משקלו של מגש הכסף

אסף שגיב




במהלך שנת 1847 נקלע יהודי פורטוגזי בשם דוד פאסיפיקו, סוחר שהתגורר באתונה, למצוקה קשה: אספסוף אנטישמי הסתער על ביתו, בזז אותו ועשה בו שמות. פאסיפיקו תבע מרשויות החוק היווניות לפעול נגד הפורעים, אולם הן מיאנו להיענות לדרישתו, והממשלה המקומית אף סירבה להעניק לו פיצויים בגין הנזק הכספי הניכר שנגרם לו. במר נפשו פנה פאסיפיקו, יליד המושבה הבריטית גיברלטר, לממשלת הוד מלכותה - וזו, במפתיע, הגיבה בנחישות ובעוצמה. ספינות של הצי המלכותי נשלחו לים האגאי ב־1850, השתלטו על אניות מקומיות, החרימו רכוש ואף הטילו על נמל פּירֵאוס סגר ימי בן חודשיים, שהופסק רק לאחר שהממשלה היוונית הסכימה להעניק פיצוי הולם לסוחר הנגזל.

צעדי הענישה הבריטיים נגד יוון עוררו סערה בינלאומית. צרפת ורוסיה, שהיו שותפותיה של בריטניה במתן חסות למדינה היוונית הצעירה, מחו בחריפות נגד הסגר. גם בלונדון עצמה לא שררה אחדות דעים לגבי הקו התקיף שנקטה הממשלה. בית הלורדים גינה את הסנקציות שהוטלו על יוון, אולם הבית התחתון של הפרלמנט ביטל החלטה זו ברוב קולות, לאחר דיונים סוערים שבמהלכם הגן שר החוץ, הלורד פלמרסטון, על מדיניותו בנאום מפורסם בן חמש שעות. המדינאי הבריטי היטיב לפנות אל רגש הגאווה הלאומית של חברי בית הנבחרים והצדיק את התערבותה של בריטניה לטובת פאסיפיקו בהזכירו תקדים עתיק ונערץ. "כשם שבימי קדם היה הרומאי חופשי מהתאנוּת משום שהיה באפשרותו לומר 'צִיוִיס רוֹמנוּס סוּם' [אני אזרח רומאי]", טען פלמרסטון, "כך יכול גם הנתין הבריטי להיות סמוך ובטוח שעינה הצופייה וזרועה החזקה של אנגליה תגֵנה עליו מפני עוולות ואי־צדק בכל ארץ שבה איתרע מזלו להימצא".
כמאה ושלושים שנים לאחר הדברים האלה הוכיחה ישראל כי גם מדינה קטנה, שאינה אימפריה חובקת עולם כרומא או כבריטניה, נכונה לעתים לנקוט צעדים מרחיקי לכת - ביותר ממובן אחד - כדי להגן על אזרחיה מפני מעשה תוקפנות. בליל ה־4 ביולי 1976 פשט כוח של צה"ל, שהורכב מחיילי סיירת מטכ"ל, גולני וצנחנים, על שדה התעופה אנטבה באוגנדה, כדי לשחרר 98 בני ערובה ישראלים ויהודים אשר הוחזקו שם בידי טרוריסטים אירופים ופלסטינים. פעולת החילוץ, שזכתה לכינוי "מבצע יונתן" (על שמו של מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו, שקיפח בה את חייו) הוכתרה בהצלחה מסחררת, והיא נחשבת, עד עצם היום הזה, לאחד מרגעי השיא של ההיסטוריה הישראלית. הגאווה שהסבה לישראלים וליהודים בכל רחבי העולם נבעה לא רק מן ההישג המבצעי המרשים של צה"ל אלא גם מן הידיעה שהמדינה הצעירה הגשימה - במקרה זה, לפחות - את הציפיות שנתלו בה ונחלצה לעזרת אזרחיה ובני־עמה, שהיו נתונים לאיום במרחק של אלפי קילומטרים מגבולותיה, תוך שהיא מסכנת בכך את חייהם ושלומם של מיטב לוחמיה.
ואולם, בשלושת העשורים שחלפו מאז הפשיטה באנטבה, ובעיקר במהלך השנים האחרונות, נשחקה מאוד מחויבותה של ישראל להגנת אזרחיה מפני ההתנכלויות השיטתיות של אויבי המדינה. תושבי העיר שדרות וסביבתה יסכימו בוודאי עם אבחנה זאת: רבים מהם סבורים כי ההנהגה המדינית והצבאית לא עשתה כל שלאל ידה כדי לעצור, או לפחות לצמצם בצורה משמעותית, את התקפות הטילים המסכנות את חייהם ורכושם מזה שש שנים. ואמנם, צמיחת מדינת הטרור האיסלאמית ברצועת עזה וההרעה המתמדת בתנאי החיים של שכניה היהודים נמשכו זמן רב מדיי ללא תגובה ישראלית הולמת. ראש עיריית שדרות, אלי מויאל, מבטא דעה רווחת כאשר הוא חוזר וטוען, באוזני כל מי שמוכן לשמוע, כי הממשלה יודעת היטב מה נדרש ממנה לעשות כדי לטפל ביעילות באיום הקסאמים - "אך פשוט אין לה אומץ".
נכון לרגע כתיבת שורות אלו, קברניטי המדינה טרם הורו על פעולה מקיפה ויסודית נגד תשתית הטרור של החמאס בעזה, אף שנראה כי הגיעו להכרה שמבצע קרקעי נרחב בעומק הרצועה הוא בלתי נמנע. לדחיית ההחלטה על ביצוע הפעולה יש, כמובן, טעמים כבדי משקל; ישראל אינה להוטה לפתוח בסבב נוסף של התכתשות עקובה מדם עם הפלסטינים, שתגרום לפגיעה נרחבת בלא־לוחמים, לגינוי בינלאומי מקיר אל קיר ולטרפוד התהליך המדיני המקרטע מול החוגים המתונים ברמאללה. אבל נדמה שקיימת סיבה נוספת, חשובה לא פחות - אם לא יותר - להססנות שמגלה הצמרת הפוליטית והביטחונית בסוגיה. במאמר שפרסם בעיתון ב־23 במרס השנה, הצביע הפרשן אמיר אורן על הסיוט המהלך אימים על מקבלי ההחלטות בממשלה ובמטכ"ל. "מערכה בעזה… תהיה יעילה רק אם תהיה יסודית וממושכת, כך שההתאוששות ממנה תארך חודשים רבים" כתב. "המחיר בנפגעים ישראלים עלול להיות כבד: לפי אחד האומדנים הלא־רשמיים (המבוסס גם על פעילות כוחות ארצות־הברית בעיראק בתנאים דומים) - 80-50 הרוגים ופי תשעה מכך פצועים. הנפגעים, ברובם, צפויים בחטיבות החי"ר הסדירות, אך גם ביחידות הנדסה, שריון וכוחות מיוחדים". ברי שריבוי ההרוגים והפצועים בקרב החיילים יקשה על החברה הישראלית ועל העומדים בראשה לשמור על נחישות ואורך רוח במאבק נגד הטרור ברצועה. "נפגעי צה"ל ישחקו את התמיכה הציבורית במערכה גם אם הגירוי לה יהיה פיגוע מזעזע", הדגיש אורן.
אפשר להבין מדוע חוששת ההנהגה הישראלית מפני תרחיש כזה: אבדנם של חיילים הוא תמיד אירוע טראגי לאומה כולה ולמשפחותיהם בפרט. ועם זאת, מדיניות המפקירה את תושביה לחסדי האויב כדי להימנע משיעור גבוה של אבידות בקרב כוחות לוחמים אינה רק משגה אסטרטגי, המניב תוצאות הרות אסון בטווח הארוך, אלא גם מעילה בחובותיה היסודיות של המדינה כלפי אזרחיה. למרבה הצער, סדר העדיפות השגוי הזה כבר השתרש בשיח הציבורי בישראל והוא זוכה למעמד של מוסכמה כמעט בלתי מעורערת, המדריכה פוליטיקאים ומפקדים בהחלטות קשות; ראוי, אם כן, לדון בו במלוא הכנות והישירות - מבלי לוותר, כמובן, על הרגישות האנושית - ולהצביע על השלכותיו ההרסניות ועל הפִּרכה העומדת ביסודו.


הזהירות היתרה, הגובלת באין־אונות, המאפיינת את התנהלותן של ממשלות ישראל מול מורסת הטרור התופחת של עזה במשך שנים מזכירה, ולא במקרה, את המבוכה והלבטים אשר פקדו את הדרג המדיני והצבאי במהלך מלחמת לבנון השנייה ב־2006. גם אז העדיפה ההנהגה להימנע - לפחות בתחילה - משיגור כוחות צבא מסיביים אל מעבר לגדר מחשש שפעולה כזאת תעמיד בסכנה את חייהם של חיילים רבים; וגם אז חש העורף האזרחי, אשר נזנח בידי ממשלתו, חשוף ופגיע לחלוטין בפני חרונו של האויב.
לתחושה הזאת היה יסוד במציאות. במשך שלושים ושלושה ימי לחימה, מן ה־12 ביולי ועד ה־14 באוגוסט, ירה החיזבאללה קרוב לארבעת אלפים רקטות לעבר צפון המדינה. כרבע מהן פגעו בריכוזי אוכלוסייה ואחרות נחתו בשטחים פתוחים וגרמו לשריפות שהציתו מאות דונמים של חורש טבעי. שלושים ותשעה אזרחים נהרגו; יותר מאלפיים נפצעו, כמאה מתוכם באורח קשה ובינוני. כשנים־עשר אלף מבנים נפגעו. יותר משלוש מאות אלף איש מתושבי הצפון נטשו את בתיהם ורבבות נשארו במקלטים ימים רבים. הנזקים שנגרמו למשק נאמדים במיליארדי שקלים. מאז 1948 לא ספגה האוכלוסייה האזרחית בישראל מהלומות כבדות כל כך בעת מלחמה.
מטחי הקטיושות שזרעו חורבן ובהלה בצפון והקרבות העיקשים שניהלו לוחמי החיזבאללה עם כוחות צה"ל חשפו בפני הציבור הישראלי את היקפה מעורר ההשתאות של התארגנות הגרילה השיעית בדרום לבנון. בשנים שחלפו מאז נסיגת צה"ל מן האזור במאי 2000 עסק החיזבאללה ללא הרף בגיוס לוחמים ובאימונם, בהתחמשות אינטנסיבית, בהקמת מערך בונקרים מסועף בסמוך לגבול ובפרישת אלפי טילים המכוונים לעבר ישראל. ההכנות השיטתיות שלו לעימות הבא, בחסותן ובעידודן של איראן וסוריה, לא הופרעו בידי השכנה מדרום, אשר העדיפה להימנע, כמעט בכל מחיר, מסיבוב נוסף של התבוססות בבוץ הלבנוני. במאמר שהתפרסם בספר מלחמת לבנון השנייה: היבטים אסטרטגיים, בעריכת מאיר אלרן ושלמה ברום, הסביר גיורא רום, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי וסגן מפקד חיל האוויר לשעבר, את ה"קונספציה" שהביאה למחדל המתמשך. "הרתיעה בצה"ל מ'פעילות קרקעית' בדרום לבנון", הוא כותב, "היא ארוכת שנים ומבטאת תפיסת עולם, ולפיה הסרת איום הקטיושות מעל האזרחים אינה מצדיקה את המחיר (חיי לוחמים) והפתרון לבעיה המבצעית נמצא במקום אחר".
הרצון למצוא את הפתרון "במקום אחר" הכתיב את מהלכיה הראשונים של ישראל במלחמה, שהתמקדו בהפצצות מן האוויר על מעוזי החיזבאללה, בהרעשה ארטילרית על דרום לבנון ובהפעלת כוחות חי"ר, שריון והנדסה בהיקף מוגבל בכפרים הסמוכים לגבול. כשמפגן העוצמה המרהיב הזה לא השיג את התוצאות המקוות, החלה ההכרה בנחיצותו של מבצע קרקעי רחב היקף לחלחל לתודעתם של מקבלי ההחלטות. על הלך הרוח שגרם לדחיית ההכרעה הבלתי נמנעת על הפעולה ניתן ללמוד מספרו של העיתונאי עמיר רפפורט אש על כוחותינו, המתאר, בין היתר, את ישיבת הקבינט אשר נערכה ב־27 ביולי, שבועיים ויום אחרי פרוץ הלחימה. בישיבה הדרמטית הציע הרמטכ"ל דן חלוץ, שכבר התפכח מן האשליה כי ניתן לשבור את כוחו של החיזבאללה באמצעות מהלומות אוויריות בלבד, לערוך גיוס מילואים נרחב. ההצעה נתקלה בהתנגדותו של שר התחבורה שאול מופז, שנימק את עמדתו במילים כנות ובוטות. מופז, מספר רפפורט,

אמר בצורה מפורשת את מה שאחרים העדיפו לשמור בבטן: "הציבור הישראלי רגיש למחיר שזה גובה מאיתנו". הוא ציין כי מתחילת הלחימה נהרגו שלושים ושניים חיילים. את האזרחים הרבים שנהרגו מבפגיעת רקטות הוא לא מנה. "לא צריך להבדיל בין דם לדם, אבל הציבור תופס קשה חיילים שנפגעים, יותר מאשר אזרחים שנפגעים. במיוחד במלחמה" אמר שר התחבורה. איש לא טרח להזכיר כי תפקידו של צה"ל הוא להגן על אזרחי המדינה, גם במחיר סיכון חייהם של חיילים.
התפיסה המשתקפת בדברים שהשמיע מופז, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, אינה חריגה; במובנים רבים, מדובר בקו המנחה את הממסד המדיני והביטחוני בשורה של סוגיות. אחד מביטוייה הבולטים של גישה זו הוא עסקאות החליפין שבמסגרתן שחררה ישראל אלפי מחבלים תמורת מספר זעום של שבויים ונעדרים מקרב חיילי צה"ל. במאמר הנושא את הכותרת "החטא הקדמון" שהתפרסם ב, ב־19 באוקטובר 2007, הגדיר העיתונאי בן כספית את המדיניות הישראלית בסוגיה במילה אחת: "הפקרות". "המחירון הבינלאומי שנקבע במשחק המטורף הזה קובע כי ישראל תהיה זו שתשחרר אלפי רוצחים וטרוריסטים תמורת חייל במקרה הטוב, גופת חייל במקרה הפחות טוב וסוחר סמים במקרה הרע", התרעם כספית. "התמונה תהיה תמיד אותה תמונה: מצד אחד אוטובוסים עמוסי מחבלים צוהלים בדרך אל החופש, מצד שני חייל בודד או שלושה ארונות".






המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017