מאוטנר מנסח את הנקודה הזו בצורה מפורשת מאוד. רב־תרבותיות, הוא כותב, מעוררת בעיות משני סוגים: היחסים בין המרכז לפריפריה, והמאבק בין קבוצות ומגזרים "על השליטה במוסדות המרכזיים של המדינה ועל עיצוב המשטר, המשפט והתרבות הפוליטית". המדינה היהודית סובלת, ללא ספק, ממתח מתמשך בין המרכז לפריפריה, אבל לטענת מאוטנר,

מאוטנר משרטט את המתווה של ההתנגשות היהודית־ישראלית, כפי שהוא רואה אותה, בתת־הפרק הנושא את הכותרת הצעקנית "על סף מלחמת אזרחים". הוא פותח באמירה שיש דתיים ה"רואים עצמם כפופים רק להלכה, או בראש ובראשונה להלכה", בעוד שהחילונים "רואים עצמם כפופים למשטר ולמשפט של המדינה" - כאילו הרוב הגדול של הדתיים אינם שומרי חוק בדיוק כמו מקביליהם החילונים. הוא מזכיר את הרבנים שקראו לחיילים לסרב למלא אחר הוראות מפקדיהם בעת ההתנתקות החד־צדדית מחבל עזה, אך אינו טורח לציין ולו פעם אחת את הרבנים הרבים - ובהם כל ראשי המכינות הקדם־צבאיות הדתיות בישראל - שהביעו התנגדות פומבית להפרת פקודות. הוא מתעלם מן העובדה ששישים ושלושה החיילים שהפרו פקודה במהלך ביצוע ההתנתקות היו רק חלק מבוטל מעשרים אלף החיילים שנטלו בה חלק. הוא מתאר את עצרת מתנגדי ההתנתקות בכפר מימון - הזכורה לרוב הישראלים כהפגנה שקטה למופת - כאירוע מאיים, שרק נוכחותם של רבבות שוטרים מנעה ממנו להפוך להתפרצות געשית של אלימות. "משך שעות ארוכות נראה היה ש[המפגינים] המכותרים יפעלו בכוח", הוא מספר, אף שבסופו של דבר המוחים "נסוגו" וה"עימות" עבר בשלום. מאוטנר גם שוכח, משום מה, שהיחידים אשר קראו בפומבי למלחמת אזרחים באותה העת לא היו חובשי כיפות אלא דווקא "הגמונים לשעבר" - דוגמת חבר הכנסת ממפלגת העבודה אפרים סנה, שהזכיר כי "מלחמת אזרחים אכזרית והרסנית עיצבה את דמותה הדמוקרטית של ארצות־הברית" וקרא לממשלת ישראל לא לחשוש מפני מערכה דומה; או חבר הכנסת ממרצ אבשלום וילן, שאמר כי אם מאבקם של המתנחלים בהתנתקות יסלים, "עלול להיווצר מצב שבו צריך יהיה לסחוט את ההדק, לאט, באחריות, בקור רוח ובשכל".

התיאור האפוקליפטי של הסכנה הנשקפת למדינה מצד הציבור הדתי בישראל משתרע על פני ארבעה עמודים בספר. אבל הוא מקדיש פסקה אחת בלבד לעימות בין הציבור היהודי לערבי, והיא מתמקדת במהומות אוקטובר 2000. בניגוד למה שאירע - או לא אירע - בפועל בכפר מימון, אותן "הפגנות, התקהלויות ומהומות", כפי שמאוטנר מקפיד לכנותן בלשון נקייה, היו אלימוֹת באמת: חלק גדול מצפון המדינה נסגר למשך ימים שלמים; מכוניות שבהן נהגו יהודים נסקלו בכבישים; רכוש רב נהרס ושוטרים הותקפו. אלא שמאוטנר אינו מזכיר את כל זה. הוא אכן מציין שיהודי אחד נהרג, אבל בוחר להתייחס, ככלל, רק לאלימות שכנגד: נוסף על הערבים שנהרגו ונפצעו בידי המשטרה, הוא כותב, הייתה "סדרה של הפגנות, התפרעויות, התנכלויות לערבים, פגיעה במקומות קדושים של ערבים ופגיעה ברכוש ערבי במקומות שונים בארץ".

מאוטנר גם מתעלם במפגיע מן העובדה שערביי ישראל אכן פועלים יותר ויותר "לשינוי הגדרת זהותה של המדינה"; הוא כותב שהשאלות הנוגעות ליחסי אזרחיה היהודים והערבים של המדינה הן "בעיקרן סוגיות רדומות". ואולם, בשנת 2007 פרסמו ארבע קבוצות שונות של ערבים־ישראלים תכניות מפורטות להפיכת ישראל ממדינה יהודית למדינה דו־לאומית: חזון העתיד של ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, עשר הנקודות של מרכז מוסאוא, החוקה הדמוקרטית של עדאלה, והצהרת חיפה שנוסחה בידי חמישים אינטלקטואלים ופעילים פוליטיים ערבים. בצד היהודי מיקדה רשימת 'ישראל ביתנו', בראשותו של אביגדור ליברמן, את תעמולת הבחירות שלה בשאלת נאמנותם של ערביי ישראל למדינה - וזכתה בהישג מרשים של חמישה־עשר מנדטים, שהפך אותה למפלגה השלישית בגודלה.

הסכסוך היהודי־ערבי כל כך לא מעניין את מאוטנר, עד שהוא מציע ביודעין פתרון שעלול דווקא להחריף אותו - אף שהוא מנסה לטשטש זאת בידעו היטב שהדבר לא יתקבל על דעת רוב הישראלים. הוא מודה כי רב־תרבותיות יכולה "ללבות ציפיות ולחדד רגישויות" בקרב קבוצות מיעוט; הוא מודה אפילו שבין המדינות אשר ניסו להנהיג מדיניות רב־תרבותית, קנדה היא המקבילה הקרובה ביותר לישראל: בשתיהן יש תרבות דומיננטית אחת ומיעוט לאומי בעל נטיות בדלניות. אבל המסקנה היחידה שהוא מפיק מן ההשוואה הזאת היא שהקבוצה השלטת בישראל עלולה לנהוג בדומה לרוב הקנדי, שהביע "התנגדות קשה" לניסיונותיה של הממשלה לאכוף רב־תרבותיות. למרבה התמיהה, הוא אינו לומד דבר וחצי דבר מן הנתונים שהוא עצמו מביא כמאה עמודים קודם לכן, המלמדים שלמרות ההשקעה העצומה של קנדה ברב־תרבותיות במשך יותר מארבעה עשורים, המגמות הבדלניות של המיעוט הקוויבקי רק הלכו וגברו. משאל עם שנערך בשנת 1980 בשאלה אם צריכה קוויבק לפרוש מקנדה הסתיים בניצחון מכריע למתנגדי הפרישה - 60 אחוזים לעומת 40. במשאל משנת 1995 הפער כבר היה מזערי: 50.6 אחוזים לעומת 49.4 אחוזים בלבד. ובשנת 2005, לאחר שהמפלגה הבדלנית Parti Qubcois זכתה בבחירות המחוזיות, הראו סקרי דעת קהל שהפעם נוטה הכף לטובת מצדדי הפרישה.

בשורה התחתונה, מאוטנר אינו רואה סכנה בערביי ישראל אלא ביהודי ישראל. ויש לכך סיבה פשוטה, נקודה שהוא חוזר אליה שוב ושוב: ראשוני הציונים החילונים הגדירו את עצמם על דרך שלילת המסורת היהודית; הם רצו ליצור תרבות עברית חדשה, חופשית מכבלי העבר הגלותי. ברם, מ־1950 ואילך, "יותר ויותר ישראלים החלו מגדירים עצמם בראש ובראשונה כיהודים, ולא כעברים או כישראלים; הזיקה של היהודים החיים בישראל ליצירה התרבותית שנוצרה בגולה התחזקה מאוד; והתחזקה הזיקה שבין היהודים בישראל ליהודים בקהילות היהודיות שמחוץ לישראל". במילים אחרות, גם רוב ההגמונים לשעבר עברו לשורות האויב; גם הם מגדירים את עצמם כיהודים ומעוניינים להעמיק את היכרותם עם מסורת עַמם. הם אולי חולקים בחריפות על הדתיים בשאלה מהי בדיוק מדינה יהודית - אבל גם הם מעוניינים שישראל תהיה מדינה כזאת.

כך מוצאים עצמם אנשים כמו מאוטנר, המבקשים לעקר את ישראל מיהדותה, בעמדת נחיתות מובהקת: בהיותם מיעוט מבוטל אין להם כל סיכוי להשיג את מבוקשם בכלים דמוקרטיים. זה שלושים שנה הם מנסים אפוא לאכוף את רצונם באמצעות צווים משפטיים, אך מאוטנר מבין כי ניסוי זה מתקרב למבוי סתום. נחוצה, אם כן, טקטיקה חדשה - וספרו מנסה לספקה: אכיפה חשאית של סדר יום ליברלי קיצוני בידי בית המשפט, במסווה התמים לכאורה של "רב־תרבותיות".

וזו בדיוק הסיבה לכך שספר זה צריך להיות בגדר קריאת חובה. ראו הוזהרתם.