האנשה בלתי מוצדקת

ביקורת מאת יוסף יצחק ליפשיץ

צלם אלוהים: הלכה ואגדה מאת יאיר לורברבוים הוצאת שוקן, 2004 544 עמודים


אחת הבעיות החריפות שעימן מתמודד היהודי המאמין נוגעת לדימויו של האל. ההגות הדתית השרישה בו את ההכרה באלוהות טרנסצנדנטית ומופשטת, נשגבה כל כך עד שהיא מעבר להבנתו; ואולם במקורות הוא מוצא תיאורים המאנישים, כמדומה, את אותה אלוהות, ומייחסים לה רגשות כמו עצב, חרון, נחמה וחמלה - ואפילו דימויים גשמיים כמו יד ה', אצבע אלוהים, זרוע נטויה וכיוצא באלה. הפרשנות היהודית המסורתית פתרה את הסתירה בדרך הבאה: היא הוציאה את התיאורים האנתרופומורפיים של האל מידי פשוטם וראתה בהם צורה של השאלה, דמיון או משל. מסורת עתיקת יומין זו ראשיתה בתקופת המשנה והתלמוד, המשכה בימי הביניים והיא מוסיפה להשפיע על המחקר המודרני ולעצב את התודעה הדתית גם היום. ואולם ספר שראה אור בשנה האחרונה, צלם אלוהים: הלכה ואגדה מאת יאיר לורברבוים, מבקש להפוך את הקערה על פיה ולקרוא את הייצוגים הגשמיים של האל המופיעים במקורות כפשוטם - כלומר כתיאורים ממשיים, ולא כדימויים או מטפורות דווקא.

לורברבוים, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן ועמית המכון ללימודים מתקדמים שבמכון הרטמן בירושלים, החל לחקור את נושא האנתרופומורפיות במקרא ובספרות חז"ל במסגרת עבודת הדוקטור שלו. ספרו הוא פיתוח והרחבה של עבודה זו. במוקד הספר מעמיד לורברבוים את המושג המקראי "צלם אלוהים", מונח המלמד בעיניו על מעמדו הרם של האדם כנזר הבריאה, לב לבו של הפרויקט האלוהי. לורברבוים בדק ביסודיות את משמעות המושג בהלכה ובספרות התלמודית ובחן הן את צדדיו התיאולוגיים והן את השלכותיו ההלכתיות. לטענתו, הוא מצא כי הקריאה המקובלת של ספרות חז"ל מושפעת יתר על המידה מהנחות יסוד תיאולוגיות הזרות לרוחה של הספרות הזאת, והוא מציע במקומה גישה חדשה, שלפיה יש לפרש את הטקסטים של חז"ל על פי עולם המושגים של תקופתם. בקריאה זו הוא סוטה מן המסורת הפרשנית שגובשה עוד בימי הגאונים והרמב"ם, ומציג תזה שונה בדבר תפיסת האלוהות בעיני חז"ל.
בריאתו של האדם בצלם האל מלמדת, לדעתו של לורברבוים, לא רק על היות האדם קשור באלוהי אלא על היות האלוה קשור באדם. לשיטתו, האדם אכן נוצר בצלמו של האל, כלומר בתבנית הדמות האלוהית, והוא מהווה כעין אקסטנציה גשמית שלו. רק כך, הוא טוען, מתאפשרת תפיסת האל בתודעתו של המאמין. רעיון זה, המציג זיקה הדוקה כל כך בין האל ליציר כפיו, עומד, לדעת לורברבוים, בבסיס הגותם של חז"ל, ויש לו השפעה מכרעת הן על תפיסתם המוסרית והן על דרכם ההלכתית.  
לורברבוים מנתח סוגיות הלכתיות שונות לאור פרשנות זו של המושג "צלם אלוהים". האמונה כי האדם נברא בצלם האל באה לידי ביטוי בהתייחסותם של חז"ל לחובת הפרייה והרבייה, למשל, או בדרישתם לשמור על כבודו של הנידון למוות. אכן, הדיון בהשלכותיו ההלכתיות של המושג "צלם אלוהים" תופס חלק נכבד מספרו של לורברבוים ואין ספק שחשיבותו עצומה, מפני שהוא ממחיש היטב כיצד מתורגמים רעיונות תיאולוגיים לשפת המעשה.
ואולם, עיקר החידוש בעבודתו של לורברבוים הוא דרך טיפולו בספרות האגדה, שבה משובצים רבים מן המקורות העוסקים ב"צלם אלוהים". בעיניו, מעמדה של האגדה במסורת חשוב לא פחות מזה של ההלכה, ואין לראות בה רק "פרפראות לחכמה". כדי לעמוד על טיבה האמיתי של ספרות זו ועל זיקתה למפעל ההלכתי משתמש לורברבוים בדגם מתחום הפילוסופיה של המשפט. על פי דגם זה, שהתווה רונלד דבורקין, יש להבחין בין כללים משפטיים ובין העקרונות העומדים מאחוריהם. הכללים קובעים את חוקי "עשה ואל תעשה", ואילו העקרונות הם היסודות הערכיים שבבסיסם. בדומה לכך, טוען לורברבוים, ספרות ההלכה עוסקת בפרטי הפרטים של הכללים, ואילו האגדה, בדרכה הייחודית, מטפלת בעקרונות המוסריים והתיאולוגיים שעליהם נשענים הכללים האלה. אחת המסקנות שלורברבוים מסיק במחקרו היא כי קיים "קשר הדוק בספרות התלמודית - לפחות בסוגיית צלם אלוהים - בין אגדה להלכה". על כן, הוא טוען, לא זו בלבד שאין להזניח נתח חשוב זה של המקורות אלא יש להכיר שערכו רב לפחות כערכה של ההלכה ולייחד לו מקום של כבוד במסורת היהודית.
ספרו של לורברבוים הוא חיבור רחב יריעה, המתבסס הן על שיטת מחקר מקורית והן על עושר של מקורות. מדובר, ללא ספק, באחד הספרים החשובים שראו אור בעברית בשנה האחרונה. ועם זאת, אל לנו למהר ולאמץ את מסקנותיו במלואן. למרבה הצער, התזה החדשנית של לורברבוים נשענת לעתים קרובות על קריאה מוטה של טקסטים ועל פרשנות המבארת את הכתוב לפי הנחות יסוד נתונות מראש - בדיוק באופן שבו נוהגת, לדבריו, המסורת הפרשנית המקובלת שאותה הוא מבקר.
 
בחלקו הראשון של צלם אלוהים: הלכה ואגדה סוקר המחבר כחמש־עשרה גישות פרשניות, קדומות ומודרניות, בסוגיית האנתרופומורפיזם במקרא ובספרות חז"ל. גישות אלו מנסות, כל אחת בדרכה, לפרש את התיאורים האנתרופומורפיים של האל כך שיעלו בקנה אחד עם העמדה התיאולוגית המדגישה את ריחוקו מכל גשמיות. לורברבוים, כאמור, חולק עליהן. בעיניו, התיאורים האנתרופומורפיים הם־הם המאפיינים העיקריים של האל בעיני המקרא ובעיני חז"ל. ברוח זו הוא מנתח את הפסוקים:
הלשון: "וילך ה' כאשר כִּלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקֹמו" (בראשית יח, לג) הוא אנתרופומורפי, שכן הוא מתאר את האל "מדבר" ו"הולך". וכאן פרק זה מתאר את האלוהים בדמות איש כעניין טבעי ופשוט, כמשיח לפי תומו. ההגשמה מחודדת בפרשה זו בין השאר בשל ההקבלה הבאה בסופה בין "וילך ה'" לבין "ואברהם שב למקֹמו".
לשם הדיוק חשוב לציין כי לורברבוים אינו טוען שמצא במקורות האנשה מלאה של האל. את הביטוי "צלם אלוהים" הוא מפרש כמין אייקון, מושג "המבטא סוג של יחס, העומד ביסוד מרביתם של פולחני הצלמים שרווחו בעולם העתיק". בפולחנים קדומים אלו לא זוהו הצלמים עם האלים ממש אלא נחשבו כאקסטנציה שלהם, כאובייקטים המסוגלים למשוך אליהם את הכוחות האלוהיים ולהנכיח אותם. האל הוסיף להיות ישות בעלת קיום נפרד ומרוחק, אך הצלם אִפשר לאנשים לעבוד התגלמות מוחשית וגשמית שלו ולחוש בקרבתו. למעשה, הפסל החליף את האל שייצג עד שהפך לגוף בעל מהות עצמאית. במעשי הפולחן שירת עובד האלילים ישירות את הצלם ולא את האל המרוחק. הוא האמין בכוחו של הפסל עצמו, וביקש להחניף לו ולהקריב לו קרבנות ומנחות.
לורברבוים אומר שחז"ל הבינו את רעיון "צלם האלוהים" באופן דומה. האדם, כך האמינו, הוא צלמו של האל ממש. אין זה יחס של שוויון אלא השתקפות של האחד בפניו של האחר. האדם והקב"ה אמנם אינם זהים, ויש לו לאדם קיום נפרד מן האל; אך האדם הוא מעין שלוחה או הקרנה של האלוהות, ובמובן זה היא נוכחת בו. כדברי לורברבוים:
מעתה מתברר הבדל נוסף בין אנתרופומורפיזם "תמים" לבין רעיון האדם כצלם אלוהים. ההגשמה "הנאיבית" מתארת תיאופניות [תורת התגלות] במונחים אנושיים, אולם נשמר בה מרחק בין האל לאדם. לא כן ברעיון צלם אלוהים, שבו מיטשטש החיץ ביניהם. האל מונכח בצלמו - במקרה זה באדם - ההופך לכעין אקסטנציה שלו.
האומנם? האם זאת הדרך להבין את הצירוף "צלם אלוהים" כפי שהוא מופיע במקרא ובספרות חז"ל? הקביעה כי האדם הוא התגלמות ארצית של האל אינה עולה בקנה אחד עם מקראות רבים המדגישים את העובדה שקיים פער עצום, שאינו ניתן לגישור, בין האדם לקב"ה. אלוהים מסביר למשה שבן־אנוש אינו יכול להישיר אליו מבט, "כי לא יראני האדם וחי"; משורר תהלים מדגיש שאי־אפשר אפילו להביע במילים את גדולתו של ריבון העולמים: "לך דֻמִיָּה תהלה אלוהים"; לדברי רבי אלעזר בן רבי יוסי, האל טרנסצנדנטי לחלוטין לבריאה - "אני אל שדי - אני הוא, שאין העולם ומלואו כדאי לאלוהותי", ורבי יוסי בן חלפתא מדגיש את הריחוק בין האלוהי לאנושי כאשר הוא קובע כי "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום". ואלה רק דוגמאות מעטות לעיקר אמונה החוזר שוב ושוב במקורות, ולפיו האל הטמיר והנעלם נמצא מעל ומעבר למציאות הגשמית ולהכרתו של האדם החי בתוכה.  
לורברבוים מודע היטב לבעייתיות הזאת, וכדי להוסיף ולהיצמד לפירושו האנתרופומורפי הוא נעזר בדבריו של התיאולוג אדמונד צ'רבוניה. במאמרו "ההיגיון של האנתרופומורפיזם המקראי" משווה צ'רבוניה את החוויה הדתית שמציג המקרא לחוויה החברתית האנושית. "הכרת האל המקראי דומה להכרת הזולת", קובע החוקר. האל המתואר במקרא איננו דמות שטוחה; הוא מורכב ובלתי צפוי, כמעט אנושי. והנה, דווקא אנושיותו היא שאינה מאפשרת לעמוד אל נכון על טיבו. ממש כשם שאין אדם יכול להכיר את זולתו היכרות מלאה, כך אין הוא מסוגל להגיע להכרה שלמה של האלוהות. לכן גם אם נקבל את התיאורים האנתרופומורפיים של האל כפשוטם ייוותר בו עדיין ממד מסתורי ולא־ידוע.
ובכל זאת, מדוע מתעקש לורברבוים לקרוא כך את התיאורים המאנישים של האל במקרא? עיקר הספר עוסק דווקא בהיבטים התיאומורפיים של האדם, הנובעים מבריאתו בצלם האל, ובהשלכותיהם ההלכתיות והמוסריות. לורברבוים אינו מבקש לגמד את קומתו של אלוהים על ידי השוואתו לאדם, אלא לרומם את קומתו של האדם על ידי גילוי האלוהי שבתוכו. הוא דן באנושיותו של האל רק מפני שהיא מאפשרת לו לעגן בה את אלוהיותו של האדם. אם הישות האנושית נבראה בצלמו של האל ממש, אזיי היא ראויה להוקרה וליראה עמוקה. אבל אם האלוהות היא אמנם טרנסצנדנטית ומופשטת לגמרי, הרי יש בכך כדי לעמעם את חשיבותו של האדם ואת ערכם של חייו. מסיבה זו - ולא מפני שהוא מבקש להמעיט מגדולתו של ריבון העולמים - מבקר לורברבוים את החוקרים המקלים ראש בתיאורו האנתרופומורפי של האל.
 
אכן, מחקרו המקיף של לורברבוים מדגים היטב את מרכזיותו של האדם במחשבה היהודית ומכאן חשיבותו הרבה כיסוד לגישה הומניסטית דתית. ועם זאת, קביעתו כי המקרא וספרות חז"ל מציגים תפיסה אנתרופומורפית של האל, שאינה עולה בקנה אחד עם המסורת התיאולוגית הרואה בקב"ה הוויה מופשטת וטרנסצנדנטית, פשוט אינה משכנעת. למרות טיעוניו המקוריים, הקריאה המסורתית מציעה עדיין מענה נכון ומדויק יותר לשאלות שהוא מציג בספרו.
אחד הפרשנים שמזכיר לורברבוים בספרו הוא אליוט וולפסון, פרופסור למדעי היהדות ומראשי התכנית ללימודי דתות באוניברסיטת ניו יורק. מטרתם של התיאורים המאנישים של הקב"ה במקרא ובספרות חז"ל, אומר וולפסון, היא לאפשר לאדם לחזות בעיני רוחו בדימויים גשמיים של האל, אף שאין הם אלא פרי דמיונו בלבד. וולפסון משתמש במונח "דוצטיזם", ומחיל אותו על מחשבת חז"ל ועל המסורות המיסטיות של ימי הביניים. מושג זה שאול מתנועות מינות בנצרות הקדומה, שחבריהן מיאנו להכיר במהותו הגופנית של ישו וטענו כי כל הסיפורים על התגשמותו בבשר ועל מותו על הצלב מקורם בבדיה. הגישה הדוצטיסטית הולמת, לדעתו של וולפסון, גם את התפיסה היהודית. ביטויי האנתרופומורפיזם במקרא, במקורות חז"ל ובספרות המיסטית מימי הביניים, יכולים להתפרש כמין "דוצטיזם", לטענתו, ומטרתם לתת בידי האדם את הכלים שיסייעו לו לדמיין את האל הטרנסצנדנטי. האל מצטייר בעיני האדם כאיש מלחמות, ככוח טבע רב־עוצמה וכדומה, אך זוהי רק התגלמות פנומנולוגית בדויה של מה שנמצא מעבר לכל תופעה מוחשית.
לורברבוים מבקר את קריאתו של וולפסון, הקשורה בעיניו בהגותו הפילוסופית הרציונליסטית של הרמב"ם, בטענה שאינה מבוססת דייה. אולם נדמה כי הוא מתעלם מן הראיות הרבות המצביעות על קיומו של "דוצטיזם" כבר בספרות חז"ל. למשל, במדרש מתוך מכילתא דרבי ישמעאל העוסק בפסוק המתאר את מראה הר סיני בזמן מתן תורה, "והר סיני עָשַׁן כֻּלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עֲשָׁנו כְּעֶשֶׁן הכבשן" (שמות יט:יח), מעלה הדרשן שתי תהיות: ראשית נדמה כאילו המילים "ויעל עשנו כעשן" הן חזרה מיותרת; ושנית, תיאור עשן ההר ככבשן סותר את הפסוק המתאר את הר סיני הבוער כולו. אין זאת אלא שהבורא, מסביר הדרשן, מבקש לצמצם את החיזיון נורא ההוד של המתרחש על ההר ולהתאימו להשגתו של האדם. הר העולה כולו בלהבות אינו מראה קל לעיכול; לא כן הר הבוער ככבשן מעשה ידי אדם. ובלשון המדרש: "ומה תלמוד לומר כבשן? לשכך האוזן, מה שהיא יכולה לשמוע". הביטוי "לשכך את האוזן" מסביר כי רק בשל מגבלותיו של האדם היה נחוץ תיאור גשמי. האוזן האנושית אינה מסוגלת לעמוד בחוויית המפגש עם האלוהי אלא בסיועו של אמצעי פיזי שיתרגם את הנעשה לאותות שביכולתה לקלוט. השקפה זו אינה סותרת את תפיסת האלוהי כמוחלט וכטרנסצנדנטי, אך היא מדגישה כי האל מאפשר לאדם לחוות את נוכחותו במגבלות חושיו.
דעה דומה, התולה את התיאור האנתרופומורפי של האל במגבלות התפיסה האנושית, קיימת גם בהגותו של רב סעדיה גאון ובצורה מודגשת יותר בכתביהם של חסידי אשכנז. האל, על פי משנתם הייחודית של חסידים אלו, נשגב מהשגתו של האדם בהיותו "דק מכל דק ונפלא ונעלם וחבוי וספון". אך ברוב חסדו הוא מגלה מכבודו ליראיו באמצעות הצגת פנים אנושיות. היכולת לקלוט ממשות אלוהית זו מושגת רק ב"אוֹבָנתא דליבא", כלומר במסגרת הבנת הלב, בגבולות ההכרה האנושית הסובייקטיבית. עם זאת, בה בשעה שהאדם חוזה בכבודו של האל הוא יודע שאין זו אלא התגלות המותאמת ליכולותיו המוגבלות, שכן הווייתו האמיתית של האל נמצאת מעבר להשגתו. תפיסה דיאלקטית זו, שבה ההכרה הסובייקטיבית האנתרופומורפית משתלבת בתיאולוגיה של אלוהות טרנסצנדנטית ומופשטת, רק מעצימה את המסתורין של החוויה הדתית ואת היראה וההתפעמות המאפיינות את עמידתו של האנושי בפני האלוהי.
הנחתו של לורברבוים שהצגתו של האל כהוויה טמירה ונשגבת כל כך גורעת מסגולתו האלוהית של האדם היא בהחלט טענה מעוררת מחשבה. ועם זאת, קביעתו כי המקור להשקפה זו הוא מחשבת חז"ל אינה מבוססת דייה. ברם, על אף דברי הביקורת, יש לחזור ולהדגיש כי זהו ספר חשוב, המציג באופן שיטתי ויסודי את רעיון "צלם אלוהים" בכל שדרות המחשבה וההלכה של המסורת, ואף ממחיש היטב את המקום המרכזי המוקצה לאדם בעולם היהודי, בחסותו ובעידודו של הקב"ה - אל קרוב ובה בעת רחוק כל כך.
 
 

יוסף יצחק ליפשיץ הוא עמית חבר במרכז שלם. מאמרו הקודם בתכלת הוא "על תורת הכלכלה היהודית" (תכלת 17, קיץ התשס"ד/2004).
 






חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017