הדפסה
גרסת PDFואמנם, הנתונים מדברים בעד עצמם: ב־1979 שיחררה ישראל שבעים ושישה מחבלים תמורת החייל אברהם עמרם, שנפל בשבי ארגונו של אחמד ג'יבריל במהלך מבצע ליטאני; ב־1983 החליפה כארבעת אלפים ושבע מאות אסירים שהוחזקו בכלא אנסאר בלבנון ועוד שישים וחמישה עצורים שהיו כלואים בשטחה בשישה חיילי נח"ל שנשבו בידי הפת"ח; ב־1985, במסגרת "עסקת ג'יבריל" המפורסמת, שילחה ישראל לחופשי אלף מאה וחמישים מחבלים תמורת שלושה חיילים - ניסים סאלם, יוסף גרוף וחזי שי; וב־2004 שחררה ארבע מאות מחבלים פלסטינים ושלושים ושישה עצורים בני לאומים אחרים תמורת החזרת גופות שלושת חיילי צה"ל, שנהרגו בתקרית בהר דב ארבע שנים קודם לכן, ואזרח חי אחד - סוחר הסמים אלחנן טננבאום.
אבל המחיר הכבד ששילמה ישראל בעסקאות החליפין הללו אינו מסתכם בשחרורם של אלפי מחבלים, ובהם רוצחי נשים, זקנים וילדים; הוא כולל גם את הקרבנות שתבעו אותם טרוריסטים לאחר ששולחו לחופשי. רבים ממשוחררי עסקת ג'יבריל מילאו תפקיד פעיל באינתיפאדה הראשונה, שפרצה בשנת 1987. "לפי הערכות מוסמכות יותר משליש מביניהם חידשו את פעילותם במחתרת בצורה זו או אחרת בתוך שנה בלבד ממועד יציאתם לחופשי", כותבים אהוד יערי וזאב שיף בספרם אינתיפאדה. "… לימים התפאר ג'יבריל ובצדק - שבמצע זה זרע את זרע ההתקוממות". הזרע הזה נבט, צמח והניב פירות מורעלים רבים. אחד ממשוחררי העסקה, השייח אחמד יאסין, ניצל היטב את הזמן שבו שהה מחוץ לגדרות הכלא, וב־1987 הקים את ארגון החמאס.
האפקט הקטסטרופלי של שחרור המחבלים לא הפתיע איש; הממשלות שנענו לדרישות המופרזות של ארגוני הטרור הבינו היטב - או, לפחות, היו אמורות להבין - אילו השלכות תהיינה לגילוי זה של חולשה. בן כספית מצטט את דברי הביקורת הקשים שמשמיע פרופ' אריאל מררי, חוקר בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, שעמד בראש צוות המשא ומתן של המטכ"ל בין השנים 1975 ל־1997: "חובתו המוסרית של השלטון היא לדאוג שכמה שפחות אזרחים ייפגעו… אם אתה משחרר חמש מאות טרוריסטים אתה דן ביודעין עשרות אזרחים ישראלים למוות". הכרוניקה העגומה של עסקאות השבויים מלמדת שקובעי המדיניות בירושלים מודעים אולי לתוצאות המסתברות של הכרעותיהם בנושא - אולם הם סבורים, כנראה, כי אין באפשרותם לנהוג אחרת. השאלה המתבקשת היא: מדוע?
הרגישות הגבוהה שמגלה החברה הישראלית ביחס לאבידות ולנפגעים מקרב המשרתים בצבאה אינה ייחודית לה; המראה הקודר של לוחמים המוחזרים לביתם כשהם מונחים בארונות קבורה הוא חיזיון קשה מנשוא לכל קהילה חפצת חיים. ואולם, נדמה שרק בישראל הפכה הדאגה לשלום החיילים לערך שמפניו נסוגה אפילו הדרישה לגונן על אזרחים. "בכל מקום אחר בעולם, פגיעה באזרחים היא חציית קו אדום, שמצדיקה פעילות, שכן חיילים נועדו להגן ולכן עלולים גם להיהרג", אמר אודי לבל, מרצה לפסיכולוגיה צבאית באוניברסיטת בן־גוריון, לכתבת האתר Ynet לפני למעלה משנה. "אולם אצלנו", ציין, "המצב הפוך".
במבט מקרוב, אין שום דבר חידתי באנומליה הזאת; היא מעוגנת בתווי האופי הסגוליים של החברה בישראל ובתהליכי העומק אשר שינו את פניה בעשורים האחרונים. במדינה היהודית, שהושמה במצור מיד עם היווסדה, מעולם לא הונהגה הפרדה מלאה בין המערכת הצבאית לזו האזרחית. אף שצה"ל הוא גוף מקצועי - או לפחות שואף להיות כזה - הוא נתפס עדיין בעיני רבים כ"צבא העם". חובת הגיוס ושירות המילואים יצרו קשר גורדי בין לובשי המדים ובין הציבור הישראלי הרחב: כל חייל הוא אזרח לעתיד; כל אזרח - להוציא את בני המיעוט הערבי ואת החרדים - הוא חייל בפוטנציה.
אבל החיילים אינם רק בשר מבשרה של האוכלוסייה האזרחית בישראל; הם נחשבים לחלק המובחר ויקר הערך ביותר של החברה: צעירים שזה עתה הבשילו, "נוטפים טללי נעורים עבריים" כמאמר השיר, המעניקים את שנותיהם היפות ביותר - ולפעמים למעלה מזה - להגנת המולדת. בשיח הלאומי, המצייר לעתים את האומה כולה כמשפחה מורחבת, הלוחמים הם "הילדים" או "הבנים שלנו", שיש לשמור עליהם מכל משמר. על הרקע הזה מתקבלת מעורבותם הגדלה והולכת של הורי החיילים בענייני הביטחון הלאומי בהבנה. בספר האם השכול מת?, שראה אור בשנת 2001, התחקה העיתונאי והסופר רוביק רוזנטל אחר התפתחות היחסים המורכבים בין משפחות הלוחמים למדינה. מחאתם של הורים שכולים נגד המחדלים הלאומיים והפיקודיים שהביאו למות יקיריהם "נתנה לגיטימציה להורי החיילים בכלל לקום, והם החלו להשמיע את קולם בכל האירועים שנהרגו בהם חיילים: במלחמה, בפעולות, בתאונות, בהתאבדויות בזמן השירות הצבאי", כתב רוזנטל. "בתהליך שאיש לא ניהל אותו ואיש לא קבע את חוקיו החלו ההורים לפעול, בקבוצות או ביחידים, בעמדות שונות: אמא מול גנרל, זוג הורים מול נוהל צבאי, אב מול מוסכמה לאומית או ביטחונית". אפשר שהדוגמה הבולטת ביותר לתופעה שעליה מצביע רוזנטל היא הפעילות הנמרצת שניהל ארגון 'ארבע אמהות' בסוף שנות התשעים למען היציאה מלבנון. מסע המחאה המתוקשר של הארגון הוכתר, כידוע, בהצלחה, והבנים אמנם "חזרו הביתה" בנסיגה חפוזה ומרושלת - רק כדי לשוב לדרום לבנון כעבור שש שנים, תחת מטר של טילים נגד טנקים.
הרגישות הציבורית החדה לחיי חיילים לא פסחה על ההנהגה הישראלית. ההפך הוא הנכון: קציני צבא לשעבר, התופסים עמדות מפתח בממסד הפוליטי והביטחוני, מזדהים עמוקות עם הלוחמים ועם משפחותיהם. חלקם חש אולי קרבה רבה יותר לחיילים, הנקלעים לסיטואציות שכמותן חוו גם הם בעבר, מאשר לאזרחים המשתייכים למגזרים המצויים מחוץ לשדרה המרכזית של החברה. אך טבעי הוא ששר בכיר או מנכ"ל בעל עבר קרבי ירגישו סולידריות עמוקה עם הבחורים הצעירים הנשלחים לשדה המערכה. לעומת זאת, ספק אם יהא ביכולתם לחוש אמפתיה דומה כלפי אוכלוסיית הקשישים והמהגרים קשי היום בעיירת פיתוח מופגזת.
ברם, יחסם המיוחד של מקבלי ההחלטות ללוחמים אינו נטוע רק באחוות־גברים בין לובשי מדים בהווה ובעבר. הוא נשען גם על עמדה עקרונית, הגורסת כי בין החייל ובין המדינה שעליה נשבע להגן מתקיים מעין "חוזה", המחייב את שני הצדדים. עמדה זו באה לידי ביטוי בטיעון שהעלה פרופ' אסא כשר, פילוסוף של המוסר, בשיחה שקיים עם העיתונאית ורד לוי־ברזילי. בהצדיקו את המחיר הגבוה שנדרשת ישראל לשלם עבור שבויים ונעדרים הסביר כשר ש"במקרים כאלה, חובתה של המדינה לחיילים עוד עולה על חובתה לאזרחים, מפני שהם הגיעו למקום שבו הם נמצאים כשפעלו בשמנו". מנקודת מבט זו, המדינה אמורה להעדיף את טובת החיילים ולספק להם הגנה שאינה מעניקה לאזרחים, מפני שהם נלחמים בשירותה ולמענה. החייל, בניגוד לאזרח מן השורה, הוא עושה דברה של המדינה, ועל כן עליה לגלות דאגה יתרה לביטחונו. "החובה ביחס לכל אזרח הנתון בסכנה היא כבדה ועמוקה" מדגיש כשר. "החובה ביחס לחייל כבדה עוד יותר, עמוקה עוד יותר".
זהו טיעון משכנע, לכאורה, ונראה שישראלים רבים מאמצים, מדעת או שלא מדעת, את הלוגיקה המונחת בבסיסו; דא עקא, הוא ניצב על מצע רעוע, ומסגיר תפיסה בעייתית בנוגע למחויבויותיה של המדינה כלפי חייליה ואזרחיה כאחד. מוטב אפוא להעמיד דברים על דיוקם, אף שהם עלולים לעורר מידה לא מועטה של אי־נוחות.
איש לא יכחיש שעל המדינה מוטלת אחריות מיוחדת לגורל לוחמיה למן הרגע שבו גייסה אותם לשורות צבאה - והדברים נכונים כפליים בגיוס חובה, הנכפה על צעירים ועל משפחותיהם הר כגיגית. ועם זאת, אף שהמדינה צריכה להכיר באחריות הזאת ולכבד אותה, אין היא יכולה לזנוח בגינה את המחויבות היסודית יותר שלה כלפי כל אזרחיה - מחויבות שבה נעוץ, בעצם, הטעם לקיומה. "תפקידו של הריבון, בין שליט יחידי בין כנסת", כתב הוגה הדעות תומס הובס בחיבורו הקלאסי לווייתן, "כל עיקרו - התכלית, שלמענה הופקד בידו השלטון הריבוני, והיא ביסוס ביטחונו של העם". ההגנה על חייהם ועל קניינם של האזרחים מפני איומים חיצוניים ופנימיים היא החובה הראשונה במעלה של הממשל המדיני בכל מקום ובכל זמן. זהו העיקרון המכונן את האמנה הבלתי כתובה בין העם לשלטון. ממשלה המפרה אמנה זו, אם במזיד ואם מתוך רשלנות, מועלת בתפקידה החשוב ביותר.
מחובתה של המדינה להגן על אזרחיה נגזרת ההצדקה להחזקת כוח צבאי. במדינה מתוקנת, ובעיקר אם היא דמוקרטיה ליברלית מתפקדת, הכוח הזה מגויס לטובת האינטרס של כלל הציבור, או לפחות של הרוב המכריע בקרב האזרחים. יתר על כן, כדי למלא את משימותיו בהצלחה, נאלץ הצבא להעמיד את לוחמיו בסכנה, ולעתים לשלוח אותם ביודעין אל מותם. משום כך, אפילו במדינה הנאורה ביותר, זכויותיו של החייל מצומצמות מאלו של האזרח: השליטה בגופו ובפעולותיו ניטלת ממנו ונמסרת לידי מפקדיו. בחשבון אחרון, כל עוד אדם עוטה על עצמו מדי צבא, אין הוא בן־חורין; הוא משרֵת - וקהילת האזרחים המיוצגת בידי הממשלה היא אדוניו.
היפוכם של התפקידים האלה מבשר בדרך כלל על קִצה של דמוקרטיה. החברה הישראלית אינה קרובה למצב עניינים כה חמור, אולם היא נוטה לאמץ סדר עדיפויות משובש בכל הנוגע לשקילת שלומם של חיילים מול ביטחונם של אזרחים. הרגישות שהיא מגלה ביחס לחיי בניה הלוחמים הנה תכונה ראויה להערצה, אך היא מניעה את הציבור ואת נציגיו לקבל החלטות שמשמעותן היא הפקרת חלקים הולכים וגדלים מאוכלוסיית ישראל לתוקפנות טרוריסטית.
מדינה הנוהגת כך אינה ממלאת את התכלית שלשמה קמה; ובנוסף, היא גם מפגינה קוצר רואי אסטרטגי מסוכן. הנדיבות המופלגת שגילתה ישראל בעסקאות השבויים הפכה את חייליה למטרה נחשקת לניסיונות חטיפה; גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, המוחזקים כיום בידי עושי דברן של איראן ודמשק, נפלו קרבן למעגל של אלימות המונע על ידי תחשיב כדאיות מצמרר. גם ההימנעות המתמשכת של ישראל מעימות כולל עם החיזבאללה, מחשש לריבוי נפגעים, הניבה את התוצאות ההפוכות בדיוק. עיכוב המערכה היבשתית גרם, כידוע, לשפיכות דמים בהיקף נרחב יותר - בקרב חיילים ואזרחים כאחד. הניסיון מלמד שמול אויב שש אלי קרב, המקדיש כל יום שחולף להתחפרות בעמדותיו ולהתחמשות מאסיבית, יש לפעול במהירות ובנחישות; אף שפעולה כזאת עלולה לעלות בקרבנות רבים, עבור שני הצדדים, היא עשויה למנוע אסון כבד יותר בעתיד. יש לקוות שמנהיגי המדינה יפנימו לקח מר זה ויפעלו כפי חובתם - קשה ומצער ככל שיהיה מחירה - כלפי כלל הציבור שעל ביטחונו הם מופקדים.
אסף שגיב,
בשם העורכים
אסף שגיב,
בשם העורכים
