הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו


שנית, אי־אפשר לטעון שחירותו של האדם להשתנות היא בלתי מוגבלת או רדיקלית. יש גבול למה שאנו יכולים לעשות מעצמנו, כל עוד אנו כבולים לגוף בן תמותה וכל עוד החלטתנו כיצד להשתנות מתקבלת בהכרח על סמך חכמה וידע בלתי שלמים המאפיינים יצורים בני חלוף. בצטטו את פיקו דלה מירנדולה, מאמץ כמדומה פרופ' הד את ההשקפה שהאדם במהותו אינו בן תמותה אך גם לא בן אלמוות. ועם זאת, הכוח להשתנות מוצא את מקומו רק בגוף חייתי ובן תמותה. הדחף הארוטי לשינוי ול"שיפור" תלוי לחלוטין בהיותנו יצורים גופניים בעלי צרכים ושאיפות; בני האלמוות של הומרוס, לדוגמה, אינם ארוטיים ואינם שאפתנים, ואין להם תמריץ להשיג שום דבר.
שלישית, בעקבות פיקו, מאמין פרופ' הד כי האדם שולט בהתפתחות שלו עצמו, ואף שהוא מודה במוגבלותה של אותה שליטה, הוא סבור כי היא מאפשרת לנו להשתחרר משרירותיות הגורל העיוור ומאילוצי ההכרח. ואולם, טענה זו מסגירה הבנה צרה מאוד של המושג שליטה. שכן, שליטה אמיתית מחייבת לא רק כלים טובים, אלא גם ידע כיצד להשתמש בהם כראוי. שליטה אמיתית מחייבת לא רק אמצעים מחוכמים, אלא גם הבנה של מטרות; הבנה כזאת בדיוק חסרה למדענים המתיימרים לשלוט בטבע, והם גם אינם שואפים להשיגה. אם לשאול דימוי מאחד מפרשניה המושחזים ביותר של החברה המודרנית: אנו ניחנים בשפיות קמעונאית בכל האמור באמצעים העומדים לרשותנו, ובטירוף סיטונאי בנוגע למטרותינו. בעיניי אין זו "שליטה" כלל ועיקר.
  
מכאן קצרה הדרך אל הקושי המהותי ביותר בהשקפתו של פרופ' הד. הקושי הזה מתבלט לעין כאשר אנו מבקשים לבחון עד כמה החירות האנושית וכוחנו לברוא את עצמנו מחדש אמנם רצויים לנו. אפילו הסכמנו עם הנחתו המוטעית של פרופ' הד כי לרשות האדם עומד הכוח לשנות את עצמו, אין הוא מסביר מדוע עלינו לחגוג יכולת זו ולהריע לה. פרופ' הד מכחיש כי לאדם יש יעדים נתונים מראש האמורים להנחות אותו בניסיונו לברוא את עצמו מחדש. כיצד נדע אפוא אם התמורה שאנו מבקשים לחולל בתוכנו היא באמת התקדמות - ולא שינוי גרידא? ככל שוחרי הקִדמה, פרופ' הד מקדם בברכה אותם "שיפורים" ו"שדרוגים" בטבענו שאולי נשיג בזכות הביו־טכנולוגיה. אך כיצד - ועל פי איזו אמת מידה - נוכל לשפוט אם השינוי הוא אכן שיפור? מקובל לומר שבחלק גדול מן המקרים אנו מקבלים החלטות מתוך בורוּת, שהבחירות שלנו מניבות תוצאות בלתי מתוכננות ובלתי רצויות, ושפעמים רבות אנו משיגים אמנם את מבוקשנו, ומגלים, בדומה למידאס, שאין הוא מה שרצינו באמת מלכתחילה. כיצד נוכל אפוא לדעת, לשיטתו של פרופ' הד - שאינו מעגן את רעיון היצירה העצמית באמות מידה כלשהן - אם הצלחנו להעצים את האנושיות שבנו או שמא גרענו ממנה במידה ניכרת?
פרופ' הד אמנם אינו מכחיש שהמהפכה הביולוגית מביאה עמה דילמות מוסריות מסוימות, אך הוא מזכיר רק את הנושאים החביבים על הפרוגרסיבים - "צדק חברתי ושוויון" או "חלוקת המשאבים". הוא אינו מכיר אפילו באפשרות שהאדם יכול לדרדר את עצמו מרצונו לשפל המדרגה, הן במעשה והן בתפיסתו את עצמו. אלא שאם בחירות מסוימות יכולות "לשפר" אותנו, הרי ודאי שאחרות עלולות "לקלקל" אותנו - תהיה אשר תהיה הדרך שבה יבחר פרופ' הד להגדיר את המושגים האלה. הרי אפילו מנקודת מבטו אין זה מתקבל על הדעת ש הפעולות לעיצוב עצמי תורמות לכבוד האדם ולהעמקת אנושיותו: מה על הבחירות העלולות לערער את מה שהוא עצמו רואה כתמצית האנושיות - הכוח והתשוקה ליצור? ובמונחיו של פרופ' הד, האם בחירה מרצון להגביל את החירות האנושית אין פירושה ביזוי האנושיות שלנו? האם ההחלטה לחיות כבאפלו יכולה באמת להיות ביטוי לכבוד האדם ולגדולתו, רק משום שהיא פרי בחירה חופשית? אנסח את הנקודה הזאת בהכללה: האם יהיה זה נבון לחתור לשלמות כאשר מתעקשים מראש שהשלמות כלל אינה קיימת?
כדי להדגים את תמימותו של פרופ' הד בכל הנוגע ל"שיפור עצמי" באמצעות טכנולוגיה, אבחן את התבטאויותיו בסוגיות הקונקרטיות של אמצעי מניעה והפריה חוץ־גופית - אף על פי שאין זה הנושא המרכזי של ביקורתו או של מאמרי. הוא מציין, בצדק, כי תכליתן העיקרית של הגלולות למניעת היריון היא לעזור לזוגות למנוע הריונות לא־רצויים. אך הוא מתעלם מן האופן שבו משפיעה ההפרדה בין הפעילות המינית ובין אפשרות הרבייה על היחס למיניות ולתשוקה ארוטית בחברה כולה, בעיקר בקרב אנשים לא־נשואים ואנשים שאינם חיים במסגרת זוגית כלשהי. האם הוא סבור כי הגלולה לא מילאה תפקיד כלשהו בשינוי שחל בתפיסתנו את המושג אינטימיות - שינוי המוצא את ביטויו בעובדה שאנשים שוב אינם "מתנים אהבה" אלא "עושים סקס", וכל העניין מתבצע כלאחר יד, כאילו אין מדובר ב"ביג דיל" אלא בפעולה גופנית טריוויאלית ותו לא? האם הוא חושב שהגלולה לא מילאה שום תפקיד בהתפוגגות האיפוק המיני והצניעות - מידות שהודות להן נהפכת התשוקה החייתית לכמיהה הארוטית של האהבה האמיתית?
פרופ' הד גם מדגיש, ובצדק, כי הפריה חוץ־גופית מאפשרת לזוגות הסובלים מעקרות להפוך להורים. אך הוא מתעלם מן ההשלכות של הפקדת מקור החיים האנושיים בידי אדם - התפתחות שמשמעותה עלולה להיות הכפפתם של החיים הללו למניפולציה ולברירה. לפני המצאת הטכנולוגיה הזאת ניטע כל ילד־לעתיד ברחמה של אמו בדרך בלתי ידועה ומבלי שהכריזו על כך מראש, כמין שי — זר מסתורי, יצור שמעצם הזדקקותו לחום, להגנה ולאהבה מעורר בנו את הרגשות הללו ומקבלם מאתנו. עתה, בעידן טכנולוגיות הרבייה, הילד נתפס יותר ויותר כפרויקט וכתוצר של הבחירה האנושית. הילד אינו עוד מתת טבע או מתת אֵל, וקיומו - או קיומה, שהרי כיום אנו יכולים לבחור גם את מין היילוד - מוסדר כך שימלא את שאיפות הוריו ויסייע בהגשמה העצמית שלהם. האמריקנים חיים בשלום עם העובדה שלצורך השימוש הנרחב בהפריה החוץ־גופית מאוחסנים כארבע־מאות אלף "עוברים רזרביים" - כך הם מכונים - במקפיאים בכל רחבי ארצות־הברית; כך נתפסים החיים בתחילת דרכם כמשאב טבע אחד מני רבים, דבר מה שאפשר להפעיל ולנצל למטרות תועלת ורווח. בעידן ההפריה החוץ־גופית החלו הביולוגים - דווקא הם, האמורים להעריך במיוחד את המשמעות ואת המסתורין של חיי האדם המתפתחים - לראות בעוברים אנושיים - ואני מצטט כאן ידיד שלי, דמות נכבדת בתחום מדעי(ות) המוח - "לא יותר מערימות קרשים המוטלות במחסן עצים באתר בנייה".
בחרתי לעסוק כאן בשאלות של מניעת היריון והפריה חוץ־גופית, הלקוחות ממאמרו של פרופ' הד, לא כדי לגנות את התופעות הללו אלא פשוט כדי להדגים כיצד עלולים חידושים ברוכים להניב תוצאות בלתי מתוכננות ובלתי רצויות בחיי המעשה שלנו ובמיוחד בדרך שבה אנו חושבים. רק האמונה האבסורדית שכל מה שנעשה על פי תכנית אנושית קורה לטובה משחררת אותנו מן המשימה הקשה המוטלת עלינו: לבחון בעין ביקורתית את הפירות המרירים־מתוקים שמניבים לא־פעם המאמצים הטכנולוגיים שאנו משקיעים ב"עיצוב עצמנו".


אם לא די בכך שפרופ' הד מבסס את טיעוניו על הניסיון היהיר של פיקו דלה מירנדולה להכריז בקולו של אלוהים על השקפתו הרדיקלית בדבר טבע האדם, הוא גם מסיים את מאמרו בפרשנות רדיקלית לא־פחות, ברוח פיקו, בדבר בריאת האדם "בצלמו, בצלם אלוהים" (בראשית א:כז). העיסוק במדרש הוא כמובן ספורט מכובד ואיש אינו זקוק לרישיון כדי להשתתף בו, אבל הפירוש של פרופ' הד אינו סביר בעליל, ואינו מבוסס כלל על לשון המקרא. אחרי שהוא שם ללעג את הדרכים האחרות לבאר את המילים "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (שאף אחת מהן אינה דרכי), הוא מנסה להסיק את משמעות הביטוי "צלם אלוהים" מתוך ההקשר המיידי - דרך סבירה וראויה בהחלט. אך במקום לשקול את הצעתי ללמוד על האלוהי מן הפרק הראשון בספר בראשית בכללותו, הוא מתמקד אך ורק בהשלכות הנגזרות ממעמדו הכמו־אלוהי של האדם - "כִּבשו את הארץ", "פרו ורבו" - וטוען כי השלכות נגזרות אלה הן־הן טבענו המיוחד, שבזכותו אנו דומים לאלוהים. והנה, כאשר אנו קוראים את הפסוקים הללו בקפידה אנו למדים כי דווקא משום שהאדם נברא ממילא בצלם אלוהים - כלומר מפני שב"טבעו" יש ממילא משהו מן היכולות האלוהיות - דווקא בשל כך אפשר להבין מדוע העניק לו אלוהים את השליטה ביצורים האחרים.






התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

קיסר או קאטו

אסף שגיב

רוקד סולו בבוץ הלבנוני

אילן אבישר

'ואלס עם באשיר', סרטו של ארי פולמן

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017