עוז לפורענות בטרם תמורה

יורם חזוני

האידיאולוגיה שבנתה את מדינת ישראל פינתה את מקומה לפוסט-ציונות המקדשת התפרקות מנכסים גשמיים ורוחניים.


ממשל חדש נכנס זה עתה לתפקידו, והוא מחויב להמשך המשא-ומתן על מעמד הקבע של ערים יהודיות עתיקות כחברון, בית-לחם ושילה, כמו גם על עתיד ירושלים. עמדות הממשלה החדשה יהיו ללא ספק שונות מאלה של קודמתה, וראשה בנימין נתניהו מבטיח עמדות מיקוח קשוחות יותר ביחס לכל הנכסים הגשמיים, שהוא מאמין כי ממשלות העבודה היו חפוזות מדי ברצונן לוותר עליהם: מחנות צבא, שטחים אסטרטגיים, מים.

אולם התשובה לשאלה אם מדיניות הממשלה החדשה מהווה שינוי מהותי או שינוי בקצב בלבד תלויה ברגישותה לקיום הנכסים התרבותיים, שהועמדו בספק על ידי הממשלה הקודמת: נכסים שאינם ניתנים למיפוי ולכימות בידי אנשי צבא ונציגינו במשא-ומתן; נכסים שאת עצם קיומם שללו רבים בממשלה הקודמת, אך ששחיקתם ואף היעלמותם הופכת להשלכה הכואבת ביותר של  ההסדר שנחתם ב1993- באוסלו עם יו"ר אש"ף יאסר ערפאת.
הנה, למשל, דברים שהחליפו ביניהם לא מכבר מעל דפי עיתון הארץ שניים מפרשניו הידועים ביותר, שניהם מזוהים עם השמאל.
"בחלומות הביעותים היותר גרועים שלהם לפני 25 שנה", כתב יואל מרקוס, מבעלי הטור המכובדים ביותר בישראל, "לא ראו עצמם יצחק רבין או שמעון פרס כאדריכליה של ממשלה המחזירה את ישראל לגבולות 1967. אך זה בדיוק מה שהם עושים...".
מרקוס ביקש מקוראיו "לעצור רגע את ההתעסקות בכותרות השעה" ולהתבונן "במהפך הדרמטי האמיתי שקורה בישראל". מה שאיפשר לממשלת ישראל להניח את רמת-הגולן, את חברון ואת ירושלים על שולחן המשא-ומתן, בלי להגיע למהומות ברחובות, הוא ההתמוטטות הכמעט מוחלטת של האידיאולוגיה הלאומית היהודית שעליה הוקמה המדינה: "הציבור כבר עייף מלשאת דור אחרי דור את הציונות על כתפיו", כתב מרקוס במרירות. "הערבים נותרו דבקים באידיאולוגיה של קדושת אדמתם... אבל ישראל מוכנה לסגת בקלות ממקומות שהיו ערש היהדות", בתמורה ל"ביטחון אישי וחיים 'נורמליים'".1
גדעון סאמט, עמיתו של מרקוס בהארץ, הרים את הכפפה: "השבח לבורא עולם", הריע. ההסכם עם ערפאת "ניפץ את המרכיב שהיה המלט בחומת הזהות הלאומית הישנה שלנו". לדברי סאמט, אותה התפוררות של הכותל התרבותי שהנציח את הסכסוך עם אש"ף היא שאיפשרה פתיחות חדשה לתרבות העולם, הנעה, כלשונו, מפאבים ועד פסטה: "מדונה וביג-מק הם רק השוליים של מאפיינים רבים של... 'נורמליזציה' שפירושם בין השאר קץ הבהלה הנוראה מכל מה שהוא זר ואחר... רק בעלי ראש ישן לא יבחינו בתמורות...".2
אין זה מקרה ששני המאמרים התמקדו ב"נורמליות", מילת הקוד הבלתי-נלאית של היהודים, שמשמעה להיות "ככל העמים". אנשים "נורמליים", כך ניתן להבין, אינם חיים בחרדה מתמדת מפני פצצות באוטובוסים. הם אינם שומרים טינה על פשעים שבוצעו לפני שנים, ואין הם מבלים את זמנם במאבקים על קברים אמיתיים או מדומים של אבות אמיתיים או דמיוניים. הם פשוט הולכים לפאבים ואוכלים פסטה.
לאלה שהמציאות אינה מתמצית אצלם בשאלות צבאיות כגון האם מצויים משגרי קטיושות בקלקיליה, התפרצות הוויכוח על ה"נורמליות" ו"סוף הציונות" בחודשי הקיץ שעבר צריכה היתה לעורר חשד שלמרות הכל הדרג המדיני והצבאי של ישראל מחמיץ את העיקר: נציגי המדינה העוסקים בהענקת סמכויות לאש''ף טרודים כמעט אך ורק בצד החומרי של כל העברה וויתור, בין אם מדובר במתקנים צבאיים, בשטחים אסטרטגיים, במסים, בחשמל או במים. תפיסה שכזו מתעלמת מכך שבית-לחם, חברון ושכונותיה המזרחיות של ירושלים אינן רק מקומות עשויים עץ ואבן, אלא בראש ובראשונה רעיונות העומדים ביסוד הווייתו ותרבותו של חלק ניכר מהעם היהודי בארץ ובתפוצות. ויתורים על יסודות אלה מזיקים לא במישור הצבאי אלא ברמה אחרת לחלוטין – ברמה התרבותית, שבה נקבעת באמת יכולתו או אי-יכולתו של עם לשרוד.
הסכם אוסלו, בניגוד להסכמים עם מצרים וירדן, לא היה בעיקרו הישג פוליטי, שאת כדאיותו ניתן היה למדוד במושגים של חמאה ותותחים. להפך: את פשרו ואת השלכותיו האמיתיים של אוסלו ניתן לאבחן רק ברמה התרבותית, שבה העיסקה עם ערפאת ביקשה להגשים את משאלות לבם של ישראלים "נורמליים", על-ידי נטישת הנכסים הרעיוניים והרגשיים המאפשרים לישראלים "יהודיים" לחיות חיים בעלי משמעות.
ותובנה זו גוררת תובנה שנייה: ההכרה שהמדינה היהודית מידרדרת לעבר מלחמת-אחים תרבותית מרה. ישראל מוצאת עצמה מפולגת לשני מחנות: האחד רואה בשורה משחררת בהשכחת עברו הרצחני של יאסר ערפאת ובנתינת מבוקשו בידו; ואילו השני רואה באותם
הוויתורים אסון שאת ממדיו אין אנו יכולים לשער - קץ המאבק לחידוש הקיום הלאומי היהודי, חידוש שהיה מטרתה של הקמת המדינה מלכתחילה.

 
ב
ציונות היא הלאומיות היהודית - האמונה שצריכה לקום ולפרוח מדינת-אומה יהודית בארץ-ישראל. מעטים הם בימינו היודעים עד כמה נחשב הרעיון הזה לתועבה בעיני האינטלקטואלים היהודים, כאשר נוסד פורמאלית כארגון פוליטי לפני מאה שנה, ב-1897. כמעט לא היה איש מבין ההוגים היהודים הגדולים של אותה עת, מכל הגוונים, שהיה מסוגל לשאת את הרעיון. הרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר, חיים סולובייצ'יק והרבנים החסידיים מלובביץ' ומסאטמר, כולם כאחד דחו את הרעיון להקים מדינה יהודית בשל אותה סיבה: הם היו משוכנעים שהעם היהודי הוא ביסודו דבר רוחני, וכי הקמת המדינה - צעד שמשמעותו הבלתי-נמנעת היא יהדות של טנקים וטילים, של פוליטיקה ותככים, של ביורוקרטיה והון, ובקיצור, כוח יהודי - פירושה סופה של היהדות כפילוסופיה, אידיאל ואמונה.
מה שנטל את העוקץ מהאנטי-ציונות שמשמאל ומימין היתה השואה. בעקבות ההמחשה הנוראה מכל של הפגם היסודי שבקיום יהודי חסר-כוח, הפכה האנטי-ציונות של כל המחנות למבישה. האיכרים הלוחמניים של פלשתינה, המתעמתים עם הבריטים והערבים, הפכו לגיבורי העם היהודי, ולאחר שיהודים כמו דוד בן-גוריון ומנחם בגין הצליחו להקים מדינה יהודית בכוח הזרוע, היתה זו למדינתו של רוב רובו של העם, גם אלה שלא הגיעו לארץ. אחרי תאי-הגזים הפך כמעט כל יהודי בעולם לציוני, איש המאמין בצורך ובחובה של קיום כוח יהודי עצמאי.
עם זאת, רבים מהאינטלקטואלים היהודים, וגם הישראלים שבהם, מעולם לא השלימו לחלוטין עם הכוחניות הכרוכה בהקמתה של מדינת-אומה יהודית. אפילו צדקת מלחמת השחרור ב1948- היתה נתונה לביקורת ארסית, כמו למשל זו שהופיעה מיד לאחר המלחמה בכתביו של ס' יזהר, מהסופרים החשובים של ישראל בימינו. וכבר משנות השישים האקדמיה הישראלית התחילה להוציא מקירבה דורות של אנשי רוח אשר נקודת המוצא שלהם היתה הסתייגות קשה מהלאומיות היהודית. כך מיכאל שלי, הרומן המפורסם של עמוס עוז, מתאר את ירושלים - העיר שהיתה לסמל מוביל של ההתעוררות הלאומית - כמבוך חצרות, מדגרת טירוף וחולי. בסיפורו "מול היערות" מתאר א"ב יהושע צעיר יהודי השטוף רגשי הזדהות כלפי ערבי המעלה באש את היער "הציוני", שניטע על חורבותיו של כפר ערבי. ברומן הידוע ביותר של יהושע, המאהב, נוטש הגיבור את יחידתו הצבאית בעיצומה של מלחמה, ותלמידת תיכון ממשפחה טובה מוצאת לה ניחומים בזרועותיו של צעיר ערבי.
מוטיבים נפוצים אחרים בספרות הישראלית ממשיכים באותו הכיוון: בריחה מהמדינה; השמדת המדינה; מוות (על ידי ניוון, לא במאבק); צה"ל כמחנה ריכוז, כדיר חזירים וכבית-בושת; ומול כל אלה מטופח האידיאל של חוסר-הכוח הגלום בשואה, שכדברי הסופר משה שמיר, "הופכת למולדתם המשותפת של היהודים, הארץ המובטחת להם".3
סופרים אמנם עומדים כבר זמן רב בחזית המאמץ ליצור מודעות פוסט-לאומית ופוסט-ציונית בישראל, אבל בשנים האחרונות היינו עדים לפעילות מקבילה ושיטתית עוד יותר מצדם של אנשי האקדמיה הישראלית. תוצאות מלחמת ששת הימים גררו כמובן התקפות מצד שוללי לאומיות כמו פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שטען כי ישראל עוברת תהליך של "נאציזציה", שצה"ל הוא צבא "יודאו-נאצי", ושישראל עתידה להקים מחנות ריכוז4 – טיעון שאינטלקטואלים נודעים אחרים כמו חתן פרס ישראל עמוס פונקנשטיין וההיסטוריון פרופ' משה צימרמן לא היססו להרחיב את העיסוק בו. ביטויים מרחיקי לכת שכאלה הושמעו באופן חופשי באוניברסיטאות, ובסופו של דבר סללו את הדרך לדה-לגיטימציה "מדעית" יותר של המדינה היהודית מטעם היסטוריונים, סוציולוגים ועיתונאים, שניסחו את אותן המסקנות במילים המסברות את האוזן. כך מסתבר, על-פי המחקרים העדכניים ביותר, שהציונות היתה תנועה קולוניאליסטית (אילן פפה); שהיא גירשה בכוח את הפליטים הערבים מבתיהם ב1948- (בני מוריס); שהיא פברקה קשר כוזב בין היהודים לארץ (בועז עברון); שהיא ניצלה את השואה לקידום מטרותיה המדיניות (תום שגב); וכן הלאה.
יש פן של אמת באי-אלו מהטענות שהועלו. במציאות כמעט בלתי-נמנע הוא שלשימוש בכוח - ובייחוד כוח שהופעל במצבים נואשים, כפי שקרה לא פעם בתולדות הציונות - יהיו גם צדדים בלתי-נעימים. אבל במקום לתרום לאיזונה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית, ניהלה האקדמיה החדשה מדיניות "אדמה חרוכה" נגד העבר, מדיניות שחברה לפרי עמלם של סופרים ואמנים לכדי יצירת מאמץ סיטוני להרס האמונה של הציבור הישראלי בצדקת עברו. אהרן מגד, מסופריה החשובים של ישראל ואיש תנועת העבודה, תיאר את תופעת ה"פוסט-ציונות" בקרב  האינטלקטואלים הישראלים בזו הלשון: "זה שניים או שלושה עשורים עוסקים כמה מאות מ'טובי החברה', אנשי עט ואנשי רוח... בחריצות רבה, וללא לאות, בהטפה ובהוכחה שלא איתנו הצדק: הוא לא איתנו לא רק מאז מלחמת ששת הימים... ולא רק מאז הקמת המדינה ב- 48'... אלא מאז ראשית ההתיישבות הציונית בסוף המאה שעברה".5
לנוכח התקפה זו, כל הערכים והרעיונות ששימשו יסוד תרבותי להקמת המדינה היהודית - קיבוץ גלויות, גאולת הארץ הנטושה, טוהר הנשק המשמש להגנה עצמית - עוצבו מחדש כבוֹרוּת, צביעות וציניות, וכמוהם גם המדינה היהודית עצמה. "פוסט-ציונות" היתהלאמונה המכובדת היחידה עבור אדם "נאור".
היום כבר נעשו האמיתות הפוסט-ציוניות כה מובנות מאליהן שהןמהוות גירסה ישראלית לדוקטרינת ה"פוליטיקלי קורקט" של השמאל האקדמי הסהרורי בארצות הברית, אשר מצדיקה צנזורה של כל דעה מנוגדת לה. דוגמה בולטת לכך היא המקרה של מאיה קגנסקאיה, מבקרת ספרותית שנונת לשון ומהדמויות הבולטות בעיתונות הישראלית בשפה הרוסית. זמן מה אחרי עלייתה לארץ היתה קגנסקאיה לדמות מכובדת גם בחוגים הספרותיים העבריים בישראל. אך הקריירה שלה כאינטלקטואלית ישראלית באה לסיומה ב-24 ביולי 1992, כאשר המתרגמת נילי מירסקי האשימה אותה בעיתון הארץ בטיפוח השקפות לאומיות נסתרות.
מירסקי ציטטה ממאמר של קגנסקאיה ברוסית שהשווה את הסוציאליזם הישראלי לקומוניזם הסובייטי, לגלג על האופי החקלאי-פרולטרי של האופנה הישראלית, עקץ את שיטות הפיקוח החברתי בקיבוצים, וטען כי השמאל הישראלי אינו יכול להיחשב עוד ציוני. לאחר ש"חשפה" את השקפותיה של קגנסקאיה, המשיכה מירסקי והאשימה אותה ב"חוסר הבנה גמור בכל הנוגע למציאות הישראלית", וב"שנאה אוטומטית, קפריזית ונבערת" לחבורת השמאל התרבותי, שהמטירה עליה תפנוקים ותשואות חן "שוודאי יהיה לה חבל לוותר עליהם".6
הדברים הללו עשו את שלהם, ובשנים שחלפו מאז פרסום מלאכת ידה של מירסקי נמחקה קגנסקאיה כמעט לחלוטין מהממסד הספרותי הישראלי. היא מתקשה לפרסם את כתיבתה בעברית, ושמה נוסף ל"רשימה השחורה" בסלונים ובפינות התרבות בתקשורת. קגנסקאיה שבה אמנם מברית-המועצות לארץ אבותיה, אך דווקא כאן הפכה מחדש למתנגדת יהודית הבזויה בעיני המשטר השולט.
 






האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

רוקד סולו בבוץ הלבנוני

אילן אבישר

'ואלס עם באשיר', סרטו של ארי פולמן

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2018