רוקד סולו בבוץ הלבנוני

ביקורת מאת אילן אבישר

'ואלס עם באשיר'
בימוי ותסריט: ארי פולמן
2008, 90 דקות


 
למעורבות של גופים זרים בקולנוע הישראלי הייתה בדרך כלל השלכה פוליטית מובהקת. סרטים ישראליים רבים שהופקו בתמיכת קרנות אירופיות במהלך שנות השמונים והתשעים היו יצירות מחאה שעסקו בבעיה הפלסטינית מנקודת מבט שמאלית רדיקלית. ישראלים רבים חשו ועודם חשים אי־נוחות לנוכח התמיכה הזאת; הם מאמינים - ולהתרשמות זו יש בסיס במציאות - שהיא מונחית על ידי סדר היום האידיאולוגי, האנטי־ציוני, של חוגי השמאל באירופה. הם חושדים גם שהצגת הישראלים כמדכאים וכפושעי מלחמה ממרקת את רגשי האשם של האירופים לנוכח השואה שהתרחשה על אדמתם. ואמנם, מרבית הסרטים הפוליטיים שהופקו בארץ במימון אירופי הציגו מציאות ישראלית קשה וכעורה של כיבוש, מיליטריזם והתלהמות לאומנית ופאשיסטית. בעולם שתיארו, הגיבור הוא בדרך כלל דמות רגישה, אמנותית, בבואה של יוצר הסרט, המתקשה לשאת את המתרחש סביבה.
פולמן פוסע אפוא בדרך סלולה ואולי אף שחוקה; ועם זאת, בהופעותיו הפומביות הצהיר שהמסר של ואלס עם באשיר אינו פוליטי כי אם אנטי־מלחמתי. זוהי הכרזה תמימה או מיתממת, שאינה עולה בקנה אחד עם האופן שבו התקבל הסרט בארץ, ובעיקר בחו"ל. אנתוני סקוט, מבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס, קבע למשל כי פולמן מציג את אשמת החיילים הפשוטים וכמו משלים בכך את ממצאי ועדת החקירה הממלכתית מ־1983, שהטילה על הדרג הפיקודי אחריות עקיפה למעשי הטבח בסברה ושתילה. ג'ון אנדרסון כתב בוושינגטון פוסט כי הסרט משקף את "תסביך האשמה של אומה שלמה", ופיטר ברדשאו הסביר בגארדיאן שבסרט ואלס עם באשיר "פולמן נכנע ל'פלאשבק' וייטנאם משלו: הזיכרון כיצד ניצחו כוחות הצבא הישראליים, שעמם נמנה, על רצח המוני".
ואמנם, כיצירה המתיימרת לתעד את המלחמה בלבנון, הסרט מסגיר הטיה ברורה. אין בו שום התייחסות לנסיבות שהובילו למלחמה, למטרותיה, לפוליטיקה המיוחדת של לבנון או לאיומים מכיוונה על ישראל. הפלישה הישראלית מוצגת אפוא כמהלך אלים, הרסני, חסר יעדים או תכלית. התנהגות חיילי צה"ל, כפי שהיא מצטיירת בסרט, היא כמעט תמיד מחפירה ונפשעת. תמונת הקרב הראשונה היא של ירי היסטרי על מכונית שבה נוסעת משפחה לבנונית הנקטלת על לא עוול בכפה. טנקים ישראליים נעים ברחובות צפופים, עולים על מכוניות חונות ורומסים אותן בברוטליות מפלצתית. מפקדי הצבא מפגינים יחס בלתי אנושי לפצועים ולהרוגים, שאותם מצטווה ארי "לשפוך" במנחת מסוקים. לוחם האויב היחיד המופיע בסרט, המכוון את נשקו נגד חיילי צה"ל, הוא ילד הנקצר באש העזה של החיילים - והם יורים גם בסוסים ובכלבים. אין בסרט ולו גילוי אחד של אומץ, הקרבה, דבקות במשימה, סולידריות או רעות - מוטיבים המופיעים אפילו בסרטים המגדירים עצמם כאנטי־מלחמתיים. סרטו של פולמן אינו מותיר לצה"ל אפילו בדל של ערך חיובי.
אולם מוקד הנראטיב של ואלס עם באשיר הוא ההתמודדות עם השאלה "איפה היית בזמן שהתחולל הטבח בסברה ושתילה?" עצם ההתייחסות אל מרחץ הדמים שביצעו הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים הפלסטיניים כאל אירוע מכונן של זיכרון היסטורי נושאת בחובה משמעויות פוליטיות. הסרט כולו מוליך לשיא העלילתי הזה. זהו המניע לכל המסע בזמן, למהלך הדרמטי של ארי, המבקש לזכור היכן היה במהלך הטבח כדי להתמודד עם רגש האשם הרודף אותו. בשליש האחרון של הסרט מתגמד סיפורו האישי של הגיבור למול הצטברות העדויות על מה שאירע במחנות ועל מה שראו או לא ראו חיילי צה"ל.
אי־אפשר שלא להתקומם לנוכח החלטת היוצר להעמיס על אירועי סברה ושתילה את עולם הדימויים של השואה. העיתונאי רון בן ישי מספר על תמונה של נשים וילדים פלסטינים שהזכירה לו את הצילום המפורסם של הילד עם הידיים המורמות מגטו ורשה. פולמן הבמאי משתמש בדימוי ויזואלי המלווה ומדגיש את האסוציאציה הזאת. גם חברו הטוב של גיבור הסרט, המציע הסברים פסיכולוגיים למצוקותיו הנפשיות, מציין שטראומת הטבח קשורה כנראה בזיכרון השואה -מורשתו המשפחתית של ארי, ששני הוריו הם ניצולי אושוויץ.
האם הסרט מנסה לפרוט על נימים רגישים אלה בהוויה הישראלית כדי לבחון את המורכבות המוסרית והנפשית המאפיינת חברה פוסט־טראומטית? או שמא מדובר רק באחת מאותן השוואות נלוזות, המנסות לצייר את הישראלים כנאצים החדשים? את התשובה מספק חברו של ארי, האומר לו: "לוהקת לתפקיד הנאצי בעל כורחך". זילות השואה נשנית ברגע שבו תוהה ארי בקול מה ידעו חיילי צה"ל ששהו בקרבת מחנות הפליטים על "רצח העם" שהתרחש שם.
פולמן, חשוב להדגיש, מעביר את המסר גם בדרכים מתוחכמות ואפקטיביות יותר. בסצנה האחרונה של הסרט מודיע קצין צה"ל על סיום הפעולות המלחמתיות ומורה לקבוצה של נשים וילדים פלסטינים לחזור אל המחנות. נקודת המבט של הצופה עוקבת אחר הנשים האומללות השבות אל בתיהן ואל אתרי הטבח. המצלמה מתחקה אחר הנשים מגבן ומתקרבת אל הכיוון שאליו מועדות פניהן במין שילוב של תנועה וזום־אין. בסוף הרחוב ניצב מולן החייל ארי, פניו המבועתות ממלאות את המסך. בשלב זה מופיעות לפתע על המסך תמונות אמיתיות של נשים פלסטיניות מקוננות המצביעות על הריסות בתיהן. החפיפה בין הפרספקטיבה הקודמת של פולמן לצילום התיעודי מזהה למעשה את הסצנה המצולמת כתמונה החסרה בזיכרונו של ארי, זו שהניעה את כל המסע האישי המתואר בסרט. המעבר מהנפשה לתמונות אמיתיות מכה את הצופים בהלם; טמונה בו אמירה בדבר התהום הפעורה בין הסיפורים האישיים, המצוירים, של הדמויות הישראליות ובין הטרגדיה האמיתית של קרבנות הטבח.
 
למרות התמונה החד־צדדית שמצייר סרטו, ארי פולמן מיאן לשאת את דגל המחאה הפוליטית. הוא סירב לשחק את תפקיד המוכיח בשער, המגנה התורן של מדיניות ארצו, האמן הזועק קבל עם ועולם שיש להציל את ישראל מעצמה ואת הפלסטינים מידיה (כפי שעשתה הקולנוענית קרן ידעיה לאחר שזכתה בפרס בפסטיבל קאן על סרטה אור ב־2004). ספק אם סירוב זה נובע מפטריוטיות יתרה; סביר יותר שהוא קשור להלך הרוח הכללי השורה על הסרט, לאינדיבידואליזם המנוכר שהוא מבטא במקום תחושת שייכות או מחויבות אידיאולוגית כלשהי.
אכן, קשה להתעלם מן הפן הנרקיסיסטי בסרטו של פולמן, המגולל סיפור של התעסקות עצמית אינטנסיבית. הנרקיסיזם הזה בא לידי ביטוי גם בבחירה בדמותו של היוצר כדיוקנו של גיבור סרט, דיוקן הזוכה להבלטה רבה בכרזות ובאתרי האינטרנט המפרסמים את ואלס עם באשיר. הניתוק הרגשי והחברתי מורגש בכל פריים ופריים. הסגנון הוויזואלי של סצנות הדיאלוג השונות מדגיש את הפער ואת הריחוק בין ארי ובין הדמויות שעמן הוא משוחח. הדיאלוגים הקלושים שהוא מנהל עם חברו אורי סיון מניעים את העלילה, אולם חושפים אך בקושי סימנים ליחסי גומלין או לרגשי ידידות עמוקים. ארי אינו מעניק דבר לזולתו לכל אורך הסרט; אין לו "חברים לנשק" והוא אינו חש שום הזדהות עם הצד הישראלי במלחמה. למרות הכותרת האירונית של היצירה (המתייחסת לניסיון ההתחברות הישראלי לפלנגות הלבנוניות, בהנהגת באשיר ג'ומאייל), ארי רוקד סולו. הוא מין כוכב בודד של זיכרון טעון וטראומה מעיקה.
אפשר שבאינדיבידואליזם המופגן הזה, המתרכז בגאולה אישית באמצעות חיטוט עצמי, נעוצה הסיבה לזעם שעורר הסרט בקרב "הגרעין הקשה" של השמאל הישראלי. בעוד שהימין יצא נגד הדימוי הקולנועי השלילי של חיילי צה"ל, פובליציסטים ויוצרים המזוהים עם השוליים הרדיקליים של השמאל הוקיעו את ואלס עם באשיר כמפגן של התחסדות עקרה, שאינה נושאת בחובה ביקורת אמיתית על התוקפנות הישראלית. העיתונאי גדעון לוי - פרובוקטור בלתי נלאה - הקדיש עמוד שלם במוסף הארץ לגינויו של הסרט, שאותו כינה "מעשה רמייה ותעתוע, סרט שאמור לעשות לנו נעים בגב, כאומר לנו ולעולם: ראו מה יפינו". הבמאי וחוקר הקולנוע יהודה (ג'אד) נאמן הופיע בתכנית הטלוויזיה של העיתונאים ירון לונדון ומוטי קירשנבאום וביקר את ואלס עם באשיר במילים חריפות. נאמן, אנטי־ציוני מובהק שגם זכה השנה בפרס ישראל, האשים את יוצרי הסרט בטיוח האחריות הישראלית לטבח בסברה ושתילה. בשני המקרים, קצפם של אנשי השמאל הקיצוני התעורר על מה שהצטייר בעיניהם כניסיון מגונה לקתרסיס, לסגירת מעגל האשמה ההיסטורי, גם אם הזדככות זו נעזרת בהכאה על חטא ובשימוש בוטה בשיח השואה.
ובכל זאת, נדמה שחלק הארי של קהל הצופים הישראלי קיבל את הסרט ברגשות חיוביים. הצלחתו בפסטיבלים בינלאומיים ומועמדותו לאוסקר עוררו התלהבות רבה ואפילו - באורח אירוני משהו - פרץ של פטריוטיות. התקשורת הישראלית התלכדה מאחורי התקווה שפולמן ושותפיו להפקה "יביאו הביתה" את הפרס הנכסף. לפרקים נדמה שלא בסרט עסקינן - בוודאי לא ביצירה אכולת רגשי אשם וביקורת עצמית - אלא בנבחרת הכדורגל הלאומית היוצאת לטורניר יוקרתי בחו"ל. ארי פולמן עצמו - בחור גלוי לב ובעל חוש הומור חינני - לא טרח לשפוך מים צוננים על מדורת השבט. בראיונות התכופים שנערכו עמו הוא נשאר עקבי לעמדתו המוצהרת שהסרט אינו פוליטי כי אם אנטי־מלחמתי. בטקסים הביע את תקוותו שילדיו לא ייאלצו להתנסות בחוויות שעבר על בשרו - משאלת לב שאיש אינו יכול לחלוק עליה. איזה ישראלי לא יזדהה עם הבקשה הנאצלת, גם אם הבנאלית, הזאת?
אבל ואלס עם באשיר אינו סרט בנאלי; הוא יצירה חשובה הטומנת בחובה אמירה קשה. כעבודה קולנועית, הוא ראוי לכל שבח, ואפשר שייחשב לפריצת דרך אמנותית; כטקסט פוליטי, הנוגע בעצבים חשופים של החברה הישראלית, הוא מוטה בצורה מקוממת וגדוש במניפולציות בעייתיות. אי־אפשר להעריכו כיאות מבלי להביא בחשבון את שני ההיבטים הללו גם יחד.
 

אילן אבישר הוא מרצה בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.






התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק

האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025