הדפסה
גרסת PDFפרופ' הד מחמיר את טעותו כשהוא טוען כי הביטוי המובהק ביותר לדמיון בין האדם לאלוהי הוא היכולת האנושית להתרבות, שהרי גם היא יצירה "יש מאין" (אוסיף בהערת אגב שהמקור המקראי אינו מדבר מפורשות על בריאה אלוהית יש מאין; זוהי פרשנות תיאולוגית מאוחרת, ולדעתי היא אינה נחוצה כלל). ואולם, הבריאה האלוהית בפרק א של ספר בראשית מתחוללת אך ורק באמצעות דיבור מפורש, ולא על ידי פעולה של רבייה; בריאה אינה העמדת ולדות. למען האמת, אחת ההשקפות העיקריות שהמקרא מתפלמס עמן במובלע היא האמונה שהקוסמוס נוצר מהזדווגות מינית של (שני) אלים - האב־שמים המְעַבֵּר את אמא־אדמה. פרופ' הד מתעלם גם מעובדה טקסטואלית מכרעת המחלישה את התזה הפרשנית שלו כולה: אותו צו "פרו ורבו" - אגב, נשאלת השאלה: האם זוהי מצווה או אולי בכלל ברכה? - הופנה קודם לכן גם לדגת הים ולעוף השמים, יצורים שבשום אופן אינם יכולים להיחשב לדמויי־אלים או למי שנבראו בצלם (בראשית א:כב).
אם נתעלם לרגע מן הדגים ומן העופות, נוכל עדיין לתהות מדוע רק האדם - מכל חיות היבשה - הצטווה לפרות ולרבות. אולי התשובה נעוצה בכך שרק האדם מסוגל ל"בחירה רציונלית" ועלול להימנע מרצונו מפעולת הרבייה הטבעית והחייתית, מתוך גישה אנוכית המעדיפה את המימוש העצמי על פני ההקרבה העצמית הנחוצה לשם גידול הדור הבא. לאחר המבול, כאשר אלוהים מצווה שוב על ברואיו לפרות ולרבות - תחילה על נוח ועל כל בעלי החיים, ואחר כך, במסגרת שבע מצוות בני נוח, על בני האדם לבדם4 - נדמה שיש צורך בדרישה הזאת כדי למנוע התמכרות לצרכים עצמיים מחד גיסא והתבוססות בייאוש מאידך גיסא - שתי סכנות העלולות למנוע מבני האדם להתמסר לטיפוח הדורות העתידיים.
פרופ' הד צודק בהחלט כשהוא מציין שרק עם בריאת האדם הכריז אלוהים על מעשה הבריאה כולו כעל "טוב מאד" - כלומר "שלם" או "מושלם". אך הוא אינו מבחין בכך שמבין כל הנבראים, פרט לרקיע, רק על האדם לא נאמר שהוא "טוב" - השמטה שיש לייחסה למעמדו דמוי־האלוהים של יצור זה. דווקא מפני שהחיה האנושית ניחנה ביכולות כמו־אלוהיות של דיבור, שכל וחירות לעשות וליצור - אך שימו לב: לא בחופש הרדיקלי של אי־היקבעות מוחלטת או בכוח היצירתי הרדיקלי של האלוהים - האדם הוא יצור פתוח, פרויקט שלא תם. מבחינה זו מודה המקרא במפורש במה שיודעים היטב פרופ' הד וכל חוקר אחר של טבע האדם שעיניו בראשו (לרבות אריסטו): האדם, יותר מכל חיה אחרת, נולד לא־שלם. ושלמותו של המכלול הקוסמי מותנית בקיומו של יצור כמו האדם, שפתיחותו מאפשרת לו להעריך את הבריאה ואת הבורא ולחיות חיים מוסריים ורוחניים, ברמה גבוהה יותר מזו של החיות שלא נבראו בצלם.
ברם, מנקודת מבטו של המקרא, לחירותו של האדם עלולים להיות גם צדדים פחות חיוביים. החירות האנושית והשכל האנושי עשויים להיות בעייתיים עד מאוד, כפי שמבקשים להראות לנו אותם פסוקים המכונים "סיפור הבריאה השני". האדם הוא החיה היחידה הזקוקה לאיסורים, החיה היחידה העלולה לסטות מדרך הישר. החירות האנושית זקוקה למגבלות ולהדרכה כדי שהפוטנציאל הכמו־אלוהי הטמון בה יבוא לידי ביטוי בדרכים חיוביות. מאמציו הבלתי מרוסנים של האדם לברוא את עצמו מחדש בצורה רדיקלית - אותם מאמצים שפיקו דלה מירנדולה ופרופ' הד מעלים על נס - מביאים בסיפור המקראי דווקא לאסון ולהשפלה. כך, למשל, בסיפור מגדל בבל, שנבנה תחת הקריאה המפורשת לבריאה עצמית: "ונעשה לנו שם [חדש]" (בראשית יא:ד);
וכך גם בסיפור על אודות הציוויליזיציה המפותחת של מצרים הפרעונית, שלא ידעה את אלוהים ושכפרה בבריאת האנושות כולה בצלמו. כאשר אלוהים מצווה לבסוף על בני ישראל לממש את יכולתם הכמו־אלוהית לחקותו, אין הם נדרשים לעשות זאת באמצעות פעולה ניטשיאנית של בריאה עצמית מן היסוד. תחת זאת, הם נקראים לנסות להתקדש - "קדֹשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט:ב) - קריאה הכלולה (עדיין) במצוות שמירת השבת, כיבוד אב ואם ואהבת הרֵע. כדי להיות כאלוהים אין הם צריכים לשפר את הזיכרון, להגביר את האון המיני באמצעים ביו־טכנולוגיים או להשתקע בעולמות הווירטואליים שאנו מעצבים לעצמנו בכוחה של הבינה המלאכותית.
וכך גם בסיפור על אודות הציוויליזיציה המפותחת של מצרים הפרעונית, שלא ידעה את אלוהים ושכפרה בבריאת האנושות כולה בצלמו. כאשר אלוהים מצווה לבסוף על בני ישראל לממש את יכולתם הכמו־אלוהית לחקותו, אין הם נדרשים לעשות זאת באמצעות פעולה ניטשיאנית של בריאה עצמית מן היסוד. תחת זאת, הם נקראים לנסות להתקדש - "קדֹשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט:ב) - קריאה הכלולה (עדיין) במצוות שמירת השבת, כיבוד אב ואם ואהבת הרֵע. כדי להיות כאלוהים אין הם צריכים לשפר את הזיכרון, להגביר את האון המיני באמצעים ביו־טכנולוגיים או להשתקע בעולמות הווירטואליים שאנו מעצבים לעצמנו בכוחה של הבינה המלאכותית.
גם אם נביא בחשבון שהאדם התפתח ממקורות לא־אנושיים בתהליך אבולוציוני, לא נוכל להתכחש לעובדה שהטבע האנושי נושא חותם מובהק ומזוהה זה אלפי שנים. היכולות הטבועות בנפש האדם, אותן יכולות שבהן התעמקו הומרוס ואפלטון, שייקספיר והמקרא, עודן פעילות וקלות לזיהוי: הכוח ללמוד ולעשות, לאהוב ולקיים קשרי חברות, לשיר ולספר, לרפא ולתמוך, לעבוד את האל ולהאמין בו. כמוהן גם הערפול המוסרי של האדם, הנובע בדיוק מהיותו בעל חיים מעט שונה. בכוחן של הביולוגיה והביו־טכנולוגיה להעניק לחיים האנושיים ברכות רבות; בראש ובראשונה, הן יכולות לצמצם את התחלואה ולשפר את הבריאות הגופנית והנפשית. אך כדי שלא נאבד את נשמותינו בעסקה הזאת, נחוצה לנו חכמה עמוקה יותר, הן באשר לגבולות המדע והן בדבר משמעותם של חיי האדם.
בחינה ראויה של השאלות הללו מחייבת יותר ממסות קצרות ומתשובות מהירות, ואני אסיר תודה לפרופ' הד על שאִתגר אותי לחזק ולהעמיק את הטיעון ההומאניסטי שלי נגד המדעיות. אך תוך כדי מסענו המפרך להבנת אנושיותנו ולשמירה עליה, אני מציע כי נזכור את עצתו הטובה של א"א קאמינגס:
כל עוד שפתיים לִנשיקות יש לי ולְךָ
וכל עוד לי ולך יש קולות כדי לשיר,
למי אכפת אם בן־כלבה בעל עין אחת
ימציא, כדי למדוד את האביב, איזה מכשיר?5
ליאון ר' קאס הוא עמית הרטוג ב־American Enterprise Institute ופרופסור בקתדרה על שם אַדי קלארק הרדינג בוועדה למחשבה חברתית באוניברסיטת שיקגו.
הערות
1. גרסאות מלאות יותר מופיעות במאמריי Leon R. Kass, “Science, Religion, and the Human Future,” Commentary (April 2007), pp. 36-48; “Permanent Tensions, Transcendent Prospects,” in Christopher DeMuth and Yuval Levin, eds., Religion and the American Future (Washington, D.C.: AEI, 2008), pp. 83-117. הקוראים מופנים גם לספריי Toward a More Natural Science: Biology and Human Affairs (New York: Free Press, 1985); Life, Liberty, and the Defense of Dignity: The Challenge for Bioethics (San Francisco: Encounter, 2002); The Beginning of Wisdom: Reading Genesis (Chicago: University of Chicago, 2006);; וכן The Hungry Soul: Eating and the Perfecting of Our Nature (Chicago: University of Chicago, 1999) (להלן הנפש הרעבה).
2. בחינה יסודית של השאלה אפשר למצוא בספרי הנפש הרעבה.
3. וינסטון צ'רצ'יל, מתוך נאומו בבית הנבחרים (פגישה בבית הלורדים), 28 באוקטובר, 1943, שבו הדגיש את הצורך לשקם במלואו את אולם הישיבות שהופצץ בבית הנבחרים ולשחזרו במדויק.
4. השווה את בראשית ח:יז עם בראשית ט:א, ז.
5. השורות לקוחות מתוך הפואמה E.E. Cummings, “Voices to Voices, Lip to Lip".
