בכנס שבו השתתפתי לא מכבר, הציגו המארגנים בפני הדוברים את השאלה: "האם אפשר לומר שהדתות המונותיאיסטיות יכלו לתרום באופן חיובי להרמוניה בעולם, רק לאחר שנוטרלו באמצעות החילון?"

תשובתי לכך היא שאין כל צורך לנטרל את המסורת הדתית באמצעות חילון. עצם המושג "חילון" נשען על דואליזם של גוף ונפש, של חומר ורוח, שבסופו של דבר אי־אפשר להגן עליו. אם נזנח את העמדה הקובעת שהאדם חי בו זמנית בשני עולמות נפרדים - בעיר האדם ובעיר האלוהים - נגלה שאין לנו לא עולם שמימי, שהגישה הבלעדית אליו היא באמצעות הידיעה הנסית; ולא עולם "חילוני", הנזקק להגנה מפני האלוהי המאיים לשטוף אותו בכל רגע. דבר האלוהים יובן כמשהו הטבוע בבריאה, משהו שהגישה אליו אפשרית רק באמצעות חקירה שכלתנית של חכמת המסורת, המבקשת לקדם את העולם הזה ולהיטיב עמו.

בדבריי טענתי כי שלילת הדת כגורם זר בחיי הציבור של המדינה המודרנית היא עמדה שאי־אפשר להצדיקה; כי עמדה כזאת יסודה בהבנה לקויה של תולדות המחשבה המדינית, ובהבנה לקויה של מגוון האפשרויות הכלולות בהשקפת העולם הדתית. אך קשה לחמוק מן התחושה שכדי שהדת תתפוס את מקומה הראוי בשיח הפוליטי, על אנשים שהדת יקרה להם לאמץ מידה של ענווה שלא הייתה ממאפייניה הבולטים של תומכיה לאורך ההיסטוריה. תפיסת כתבי הקודש כגורם שביכולתו להביא להתגלות ישירה בתודעת הקורא מסוכנת לא פחות מן התפיסה המייחסת יכולת כזו לכתבי מרקס ולנין. בשני המקרים, שיכרון החושים שנוצר באדם בעקבות האמונה שהוא בא במגע עם "המוחלט" נוטה לעוור את עיניו בנוגע לטובת הכלל, גם כשזו ניצבת ממש לפניו. סכנה זו קיימת ביהדות לא פחות מאשר בדתות אחרות.

ועם זאת, ליהדות דרכים משלה להתמודד עם הבעיה. כבר לפני אלפיים שנה שללו הרבנים קבלת החלטות פוליטיות על סמך בת־קול משמיים. הם עמדו על כך שאסור להתייחס לאיש כאילו קיבל את האמת כולה, כאילו שֹכלו שלו מסוגל לעמוד במקומה של התבונה האלוהית. תובנה תיאולוגית נחרצת זו היא הבסיס למסורת הרבנית המכבדת דעות שונות גם כשהן מתנגשות, ודוגלת בהחלטה על פי רוב בעניינים הדורשים הכרעה מחייבת. מסורת זו טבועה עמוק בתודעה הדתית של עם ישראל, ומקנה לו יכולת להפנות עורף לשירת הסירנה של הידיעה הנסית, ולנהל דיון שכלתני עם בעלי השקפות אחרות. פירוש הדבר הוא שהיהדות מסוגלת, לפחות ברמה העקרונית, לשמש כמצע לחייה של מדינה מודרנית חופשית.

בכל הנוגע לנצרות, העניין מורכב יותר. המדינה המודרנית חושלה מתוך המרידה הגדולה בקתוליוּת. מנהיגיו האינטלקטואליים והמדיניים של המרד שחו במעיינות העבריים של הנצרות - אף שעדיין לא ברור עד כמה העמיקו לצלול בהם. החירות הפוליטית, היקרה לנו כל כך, היא בחלקה תוצאה של המפגש המחודש הזה עם המסורת המדינית של היהודים; וייתכן שאין זה צירוף מקרים שגם במאה האחרונה הונף נס החירות בגאון באותן מדינות שבהן הותירה המחשבה הניאו־עברית את חותמה העמוק ביותר. אם אכן כך הדבר, אפשר שהדרך למדינה נוצרית מודרנית תימצא דווקא במפגש מחודש עם המשנה המדינית של עם ישראל. היום האפשרות הזאת אולי נראית רחוקה. אך כפי שראינו, בהיסטוריה של המחשבה המדינית המערבית אפילו לזה יש תקדים.

 

---

יורם חזוני הוא עמית בכיר במרכז שלם ועורך עמית בתכלת. ספרו האחרון הוא המדינה היהודית: המאבק על נשמתה של ישראל (ניו ריפבליק / בייסיק בוקס, 2000). המאמר מבוסס על הרצאה שנשא בוועידה הבינלאומית השלישית של "ווֹרלדס קוֹנבֶרְג'" בנושא הדת והאנושות, שהתקיימה בחברה המשפטית הלונדונית ב-22 ביוני 2003.

 

 

* Hebraist - מלומד נוצרי בעל ידע בעברית ובמקורות היהודיים.

** ג'ורג' סאביל, המרקיז של האליפקס (1695-1633), מדינאי אנגלי וסופר בעל השפעה. מילא תפקיד מרכזי ב"מהפכה המהוללת" של 1688, שהביאה להדחתו של המלך הקתולי ג'יימס השני ולהרחבת סמכויותיו של הפרלמנט.


הערות

 

1. ג'ורג' ה' סאביין, תולדות תורת המדינה, תרגם אורי רפ (תל אביב: יחדיו, תשכ"ד-תשכ"ו).

2. סאביין, תולדות תורת המדינה, כרך ב, עמ' 446-444, 456. היהודים מוזכרים גם בקטע על ניטשה, כרך ב, עמ' 426.

3. סאביין, תולדות תורת המדינה, כרך א, עמ' 159.

4.Sheldon Wolin, Politics and Vision: Continuity and Innovation in Western Political Thought (Princeton: Princeton, 2004), p. 87  (להלן פוליטיקה וחזון).

5. וולין, פוליטיקה וחזון, עמ' 87.

6. בתור סימוכין לדבריו מסתפק וולין בציטוט קטע אחד מן המקרא: דניאל ז:ט-כז. אך השווה מיכה ד:ג-ה: "לא ישאו גוי אל גוי חרב... וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד... כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם וָעֶד".

7. הדגשים במקור. עמנואל קאנט, הדת בגבולות התבונה בלבד, תרגם נתן רוטנשטרייך (ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ו), עמ' 114, 116.

8.Georg Wilhelm Friedrich Hegel, Lectures on the History of Philosophy, trans.

E.S. Haldane (Lincoln: Nebraska, 1995), vol. 1, p. 101 (להלן הרצאות).

9. הגל, הרצאות, כרך ג, עמ' 22.

10. הסתמכותה של המחשבה הפוליטית הנוצרית על מקורות יהודיים נידונה במאמרה של פניה עוז־זלצברגר, "שורשים יהודיים של הרפובליקה המודרנית", תכלת 13 (סתיו התשס"ג/2002); אצל Frank E. Manuel, The Broken Staff: Judaism Through Christian Eyes (Cambridge: Harvard, 1992); אצל Simon Schama, The Embarrassment of Riches (New York: Knopf, 1987); וכן בכנס "הֶבּראיזם פוליטי: מקורות המחשבה הפוליטית המודרנית המוקדמת", שהתקיים בירושלים בחסות מרכז שלם ב־26-23 באוגוסט 2004.

11. התארוך שלי מתייחס להסתמכות על מקורות יהודיים במחשבה האירופית. בארצות־הברית, מחשבה פוליטית הֶבּראיסטית של ממש הייתה מקובלת גם בתקופות מאוחרות יותר.

12.Petrus Cunaeus, The Hebrew Republic, trans. Peter Wyetzner (Jerusalem: Shalem, .2006)

13. Adrian Hastings, The Construction of Nationhood: Ethnicity, Religion, and Nationalism (Cambridge: Cambridge, 1997), esp. chs. 1-3.

14. במקור: Historia ecclesiastica gentis Anglorum.

15.Thomas Hobbes, Leviathan, ed. C.B. Macpherson (New York: Penguin, 1968),

pp. 409-715. 

16. John Locke, Two Treatises of Government, ed. Peter Laslett (Cambridge: Cambridge, 1970), pp. 141-264.

17.Richard Tuck, Natural Rights Theories: Their Origin and Development (Cambridge: Cambridge, 1979), chs. 4-6, esp. pp. 101, 132, 139 .

18.Gottfried Leibniz, “Opinions on the Principles of Pufendorf,” in Leibniz, Political Writings, 2nd ed. (Cambridge: Cambridge, 1988), p. 66 .

19. הפסקה נפתחת במילים: "רשימת כיתות דתיות כפי שנמנתה לעיל חייבת להזכיר סוג אחד של השקפות בקרב האנגלים, שצמח וגדל מתוך ההתנגדות לכל אלה יחדיו, אך במיוחד ליומרותיה של הפרסביטריוּת... ואפשר ליטול את ג'ון סלדן כמייצגו". סאביין, תולדות תורת המדינה, כרך א, עמ' 469-468.

20. תומס הובס, לויתן, או החומר, הצורה והשלטון של קהיליה כנסייתית ואזרחית, תרגם יוסף אוּר (ירושלים: מאגנס, תשכ"ב); ג'ון לוק, המסכת השנייה על הממשל המדיני, תרגם יוסף אוּר (ירושלים: מאגנס, תשי"ט).

21. הברית החדשה, מתי 21:22.

22. הברית החדשה, יוחנן 36:18.

23. ויקרא רבה יג; בבלי עירובין יג ע"ב; בבלי גיטין ו ע"ב.

24. בבלי בבא מציעא נט ע"ב.

25. בעניין הדת בכתביהם של הובס ולוק, ראה A.P. Martinich, The Two Gods of Leviathan: Thomas Hobbes on Religion and Politics (Cambridge: Cambridge, 1992); וכן Jeremy Waldron, God, Locke, and Equality (Cambridge: Cambridge, 2002).