פרקליטת השטן

ביקורת מאת מרלה ברוורמן

Iran Awakening: A Memoir of Revolution and Hope
by Shirin Ebadi with Azadeh Moaveni
Random House, 2006, 232 pages


באוקטובר 2003 נתבשרה שירין אֶבַּאדי, עורכת דין איראנית המתמחה בזכויות האדם, כי נפל בחלקה הכבוד לקבל את פרס נובל לשלום. בשובה מפריז לטהרן, לאחר היוודע דבר זכייתה, המתינו לה מאות אלפי תומכים נלהבים. אבאדי ציינה לעצמה שהפעם האחרונה בה נאסף מספר גדול כל כך של אנשים בשדה התעופה של טהרן הייתה בשנת 1979, והאדם שהגיע אז בטיסה מפריז היה לא אחר מאשר האיאתוללה חומייני. בעצם ההשוואה הייתה מידה לא מועטה של אירוניה, אך אבאדי לא יכולה הייתה שלא להבחין בהבדל בולט אחד בין האירועים: ים כיסויי הראש שנגלה לעיניה העיד כי קהל מקבלי פניה מורכב בעיקר מנשים, אשר צעדו ברגל קילומטרים רבים וחסמו את הרחובות, הניפו שלטים ושרו שירי הלל לדמוקרטיה. הנשימה נעתקה מפיה למראה אישה שאחזה בילד בידה האחת, ובידה השנייה הניפה שלט ועליו המילים "זוהי איראן".

אכן, גם במלאת כמעט שלושה עשורים למהפכה האיסלאמית נותרה "איראן האמיתית" מדינה אפופת סוד בעיני המתבונן מבחוץ. הסיבות לכך רבות וברורות. המשטר משליט פיקוח הדוק על זרימת המידע בין איראן למערב ומטיל צנזורה כבדה על כלי התקשורת, על המוסדות האקדמיים ועל האמנים. עיתונאים זרים מקבלים אשרת כניסה למדינה רק לעתים נדירות, וכל המעז לבקר בפומבי את עוולות השלטון מסתכן במאסר, בעינויים ואפילו במוות. בתנאים האלה סובלת גם תעשיית התיירות משיתוק: איראן הקנאית, שבה מושמעות הסיסמאות "מוות לאמריקה, מוות לישראל" עד זרא, אינה בדיוק המקום שבו תרצה לבלות את חופשתך.
ובכל זאת, התמונה אינה כה חד־גונית. גל של ספרים שראו אור באחרונה, מרביתם מאת מחברים איראנים, חושף פן אחר של ארץ הצ'אדורים השחורים ואנשי הדת חמורי הסבר. נוכח תרבות הנוער המחתרתית המשגשגת בצל החומייניזם הקיצוני, גילויי ההתנגדות למשטר בבלוגוספירה האיראנית והעניין האקדמי הגובר בציוויליזציה, באמנות ובספרות המסורתית של פרס, תוהים משקיפים מערביים רבים מי הנציג האמיתי של איראן - האם אלה אנשי הדת השמרניים, הבזים לדמוקרטיה והסבורים, כפי שכותב ריי טאקייה בספרו איראן הנסתרת מהעין (שפורסם בשנת 2006) כי "תכליתה המהותית של המדינה [היא] מימוש רצון האל עלי אדמות"? ושמא זהו דווקא הנוער העירוני, החילוני ברובו, הפרו־דמוקרטי, הנושא פניו אל המערב?
אפשר כי איש אינו מגלם את הסתירות הללו טוב יותר משירין אבאדי עצמה, "הפנים האנושיות" של המאבק למען דמוקרטיה וזכויות אדם באיראן. אבאדי, שנתמנתה לשופטת הראשונה בבית המשפט האיראני תחת שלטון השאה, הייתה גם בימים ההם מוסלמית מאמינה ותומכת נלהבת במהפכה. אלא שבדיוק אותה מהפכה שבה צידדה רמסה את כבוד אחיותיה, גזלה ממנה את מעמדה המקצועי והורידה אותה לדרגת מזכירה בבית המשפט שבו ישבה קודם לכן כשופטת. רק בשנת 1992 הצליחה אבאדי לתפוס מקום חדש במערכת המשפטית - הפעם כעורכת־דין. בתפקידה זה מצאה את עצמה מתמרנת בין תביעות האימהוּת שהציבה בפניה התרבות המסורתית ה"פטריארכלית" שבה חיה, ובין עומס גדל והולך של תיקים משפטיים וטעונים מבחינה פוליטית - ולא פעם מסוכנים ממש - אשר העמידו אותה בעימות חזיתי מול המשטר שהיא עצמה סייעה להעלות לשלטון.
בשונה מרבים מבני־ארצה אשר מתחו ביקורת על המולות ושילמו על כך בחייהם, אבאדי שרדה והעלתה את רשמיה על הכתב. התוצאה היא הספר איראן המתעוררת: זיכרונות של מהפכה ותקווה, שראה אור באנגלית ב־2006. בעזרת העיתונאית הכשרונית אזאדה מוֹאָוֶני מתארת אבאדי את התמורה האלימה שעברה ארצה במעבר מן השלטון המלוכני של השאה למשטר תיאוקרטי. להבדיל מרוב מבקרי המשטר בתפוצה האיראנית, אבאדי עדיין מאמינה בערכיה של הרפובליקה האיסלאמית וסבורה שאפשר יהיה להנהיג רפורמה "בדרכי נועם, ומבית". לדבריה, קובעי המדיניות הרציונליים יותר בקרב ההנהגה חשים כי "מדיניות של הפרת זכויות האדם היא חבלה עצמית…" וכי היא מחלישה את מעמדה של איראן במישור הבינלאומי. היא בטוחה אפוא שהאופוזיציה מבית - "ובתוכה פלח חשוב של נשים משכילות ומודעות, הפועלות במרץ למען זכויותיהן" - תדע בסופו של דבר לגייס לעזרתה את תחושת הטינה העצומה המקננת בקרב ההמונים ולתבוע מעבר לשלטון דמוקרטי.
סיפורה של אבאדי מעיד על אומץ לב ומסירות יוצאת דופן - ולמרבה הצער גם על אופטימיות מוגזמת. נוכח התבצרותו של המשטר הנוקשה בעמדותיו ואדישותו המוחלטת לקריאות הבינלאומיות לחדול מהפרת זכויות האדם, ולמראה הבוקה והמבולקה השוררות בקרב מחנה הרפורמיסטים ברפובליקה האיסלאמית, הסיכויים להיפוך היוצרות בפוליטיקה האיראנית אינם נראים מזהירים, בלשון המעטה. ובכל זאת, אבאדי מגלה עקביות: כמי שתמכה במהפכה האיסלאמית בשעתה, היא אינה הטיפוס שיניח למציאות המכוערת להעיב על תקוותיו.



הקוראים המערביים, המודעים לתוצאותיה של מהפכת 1979 - שינוי אלים שנשא בחובו השלכות הרסניות עבור רוב החברה האיראנית, ובמיוחד עבור הנשים בתוכה - יתהו בוודאי כיצד אישה משכילה כאבאדי יכולה הייתה להימנות על תומכיה הנלהבים. כבת לאב אמיד ובעל השקפת עולם נאורה, שטבע בה מילדותה את רעיון השוויון המגדרי, היא זכתה להזדמנויות שלא היו בהישג ידן של רוב הנשים שגדלו בבתים מסורתיים. בשלב מאוחר יותר בחייה, היא זכתה ליחס של כבוד מצד הגברים באולם המשפט שבו כיהנה כשופטת וכן מצד בן־זוגה (שעל פי תיאוריה מצטייר כמעין פרודיה על הבעל המדוכא והמתרפס). דומה אפוא שאבאדי התרגלה להתייחס למעמדה ולעוצמתה כנתון שאינו בר־ערעור - דבר העשוי אולי להסביר מדוע הקדישה כל כך מעט מחשבה לשאלה אילו תוצאות עלולות לנבוע מהצלחתה של ההפיכה החומייניסטית.
אף שמילאה, כאמור, תפקיד בכיר במערכת המשפט ערב המהפכה, חשה גם אבאדי, כרבים מבני־ארצה, מיאוס עמוק כלפי משטר השאה. הסיבות לבוז שרחשה אבאדי לשושלת המלוכה האיראנית היו נעוצות, בין השאר, בשחיתות ובהתנהגות הראוותנית של השאה, בהתרפסותו הגלויה לפני המערב ובשיטות הדכאניות שנקט כדי לשמור על כסאו. בקיץ 1978, כשהמחאה ההמונית נגד השלטון צברה תאוצה, כשהיא מאחדת - ולו לשעה קלה - חכמי דת ואינטלקטואלים שמאלנים, גילתה אבאדי שהיא נמשכת "בצורה טבעית מאוד" אל קולות ההתנגדות הללו. ככלות הכל, היא כותבת, "עם מי היה לי מכנה משותף גדול יותר - עם האופוזיציה שהונהגה בידי המוּלוֹת, שדיברו בקול המוכר לכל אדם מן השורה באיראן, או עם חצר המלוכה המפוארת של השאה, שפקידיו התרועעו עם כוכבניות אמריקניות במסיבת רוויות שמפניה צרפתית יקרה?"
לא עבר זמן רב והיא החלה להשמיע את קולה בעד התנועה המהפכנית, שקידמה כמובן בברכה את תמיכתה של דמות נשית מכובדת כל כך בהירארכיה השלטונית. בנעימה המזכירה יותר גיוס תרומות למטרות צדקה מאשר הפיכה דתית, מסבירה אבאדי ש"ככל שחלפו הימים דבק הלהט בכל האנשים סביבי, וכולנו ביקשנו למצוא דרכים ליטול בכך חלק". רצונה העז לתרום למאמצים להפלת השלטון הניע אותה להשתתף בניסיון לסלק את שר המשפטים, על פי הנחייתו של חומייני. שופט בכיר שהבחין בה בעת מעשה תהה: "דווקא את? מה את עושה כאן? את לא מבינה שאת תומכת באנשים שייקחו ממך את המשרה שלך אם יעלו לשלטון?" תשובתה היא אחד הרגעים האירוניים יותר של הספר: "מוטב להיות איראנית חופשייה מאשר משפטנית משועבדת".
בסופו של דבר התברר שאפילו מעמד של "משפטנית משועבדת" היה גבוה מדיי עבור אישה באיראן שלאחר המהפכה. חודשים ספורים לאחר שתפס את השלטון החל המשטר החדש לאכוף חוק עונשין איסלאמי, שלדברי אבאדי "החזיר את השעון אלף וארבע מאות שנה אחורנית, אל הימים הקדומים של התפשטות האיסלאם", ימים שבהם סקילת אישה בעוון ניאוף נחשבה לעונש יאה. על פי החוקים החדשים, נאמד שווי חייה של אישה, ועדותה בבית המשפט, בחצי מערך חייו ועדותו של גבר. יתר על כן, המשטר החדש "עודד" נשים להפגין את נאמנותן למהפכה על ידי כיסוי ראשן ולבישת בגדים צנועים. אישה שלא הזדרזה לציית להנחיות הללו הסתכנה במאסר, או בעונש חמור יותר, שעל ביצועו הופקדו משמרות הצניעות ששוטטו ברחובות. כצפוי בנסיבות כאלה, הנשים סולקו גם מכל משרות הניהול. המהפכה שגייסה לשירותה שכבה שלמה של נשים מסורתיות ביססה עתה את אחיזתה בחברה האיראנית באמצעות הדרתן של אותן נשים לשוליים והותרתן בידיים ריקות.
אבאדי מקווה שמודעותן של הנשים לדיכוין, שאותה לא הצליח המשטר לגזול, תשנה את איראן בטווח הארוך, וייתכן שכך באמת יהיה. ואולם, כפי שמבהירות מעל לכל ספק הדוגמאות הרבות המובאות בספרה, הדרך אל הרפורמה ארוכה וקשה יותר מכפי שהיא מוכנה להודות.






דמוקרטיה ללא ברק בעיניים

מרלה ברוורמן

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?

קהלת, החולף והנצחי

איתן דור־שב

המפגש של המלך שלמה עם המוות

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017