיקרי השקפותיו של אריאל רובינשטיין על התיאוריות הכלכליות ועל הפרקטיקה הכלכלית, ומותח עליהן ביקורת נוקבת ומנומקת.
כיועץ עסקי זה יותר מארבעים שנה, אני מצוי בתחום הכללי יותר של הסחר. לתחום זה היסטוריה אינטלקטואלית נפרדת מזו של הכלכלה; עסקו בו רק מתי מעט הוגים מוכרים, דוגמת מקס ובר וגיאורג זימל. אדם סמית תרם אף הוא תובנות מסוימות בנושא כשדן בתופעת ההתמחות, וכך גם דייוויד ריקרדו, שהצביע על אופיו החיובי הכללי של הסחר.
בניגוד לענפים רבים של מדע הכלכלה, תחום הסחר אינו מבוסס על מסגרת תיאורטית. חקר הסחר חייב להישען על ממצאים מן השטח, על רשימות, טבלאות ותצפיות הירארכיות. מסיבה זו, הסחר אינו הולם את ההגדרות המסורתיות של מדעי הטבע או של מדעי החברה ואינו יכול להיחשב לדיסציפלינה אקדמית. מקור ההשראה הטוב ביותר להבנתו של תחום כזה - תחום חסר תיאוריה - הוא עבודתו של פילוסוף המדע פול פייראבנד, שהיה תלמידו של קרל פופר והושפע רבות מתומס קון.
פייראבנד סבר כי אי־אפשר לייצר תיאוריות הנוגעות לעולם האמפירי. בעולם הזה אפשר לפתח לכל היותר כלי חשיבה מועילים. בבואנו לתקן מנוע של מכונית, אין תועלת בידע על התיאוריה של גזי בעירה, אולם אפשר ורצוי להיעזר ברשימה שנפתחת כך: "בדוק את המצבר, בדוק את הדלק, בדוק את ההצתה" - וכן הלאה.
הכלכלן האמריקני מנקור אולסון לימד אותנו שהסחר משגשג בסביבה שאין בה יותר מדי פיקוח ממשלתי, אבל די בפיקוח הקיים כדי למנוע משוא פנים פוליטי. אולסון השווה את מערכת היחסים שבין הממשלה ובין הסחר לצלוחית. בתחתית הצלוחית הממשלה חזקה מדי והסחר נושא אופי משפחתי או אוטוקרטי מדי, ולכן אינו מסוגל לתפקד ביעילות (אמריקה הלטינית היא דוגמה מובהקת לכך). בשוליים החיצוניים של הצלוחית, לעומת זאת, יש מעט מדי פיקוח ממשלתי ומשפטי, ולכן חסר לסחר אופק השקעתי. עבודתו של אולסון אינה משתלבת בתיאוריה הכלכלית.
התצפיות האמפיריות על הסחר הניבו במאתיים השנים האחרונות תובנות לרוב: הסחר משגשג בחברות המקדמות מריטוקרטיה ומתאפיינות בגיוון רב; בית הגידול הטבעי שלו הוא בקרב אוכלוסיות שוחרות טכנולוגיה וחברות המבכרות פתרונות שוק על פני מונופולים; ככל שהחברה פתוחה יותר ומושחתת פחות כך היא נוטה להישגים מסחריים. כל אלה - מריטוקרטיה, גיוון ופתיחות - מבוססים על תצפיות אמפיריות. הם אינם נלמדים ממודלים או ממבנים כלכליים תיאורטיים כמו קפיטליזם, שוק חופשי או סוציאליזם.
חשוב ככל שיהיה הדיון שמנהלים מואב ורובינשטיין על היחס בין תיאוריה לכלכלה, אני סבור שנדרש לנו גם דיון משמעותי בדבר הרלוונטיות של הכלכלה למציאויות הסחר.
מייקל פיליפס
סן פרנסיסקו
 
 
המיתוס של צ'ה
לעורכים,
מאמרו המלומד של לוראן כהן, "צ'ה גווארה: משיח חולה הדק" (תכלת 41, סתיו התשע"א/2010), עוסק בפועלו ובהשקפת עולמו של ארנסטו "צ'ה" גווארה, אחד המהפכנים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של השמאל העולמי, ומצביע על האמת שמאחורי המיתוס. כהן מיטיב לחשוף את העובדות העגומות, המציירות דמות שונה מאוד מזו שהתקבעה בזיכרון הקולקטיבי ובתרבות הפופולארית. ועם זאת, דומה שמן הראוי לעסוק גם בנסיבות שהביאו לצמיחתו של המיתוס הזה, שאת השפעתו המכרעת על עולם הדימויים והמחשבה של השמאל אי־אפשר לתלות במה שהספיק גווארה לעולל בימי חייו הקצרים.
כדי להבין את פשר ההערצה האדירה לצ'ה גווארה, יש לחזור תחילה אל שנות השישים הסוערות, שבהן דרך כוכבו. חשוב להבין שהסצנה הרדיקלית של אותה תקופה לא התאפיינה באחידות אידיאולוגית ופוליטית. השמאל החדש של שנות השישים סירב לרקוד על פי חלילו של הקרמלין הקר והמנוכר. הוא תיעב את כל מה שייצג הסטליניזם הישן, נשא את עיניו לווייטנאם ולקובה, הילל את מהפכת התרבות של מאו ועסק בוויכוחים נמרצים על אודות תורותיהם האותנטיות של מרקס, לנין וטרוצקי. כשפרץ מרד הסטודנטים במאי 1968, הגיבו עורכי פרבדה בחמת זעם. את הסטודנטים שגרמו לשרל דה־גול להזיע הם הוקיעו כ"חוליגנים", ואת גווארה, גיבורם, כינו "הרפתקן".
החוגים המהפכניים של שנות השישים נאלצו להתמודד עם מציאות של חברה מערבית משגשגת, שלא הראתה כל סימן לקריסה הבלתי נמנעת שאותה חזתה האורתודוקסיה המרקסיסטית. כדי להסביר תופעה מתסכלת זו, שלפו הרדיקלים מאמתחתם האידיאולוגית שני טיעונים עיקריים: הטיעון הראשון כוון נגד תרבות הצריכה הקפיטליסטית, והאשים אותה בשטיפת המוח האפקטיבית של ההמונים. "חרושת התרבות", שאותה ביקרו הוגי אסכולת פרנקפורט הפוסט־מרקסיסטית, יצרה לכאורה תודעה פסיבית ונוחה להשפעה, שאפשרה לסטטוס קוו הפוליטי, הכלכלי והחברתי לשרוד ללא הפרעה. האוונגרד האינטלקטואלי נואש לחלוטין מן הפרולטריון המערבי וכינה אותו בבוז "האריסטוקרטיה של מעמד הפועלים". הפרולטריון, גרסו התיאורטיקנים הביקורתיים, אינו יכול ואינו מעוניין להוציא אל הפועל את המהפכה הסוציאליסטית בארצות המערב הקפיטליסטי; הוא למד לשתף פעולה עם השיטה. הראיה הניצחת הייתה התנהלותם של האיגודים המקצועיים, שהסתפקו ברפורמות כלכליות דוגמת תוספות יוקר, העלאות שכר, זכויות סוציאליות וכיוצא בזה, במקום להתגייס לקעקוע הסדר הקיים.
הטיעון השני שהפיח חיים בחוגי המהפכה המבוששת לבוא תלה את הצלחתו של המערב בניצולו המחפיר את "העולם השלישי", דהיינו אפריקה, המזרח התיכון, מזרח אסיה, השחורים ורבים אחרים. הרדיקלים שהתאכזבו מנרפותו של מעמד הפועלים בארצותיהם המבוססות חרתו על דגלם את שיתוף הפעולה עם "הלאומים המדוכאים" במלחמה נגד האימפריאליזם המערבי. המהפכה שהנהיגו קסטרו וגווארה בקובה נתפסה בעיניהם כחלופה טהורה יותר למשטר הסובייטי הדכאני, שהשחית לשיטתם את מורשת מרקס ולנין. ההשתוקקות ל"תבוסה המהפכנית" של המערב השנוא אפיינה גם חוגים מסוימים בשמאל הקיצוני בישראל, דוגמת 'הליגה הקומוניסטית המהפכנית - מצפן מרקסיסטי' (הסניף הישראלי של האינטרנציונל הרביעי, הטרוצקיסטי), שייחלו למפלתה של ישראל במלחמת יום הכיפורים. אם תובס ישראל בידי הפרולטריון הערבי, האמינו "יתומי טרוצקי" (הכינוי שהודבק להם בידי הגווארדיה הוותיקה של המפלגה הקומוניסטית, רק"ח), תיסלל הדרך להקמתה של מדינה פלסטינית כחלק ממזרח תיכון סוציאליסטי ודמוקרטי.
צ'ה גווארה היה אפוא לסמל המערכה נגד המערב. הוא שימש הוכחה ניצחת לכך שניתן להכות את כוחות הדיכוי שוק על ירך, אפילו אם מדובר ב"בית הזונות של האימפריאליזם", כפי שהוגדרה קובה שלפני המהפכה. העובדה שהמהפכן הארגנטינאי לא התמסד ולא הפך לביורוקרט מסוגם של שוכני הקרמלין סייעה להאדרת המיתוס שנרקם סביבו. קבוצות מנושלות, דוגמת השחורים בארצות־הברית, חשו הזדהות עמוקה עם דמותו. הפלסטינים נמנו אף הם עם מעריציו. בעיניהם ובעיני תומכיהם, אש"ף נתפס כמקבילה הערבית של חבורת קסטרו־גווארה - מהפכנים המובילים מאבק צודק לשחרור לאומי, כלכלי וחברתי.
על הקסם שהילך גווארה על השמאל הקיצוני המקומי אפשר ללמוד, בין היתר, ממאמר לא חתום שפורסם בגיליון 35 של כתב העת מצפן במאי 1967, תחת הכותרת "רוח חדשה במלחמה המהפכנית". המאמר התייחס למכתב שהגיע מגווארה ממקום מחבואו, לאחר שנעלם מן הזירה הציבורית בקובה במרס 1965 והחל לשקוד על קידום המהפכה בארצות אחרות. מצפן דיווח שגווארה כתב כי "המטרה העיקרית של המהפכנים בכל מקום היא עתה: ליצור מלחמות וייטנאם רבות ככל האפשר בכל מקום בעולם... יש לעורר את הרוחות, להלהיב את דמיון העמלים... יש להפיח רוח חדשה במלחמה המהפכנית". המאמר סיכם ש"מקטעי הדברים שהגיעו לידינו קשה אולי לתת הערכה מלאה על ההתפתחויות החדשות שמסמנים מכתבו של צ'ה גווארה, נאומו של קסטרו והודעותיהן של התנועות המהפכניות ברחבי דרום אמריקה. ייתכן שהם מצביעים על שלב חדש במלחמה המהפכנית באמריקה הלטינית וברחבי העולם כולו".
צ'ה גווארה מצטייר כיום כמרטיר זך וטהור מסוגם של גנדי ומרטין לותר קינג, אבל חשוב לזכור שחסידיו ומוקיריו בשנות השישים והשבעים לא היו פציפיסטים, אלא לוחמי גרילה וטרוריסטים. 'סיעת הצבא האדום', הידועה גם כארגון הטרור הגרמני 'באדר־מיינהוף', היא דוגמה בולטת ורצחנית במיוחד. באפריל 1971 כתבה אולריקה מיינהוף, אחת המייסדות, כי "מושג הגרילה האורבנית של 'סיעת הצבא האדום' איננו מבוסס על ראייה אופטימית בדבר הנסיבות הקיימות ברפובליקה הפדרלית [גרמניה המערבית] ובמערב ברלין". כדי להנחית מכת אגרוף בבטן הרכה של המערב השבע והמנומנם, אין צורך בגיוס "ההמונים העמלים"; כל שנדרש הוא נשק, ארגון, תיאוריה מהפכנית וקאדר נחוש של פעילים, הנושאים את עיניהם למופת שהציב הגיבור המזוקן וחובש הכומתה מדרום אמריקה. הנחישות הזו תבעה מסירות והקרבה החודרות לכל פינה של החיים האישיים. בטינה רוהל, בתה של אולריקה מיינהוף, שפרסמה בשנת 2006 ספר זיכרונות שכותרתו כך מכייפים עם הקומוניזם (So macht Kommunismus Spass), כתבה כי לפני שירדה למחתרת ביקשה אמה לשלוח את בנותיה לגדול במחנה פליטים פלסטיני בירדן, בתקווה שכך תהפוכנה ללוחמות חירות - רעיון שממנו נסוגה לאחר סילוק מפקדות אש"ף מירדן בספטמבר 1970.
מים רבים זרמו בנהרות אירופה מאז אותם ימים. השמאל החדש בן זמננו - והרי השמאל מתחדש כל העת, או לפחות מעלה גירה - כבר אינו מצטט בהתלהבות את כתבי אסכולת פרנקפורט או את הגיגיו של טרוצקי. שמות כמו דניאל כהן־בנדיט ורודי דוטשקה הולכים ונשכחים מן הזיכרון. ואולם דבר אחד לא השתנה מאז ועד היום: ההערצה הגורפת לצ'ה גווארה, אולי הקונצנזוס היחיד שסביבו מתלכד השמאל העולמי. טרוצקיסטים ואנרכיסטים, קומוניסטים ומאואיסטים, רדיקלים סתם ותיאורטיקנים מרקסיסטים - כולם נוצרים את זכרו של גווארה ומתרפקים על מורשתו, תהא אשר תהא.
כפי שמציין לוראן כהן בצדק, פולחן גווארה דעך קמעא אחרי קריסת ברית־המועצות והתפוגגות האוטופיה הקומוניסטית, אולם הוא ניצל בזכות התעוררות השמאל בסוף שנות התשעים. תנועת המחאה נגד הגלובליזציה הפיחה חיים במיתוס של צ'ה כדי להמריץ פעילים צעירים לפעולה ולהעניק להם סמל שעמו יוכלו להזדהות. אלא שתדמיתו החדשה והעדכנית של האייקון המהפכני נוקתה במידת־מה מן הסרח העודף האידיאולוגי של הקומוניזם הישן. הרוב המכריע של האקטיביסטים שהשתוללו בחוצות סיאטל וברחובות גנואה לא קראו את הקפיטל, ולא חלמו על כינון גן עדן סוציאליסטי עלי אדמות, אבל האויב נותר אותו אויב: הקפיטליזם הנצלני והמערב, העושקים, מדכאים ורומסים את המדינות המתפתחות. צ'ה חי בתודעתם בעיקר בשל העובדה שהיה התשליל של הרשע המתועב הזה.
למשך זמן מה, המשיח המת של השמאל העולמי חלק את התהילה עם משיח חי בדמותו של ברק אובמה. כמה מן הדימויים אשר שימשו את מסע הבחירות של נשיא ארצות־הברית אפילו ציירו אותו כגלגולו של צ'ה. ברם, בעוד שאובמה לא הצליח להשביע את רצונם של הרדיקלים, גווארה נותר לדידם חף מכל רבב.
תחייתו של הצ'ה־איזם הטביעה את חותמה גם בשמאל הישראלי. ההערצה שרוחשים לו אקטיביסטים צעירים רבים קשורה לעובדה שהם רואים את ישראל כביטוי קיצוני של כל מה שגווארה נאבק בו. המאבקים בבילעין ובנעלין, פעולות האנרכיסטים, הפרובוקציות בשייח ג'ראח, הקריאות להחרמת ישראל ולנידויה כמדינת אפרטהייד - בכל אלה ניכרים אותותיה של מורשת גווארה. מנקודת מבטם של הרדיקלים בארץ ומחוצה לה, ישראל היא ההתגלמות העכשווית של הרוע המוחלט - מדינת לאום קולוניאליסטית, קפיטליסטית, גזענית ונצלנית - ויש להילחם בה עד חרמה על מנת להתחיל במלאכת שחרור המערב. ידידי פרופ' אילן גור־זאב, במסתו המאלפת "צליבתו מחדש של היהודי כישועה אקסטטית", שפורסמה בכתב העת ארץ אחרת (פברואר-מרס 2010), כתב כי בניסיונותיו להתמודד עם תופעת "הפרוגרסיבים החדשים", המטפחים את מסורת שנאת המערב וישראל, הוא
מבקש להבין מה באמת אומרת התלמידה שמצהירה כי הסיקה מספרי ומקריאת הביקורתיים האחרים כי אם בנה החוגג שמונה־עשר אביבים יתגייס לאחת מקבוצות הטרור ויתחיל להרוג כאן יהודים, היא לא תנסה לעצור בעדו. תחת זאת היא תצדיע לו. כן, עליי להבין מה בלמידה הביקורתית הזו הביא את אחד היקרים שבחבריי, פילוסוף בעל מוניטין עולמי שרבים מכם מכירים, לצלצל לביתי בנווה שאנן לאחר הפיצוץ במסעדת "מצה" ולשאול: "אילן, אתה בסדר? האם הילדים בריאים ושלמים? כל כך דאגתי לכם! אבל תדע שלגבי היהודים שנפגעו בפיצוץ אינני יכול לחוש אמפתיה כלשהי, שהרי בדעה צלולה הם בחרו לראש ממשלה את אריאל שרון".
צ'ה גווארה מעולם לא היה תיאורטיקן. הוא היה איש מעש, ובכך גדולתו ויתרונו המובהק על פני מהפכנים בעלי אפיל אינטלקטואלי יותר, כמו רוזה לוקסמבורג או אנטוניו גרמשי. הסגידה השמאלית לאיש הזה מתבססת לא רק על "טוהר כפיו", או על העובדה שנותר נאמן לחזונו, אלא גם על הפרקסיס שאותו ייצג ושבו עסק ללא לאות: המלחמה העיקשת והאכזרית באויב המערבי ובכל מה שמזוהה עמו. אלא שבהעדר סיכוי למהפכה בסדר גודל עולמי, יסתפקו חסידיו של הרופא המרצח בניסיון לחיסול ממוקד של מושא שנאתם הצרופה, הלוא הוא מדינת היהודים.
דוד מרחב
תל אביב






ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017