דמוקרטיה מחוסנת

דוד חזוני




האם נשקפת סכנה לדמוקרטיה הליברלית?

שאלה זו נשאלת כיום בדאגה גוברת והולכת בחוגים מסוימים בארץ ובעולם. המערכה הגלובלית נגד הטרור העמידה את המשטרים הדמוקרטיים של המערב בפני מצב שלא עלה על דעתם של מנסחי החוקות הנאורות שלהם. כללי המשחק הרגילים של הדמוקרטיה הליברלית לא גובשו כדי להתמודד עם מציאות שבה קומץ אנשים חמושים בסכינים לחיתוך קרטון יכולים לרסק מטוסי נוסעים לתוך גורדי שחקים. הוגי הדעות והמשפטנים שעיצבו את שיח זכויות האדם לא דמיינו אפשרות של אדם בודד, חמוש בחגורת נפץ, הצועד לתוך מסעדה הומת אדם ומבצע בה פיגוע התאבדות. הנסיבות החדשות אילצו את מנהיגי העולם החופשי לשנות את כללי המשחק, ובמקרים מסוימים אף להקריב חירויות יסוד לטובת ביטחון אזרחיהם. במהלך השנים האחרונות אישרו מנהיגים אלו שורה של צעדים שתכליתם הרחבת סמכויותיהם של שירותי הביטחון לעקוב אחר אזרחים החשודים בפעילות טרוריסטית, לעצור אותם ובעת הצורך לחלץ מהם מידע חיוני – וכל זאת תוך עקיפה והשעייה של נורמות חוקתיות וזכויות אזרח בסיסיות.

לאור התפתחויות אלו, טוענים כיום אינטלקטואלים ואקטיביסטים באמריקה ובאירופה כי הפרדיגמה של "מצב החירום", המכתיבה את מהלכי המדינות הלוחמות בטרור, מבשרת בעצם על החלפתה של הדמוקרטיה הליברלית בסדר שלטוני חדש, בעל מאפיינים המזכירים משטרים טוטליטריים. מאמרו של אסף שגיב  בגיליון הנוכחי  אינו שותף לפסימיזם הזה; לדברי המחבר, המבנה הפוליטי של החברה הדמוקרטית המודרנית והעקרונות שעליהם היא מושתתת מהווים בלם רב־עוצמה בפני כוח המשיכה של הסדרי חירום דכאניים. לפיכך, אף שהסדרים כאלה עשויים לשמש כאמצעי של לית ברירה במאבקן של מדינות המערב בטרוריזם האיסלאמי, ספק רב אם הם יביאו לקצו של העולם החופשי כפי שאנו מכירים אותו. הטיעונים ששגיב מעלה לא רק מצביעים על החוסן הפנימי הניכר של הדמוקרטיה הליברלית, אלא גם מזכירים לנו – כנגד הביקורת הרדיקלית המוטחת בה – את ההבדלים המהותיים בינה ובין צורות ממשל אחרות, בעלות צביון סמכותני יותר. הנטייה לשכוח את סגולותיה של השיטה הפוליטית הזאת ואת תרומתה המכרעת לאיכות חיינו הם מסימני קוצר הרוח השולט כיום – לטוב ולרע – בחיים הציבוריים.

ובנושאים אחרים: צור ארליך מנתח את השקפותיו הלאומיות של נתן אלתרמן ובוחן מקרוב את עמדותיו של המשורר הגדול בשאלות הנוגעות לדת, למהפכות, למהותו של העם היהודי ולתפקידה ההיסטורי של מדינת ישראל. למקרא המאמר קשה שלא לחוש בפרדוקס: אף שאלתרמן הנו ללא ספק אחד היוצרים המצוטטים והפופולריים בתרבות הישראלית, תפיסת העולם שהוא מייצג נעדרת כיום, כך נדמה, משיח הרעיונות. ארליך מציע לנו לחזור ולבחון ברצינות את האופציה האידיאולוגית המבוטאת, לטענתו, בשירתו ובכתביו של אלתרמן – ציונות חילונית ושמרנית, הנשענת על מחויבות לקדמה ולערכים אוניברסליים מן הצד האחד, ועל זיקה עמוקה למורשת עמנו מן הצד השני.

הוויכוח על המורשת הלאומית עומד גם ברקע למאמרו של מיכאל אורן על מבצע קדש, שבשנה שעברה מלאו לו יובל שנים. עם חלוף הזמן נדחק בהדרגה מקומה של מערכת סיני לשולי הזיכרון הקולקטיבי הישראלי. מטרידה לא פחות היא הגישה הרווחת כיום באקדמיה ביחס לנסיבות שבהן נערך המבצע ולהשלכותיו האסטרטגיות. על פי גישה זו, השתלטותו של צה"ל על חצי האי סיני, בתיאום מראש עם צרפת ובריטניה, גרמה נזק רב לישראל וחשפה אותה, בעיני הערבים, כשותפתו הפעילה של האימפריאליזם האירופי. מיכאל אורן מגולל את הסיפור מזווית שונה לחלוטין. מבצע קדש, הוא מדגיש, היה הישג אסטרטגי ראשון במעלה עבור המדינה היהודית הצעירה; הוא חיזק באופן דרמטי את מעמדה מבחינה אזורית ובינלאומית והמחיש דבר מה שאותו שאפה להוכיח מאז זכתה בעצמאות – שאין היא תאונה היסטורית או אפיזודה חולפת, אלא נוכחות איתנה ומוצקה, שיש להתחשב בה ולהתייחס אליה כאל עובדה מוגמרת.

מאמרו של ז'ורז' הנסל עוסק בשאלה תיאולוגית כבדת משקל: מהו יחסה של המסורת היהודית למדעים? רבים סבורים שקיים מתח בלתי נמנע בין שני דגמים אלו של ידע, משום שהאחד מבוסס על התגלות אלוהית, והשני – על חקירה אנושית רציונלית. ואולם, לדברי הנסל, היהדות רואה בתורה ובמדע "שני תחומים השייכים לאותו מישור, זה של חשיפת האמת". מובן שאין בכך כדי למחוק או לטשטש את ההבדל העקרוני בין שתי הדיסציפלינות. הבדל זה אינו מתמצה במאפייניהן הצורניים ובמתודות שהן מאמצות; הוא בא לידי ביטוי גם במושאי החקירה שלהן: המדעים מבקשים לתאר ולהבין את ה"מה", דהיינו היבט כלשהו של המציאות האובייקטיבית, ואילו עניינה של התורה הוא ב"מי", באדם כאדם, כברייה רוחנית ומוסרית, ולא רק כישות ביולוגית. על יסוד הבחנה זאת מסביר הנסל את תפיסת המסורת באשר להירארכיה בין שני התחומים: בשל אופייה הדינמי של חכמת ה"מי" ומורכבותה העצומה, היא מצויה תמיד מעל ומעבר לטווח השגתה של חכמת ה"מה".

מדור המכתבים משמש הפעם כבמה לפולמוס מתמשך בסוגיה בעלת חשיבות מכרעת לעתידו של המפעל הציוני. במאמר "דמגוגרפיה", שהתפרסם בגיליון 25 של תכלת (סתיו 2006/התשס"ז), יצאו בנט צימרמן, רוברטה זייד ומייקל וייז כנגד הדעה הרווחת שלפיה המדינה היהודית ניצבת בפני איום דמוגרפי חמור מצד האוכלוסייה הערבית, משום שזו עתידה להפוך בעשורים הקרובים לרוב בין הירדן לים. מן המחקר שערכו המחברים עולה שנתונים שגויים אשר סופקו בידי הרשות הפלסטינית הם המקור העיקרי שעליו נסמכות התחזיות הדמוגרפיות הקודרות שמשמיעים חוקרים ישראלים בולטים בתחום זה. אחד מן החוקרים הללו, סרג'יו דלה־פרגולה, דמוגרף בעל שם מן האוניברסיטה העברית ומן המכון לתכנון מדיניות העם היהודי, כתב תגובה מפורטת ומנומקת למאמר, המתפרסמת כאן, ובהמשכה – תשובתם של צימרמן, זייד ווייז.

עוד בגיליון: פרק המבוא המתורגם מתוך ניצחון התרפויטי, ספרו הקלאסי של הסוציולוג האמריקני פיליפ ריף, שהלך לעולמו בשנה שעברה. הטקסט החריף והתובעני של ריף מקונן על הידרדרותה הבלתי נמנעת של ציוויליזציה אשר אימצה את השחרור ואת ההגשמה העצמית כתכלית העליונה של החיים האנושיים. במדור ביקורת הספרים רואים אור ארבעה מאמרים: רוברט בורק, מחשובי המשפטנים בארצות־הברית, יוצא כנגד הגישה האקטיביסטית הקיצונית שמציג נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, בספרו שופט בחברה דמוקרטית; נח פולק סוקר את חיבורו של דיוויד פרייס־ג'ונס בגידה, העוסק בהיסטוריה המבישה של הדיפלומטיה הצרפתית במזרח התיכון; יונה גולדברג תוהה על השינוי שחל לכאורה בעמדותיו של פרנסיס פוקויאמה בעקבות קריאת הגיגיו באמריקה על פרשת דרכים; ובנג'מין קרשטיין עוקב בעניין מהול באכזבה אחר חשבון הנפש שעורך פול ברמן בספרו כוח והאידיאליסטים, הדן בהתבגרות הפוליטית הכאובה של דור 68'.

דוד חזוני,
בשם העורכים







צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

מאה שנה ל'מדינת היהודים'

יורם חזוני

מי זוכר היום את היסודות שעליהם קיווה הרצל להקים את המדינה היהודית?

קיסר או קאטו

אסף שגיב

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017