לו יכלו הקירות לברבר

ביקורת מאת יגיל הנקין

Hollow Land: Israel’s Architecture of Occupation
by Eyal Weizman
Verso, 2007, 318 pages


 

"כל תיאוריה היא אפורה", אמר פעם הסופר והמשורר הגרמני יוהן וולפגנג פון גתה, "אבל עץ החיים צבוע בירוק עז". בעולם שמתואר בספרו של אייל ויצמן, ארץ חלולה, ההפך הוא הנכון: התיאוריה היא שמתהדרת בגוונים עזים ומושכים, ואילו החיים עצמם צבועים באפור כהה, אם לא בשחור משחור. בתנאים אלה, אולי אין להתפלא על כך שכל אימת שהתיאוריה והמציאות מתנגשות זו בזו, ידה של הראשונה, מבחינתו של ויצמן, תמיד על העליונה.

אייל ויצמן, אדריכל ישראלי המתגורר בלונדון ומנהל את המרכז למחקר ארכיטקטוני בגולדסמית' קולג', הוא איש שמאל רדיקלי המקדיש חלק ניכר מזמנו וממרצו לחשיפת עוולותיה של המדינה היהודית ולהוקעתן. מאז 2008 הוא חבר הוועד המנהל של ארגון 'בצלם' ובד בבד הוא נוטל חלק בפרויקט הנושא את הכותרת "דה-קולוניזציה של ארכיטקטורה", שתכליתו לסייע לתושבי בית סחור, בית לחם ובית ג'אלה בתכנון הבנייה בשטחים שפונו מנוכחות ישראלית. ספרו ארץ חלולה, שראה אור ב-2007, משתלב היטב בפעילות זו. הספר, העוסק ב"ארכיטקטורה של הכיבוש", חוקר לדברי המחבר את "הטרנספורמציה של השטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967", תוך התמקדות ב"רעיונות גיאוגרפיים, טריטוריאליים, אורבניים וארכיטקטוניים" וב"פרקטיקות הקשורות זו בזו שמכוננות ומתחזקות אותם". על פני שלוש מאות עמודים, שבהם משובצים תצלומים צבעוניים, מנסה ויצמן להראות איך "הפכו היסודות השגרתיים של תכנון וארכיטקטורה לכלים טקטיים ולאמצעי נישול" - או, במילים אחרות, כיצד השליטו הישראלים את מרותם על הפלסטינים באמצעות ניצול מחושב של המרחב.

ויצמן פורש מסכת ארוכה של ראיות כדי לגבות את טיעוניו. נדמה ששום סוגיה הקשורה ביחסי הישראלים והפלסטינים אינה חומקת מאִזמל המנתחים שלו ושום קישור אינו נראה לו מופרך מדי. בהקדמה לספר הוא מגולל את סיפור הקמת המאחז מִגרון סביב אנטנה סלולרית, ומציין כי "ההיגיון של התקשורת הסלולרית הולם באופן מוזר את זה של הכיבוש האזרחי בגדה המערבית" (לא כאן המקום לרדת לחקר העניין). בהמשך הוא מתאר את ההתנחלויות כצורה של שליטה "אנכית" על הפלסטינים (משום שהן ממוקמות באזורים גבוהים, המשקיפים ממעל על מקומות יישוב ערביים); מפרש את תכליתה האמיתית של המראה החד-כיוונית במעבר אלנבי (לעורר בפלסטינים את הרושם המדומה שהם אדונים לגורלם, מעין "ריבונות תותבת" שאינה אלא מראית עין); מציג את ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, כגנרל/ארכיטקט דורסני שניצח על מפעל בניית ההתנחלויות אך גם על "העיצוב מחדש" וההרסני של מחנות הפליטים; מסביר כיצד גדר ההפרדה וההתנתקות אפשרו מעבר מצורת שליטה התובעת נוכחות ישראלית בעומק האוכלוסייה הפלסטינית לצורת שליטה המארגנת את המרחב הכבוש וחולשת עליו "מבחוץ"; מנתח באופן מקורי ביותר את שיטות הלוחמה האורבנית שפיתח צה"ל בהשראת רעיונות פוסט-מודרניים; ומציע עוד כהנה וכהנה אבחנות מאבחנות שונות. ויצמן, חשוב לציין, נמנע מן הכשל של הצגת ישראל כגורם מונוליתי. תחת זאת, הוא מתאר אותה כאוסף של ישויות מדינתיות ותת-מדינתיות השרויות במתח ובתחרות זו עם זו, המקדמות מטרות משל עצמן בשיתוף פעולה או בעימות עם האחרות - ושכמעט כל מה שהן עושות פסול מיסודו.
המרכולת הזו ניצבת על יסודות מושגיים הנטועים עמוק בקרקע התיאוריה הביקורתית בת זמננו. לאורך הספר, ויצמן מצטט הוגים וחוקרים ניאו-מרקסיסטיים, פוסט-סטרוקטורליסטיים ופוסט-קולוניאליים דוגמת פרנץ פאנון, אנטוניו גרמשי, ז'יל דלז, פליקס גואטרי, אדוארד סעיד ועדי אופיר. המטען התיאורטי הזה מעניק לספר צביון אינטלקטואלי רדיקלי ומאפשר לו להשתלב ביתר קלות בקאנון האנטי-ציוני, אבל גם מכשיל אותו בהטיות ובהשמטות הצריכות לקומם כל קורא - תהא השקפתו הפוליטית אשר תהא.
 
ארץ חלולה איננו מחקר אקדמי ואינו מתיימר להיות כזה. החיבור מגויס לחלוטין בשירות השקפותיו האידיאולוגיות של המחבר - והשקפות אלה עוינות, כאמור, כל דבר שניחוח ישראלי עולה ממנו. כבר בפתיחה מצהיר ויצמן:
אף שהספר עוסק בעיקר בפרק הזמן שבין 1967 להווה ובמה שהתחולל במהלכו בשטחים הכבושים שבגדה המערבית וברצועת עזה, אין בכוונתו לטעון שהעוולות המרחביות של הסכסוך החלו רק לאחר מלחמת ששת הימים, ושהיקפן הנוכחי של העוולות האלה מוגבל לשטחים שנכבשו ב-1967. הוא אינו ממעיט בערכם של הקולוניזציה הציונית, שוד הקרקעות והנישול שנמשכים זה מאה שנים ושהקדימו [את אותה מלחמה].
כפי שאפשר להסיק מהצהרה זו, הכיבוש של 1967, בעיני ויצמן, אינו אלא המשך טבעי ל"כיבוש" של 1948 ולפשעים הציוניים שקדמו לו. מה שמתחולל בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה מאז מלחמת ששת הימים איננו אלא "מעבדה של הקיצון" (laboratory of the extreme), הממחישה את הברוטליות שאפיינה את הלאומיות היהודית מלכתחילה. נאמן לגישה זו, ויצמן מכנה לא פעם גם יישובים הממוקמים בתחומי הקו הירוק בשם "התנחלויות"; הוא מביע גם אי-שביעות רצון ממאמצי השיקום של מחנות פליטים, העשויים להעמיד בסימן שאלה את אפשרות המימוש של "זכות השיבה" של הפלסטינים המשוכנים בבתים החדשים.






המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

מאה שנה ל'מדינת היהודים'

יורם חזוני

מי זוכר היום את היסודות שעליהם קיווה הרצל להקים את המדינה היהודית?

דמוקרטיה ללא ברק בעיניים

מרלה ברוורמן


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2024