לא זו בלבד שמדינת ישראל על פי מאוטנר לא תהיה יהודית - היא גם לא תהיה דמוקרטית במיוחד. הזכות הדמוקרטית היסודית ביותר היא זכותו של הרוב לעצב את המרחב הלאומי. מאוטנר מבקש למנוע מן הרוב הניכר, המעוניין בשימור זהותה היהודית של ישראל, לממש את שאיפתו.

וזוהי רק ההתחלה. מדינה רב־תרבותית, טוען מאוטנר, צריכה לאמץ את שיטת הממשל המומלצת בספרו של ג'ון רולס ליברליזם פוליטי - דהיינו, דמוקרטיה ליברלית. הואיל ורוב הישראלים סבורים שישראל צריכה להיות דמוקרטיה, הטענה הזאת אינה נשמעת בעייתית במבט ראשון. אלא ש"דמוקרטיה ליברלית", על פי הגדרתו של מאוטנר, זהה בעצם לתכנית העבודה של ההגמונים לשעבר - ולכן יש לו בעיה: "מה שאמור להיחשב מסגרת כוללת לשיתוף פעולה בין הקבוצות התרבותיות המרכיבות את החברה הוא בעצם תפיסתה של קבוצה אחת בין הקבוצות הפרטיקולריות האלה".

כדי לפתור את הבעיה, אומר מאוטנר, נחוץ איזה סטנדרט או מושג "אוניברסלי", ש"ה'מרחק' שבינו ובין הערכים של הקבוצות התרבותיות החיות במדינה הוא פחות או יותר דומה", ולפיכך אפשר להחילו על כולם ללא חשש למשוא פנים. הסטנדרטים שהוא מציע לשם כך הם דוקטרינת זכויות האדם ומושג "כבוד האדם", העומד במרכזה. רעיונות אלה נוכחים בצורה זו או אחרת בכל הדתות הגדולות ובכל השיטות הרוחניות של העולם, הוא טוען, ולכן הערכתה של תרבות על פי אמות המידה שהיא מבוססת עליהן פירושה בעצם הערכתה על פי האידיאלים שלה עצמה.

אין ספק שהדבר נכון, ברמה מסוימת של הפשטה, אבל לא פעם שוררת מחלוקת חריפה בין דתות ושיטות פילוסופיות שונות בשאלה מה פירושם המעשי של המושגים האמורים. מאוטנר מכיר בכך, אך אינו מוטרד במיוחד: לדעתו, די בהסכמה ברמת ההפשטה הגבוהה ביותר, מפני שבהתמדה הולך ומתפתח רובד נוסף, מעשי, "שטריבונלים בינלאומיים ומדינתיים מיישמים בו את הרובד המופשט על מקרים קונקרטיים הנידונים על ידם… ככל שרובד זה יתעבה ויתעשר, כן יעמוד לרשות הקהילה הבינלאומית אוסף גדול יותר של קביעות נורמטיביות המכריעות בשאלת קבילותן של פרקטיקות תרבותיות פרטיקולריות", אשר תיווצרנה מתוך "דיאלוג מתמשך בקהילה הבינלאומית, שבו תפותח תורת משפט העוסקת בהערכתן של פרקטיקות תרבותיות בעייתיות".

ומי יופקדו על הדיאלוג הרב־תרבותי הזה? בתי המשפט של ישראל, שיידרשו להעריך את הפרקטיקות הנהוגות בארצם; בתי המשפט של מדינות אחרות, שפסיקותיהם תעמודנה לנגד עיני בתי המשפט הישראליים; ומוסדות בינלאומיים שונים שידונו בפסיקות הללו ואולי אף יעבירו אותן תהליך של קודיפיקציה. בקצרה, הסמכות לפרש את המושגים המופשטים של "כבוד האדם" ו"זכויות האדם" וליישמם באופן מעשי תימסר בידי בתי המשפט - לא רק של ישראל אלא גם של מדינות אחרות.

כפי שמודה גם מאוטנר עצמו, בית המשפט העליון של ישראל, בדומה למוסדות מקבילים במדינות רבות אחרות, מודרך על ידי השקפת עולם ליברלית קיצונית, שאותה הוא אוכף בנמרצות הולכת וגוברת על החברה. ברי אפוא שאם בתי משפט מקומיים ובינלאומיים הם שיקבעו אילו פרקטיקות תרבותיות תהיינה מקובלות ואילו לא, הם יבטלו בסופו של דבר כל נוהג או מדיניות שאינם עולים בקנה אחד עם האידיאולוגיה המנחה אותם. מן העבר השני, פרקטיקות המשתלבות בסדר היום הליברלי הקיצוני תיאכפנה בצו שיפוטי, בהסכמת הממשלה הנבחרת או בלעדיה.

מאוטנר כמעט אינו מנסה להסתיר זאת. כשהוא מפרט את העמדות הספציפיות שצריכה ישראל הרב־תרבותית לאמץ, הוא מצהיר שהמדינה חייבת, למשל, לאפשר נישואין חד־מיניים, מפני שההומוסקסואלים הם תת־תרבות מובחנת בדיוק כמו המוסלמים, הנוצרים והיהודים. בתי הספר יחויבו ללמד על כל תת־תרבות בולטת בישראל - כלומר, בתי הספר החילוניים יידרשו ללמד על התרבות המוסלמית, הנוצרית והחרדית, ובתי הספר החרדיים יצטרכו ללמד על התרבות המוסלמית, הנוצרית והחילונית, וכן הלאה - מפני שמן ההכרח לחנך את אזרחי העתיד לרב־תרבותיות. בתי הדין הדתיים ייאלצו להעסיק שופטות, בין אם המסורת היהודית או המוסלמית מאשרת זאת ובין אם לאו, והמפלגות החרדיות לא תזכינה למימון מטעם המדינה אם לא תמנינה נשים לכהן כחברות כנסת מטעמן.

בקצרה, למרות השאיפה המוצהרת שכל תרבות תוכל לממש את "השקפות המפתח הנורמטיביות" שלה ברמת התת־מדינה, תת־תרבויות שאינן חביבות על ההגמונים לשעבר (בעיקר אלה הדתיות) תזכינה למעשה למידה פחותה של אוטונומיה בהשוואה למצבן כיום. וחשוב עוד יותר - הרוב יאבד למעשה את היכולת להחליט היכן נמתח הקו בין המותר לאסור. הוא לא יוכל, למשל, לאסור נישואין חד־מיניים או להסכין עם קיומן של מפלגות חרדיות על טהרת הגברים, מפני שבכך, סבור מאוטנר, הוא יפר את "זכויות האדם" ואת "כבוד האדם". ואם הממשלה הנבחרת לא תוכל להכריע בשאלות כאלה, איזו סמכות תיוותר בידה? להחליט אם לטאטא את הרחובות?

וזה עדיין לא הכל. חברה רב־תרבותית, טוען מאוטנר, חייבת להבטיח זכויות יסוד חברתיות, מפני שבלעדיהן עלולות תרבויות חלשות יותר לסבול מאפליה כלכלית, שתערער את תמיכתן במבנה־העל הדמוקרטי־ליברלי של המדינה. הוא מטייח את השלכות הטענה הזאת בקביעה האגבית כמעט שתת־התרבויות השונות בישראל תוכלנה להגיע להסכמה "בקלות יחסית" על זכויות כמו "קיום מינימלי, בריאות, חינוך, דיור וכו'". ככלות הכל, משהו שכולם מסכימים עליו אינו צריך לעורר בנו דאגה.

ואולם, כפי שמאוטנר ודאי יודע היטב, השגת הסכמה רחבה בשאלות כאלה לא תהיה פשוטה כלל ועיקר. מאז קום המדינה נערכו לא פחות מחמישה־עשר ניסיונות להעביר בכנסת את חוק יסוד: זכויות חברתיות - ללא הצלחה. בכל פעם סוכלה הצעת החוק מסיבה אחת פשוטה: חקיקתן של "זכויות חברתיות" תעביר את הסמכות העליונה בתחומים רחבים של מדיניות הפנים מידי הממשלה לידי בתי המשפט. התוצאה תהיה מרחיקת לכת. בית המשפט יוכל, למשל, לפסול החלטת ממשלה להוציא טיפולים מסוימים מסל הבריאות, בטענה שהיא שוללת מן האנשים הזקוקים לטיפולים כאלה את זכותם שלא להיות חולים. הוא יוכל לפסול החלטה להעביר כספים מן הדיור הציבורי לביטחון, משום שהיא מפרה לכאורה את זכותם של האזרחים הנזקקים לקורת גג. בתי המשפט יוכלו, כמובן, גם לאשר החלטות כאלה וכך יעשו במקרים רבים - אבל הכוח לקבל את ההכרעה הסופית יהיה נתון בכל מקרה בידם, ולא בידי הממשלה הנבחרת.

לבסוף, לאחר שהעביר סמכויות רחבות כל כך לבתי הדין, מאוטנר נכון לשלול מתת־תרבויות מסוימות את זכות הישיבה על כס המשפט. שופטים דתיים־ציונים יוכלו לכהן בבית המשפט העליון בישראל, הוא קובע, מפני שהציבור הדתי־ציוני מקבל על עצמו "ערכים חשובים של הליברליזם ושל התרבות המערבית בכללותה". אבל לא יהיה בבית המשפט מקום לשופטים חרדים, מפני שהם "דוחים את הליברליזם וכל ערך מערבי אחר". בקצרה, רק מי שיאמץ את ערכיו של מאוטנר יהיה כשר לשרת בבית המשפט, שישמש פוסק עליון בשאלות מדיניותה של ישראל.

 

אף שהוא מודה כי המשפט הבינלאומי מכיר במדינות הלאום, מאוטנר מסתייג מהן, משום ש"נורמה זו אינה משקפת את המסקנות הנורמטיביות המתבקשות מתובנותיה של הפוליטיקה של הזהות". הוא אינו מסביר בצורה משכנעת מדוע הוא סבור כי יש להחליף מערכת שתפקדה באופן סביר במשך מאות שנים בשיטה הרב־תרבותית, הקיימת בשטח רק עשורים ספורים ושהישגיה עד כה - על פי עדותו שלו - לֻוו גם בכישלונות מהדהדים. אולם מה שמניע אותו ברור כשמש - אותה חרדה שהוא מייחס להגמונים לשעבר. בעיניו, מלחמת התרבות האמיתית הניטשת בישראל איננה הסכסוך בין היהודים לערבים, אלא העימות בין הקבוצות שהוגדרו פעם בפי שמעון פרס "יהודים" ו"ישראלים".