הדפסה
גרסת PDFהמתקפה רבת־העוצמה של המודרניות האירופית על הדגם המסורתי־גלותי הכניסה את העם היהודי למשבר חמור שממנו טרם הצליח להיחלץ. מבחינה פוליטית, האמנציפציה הציעה לאינדיבידואל היהודי זיקה לאומית חדשה, שהתחרתה בגלוי בזהות היהודית. מבחינה פילוסופית, תנועת ההשכלה הפנתה את כלי הנשק של התבונה - שקסמו תמיד ליהודים שהתחנכו על ברכי השיח התלמודי - נגד יסודות האמונה המקראית. לדברי ברקוביץ,
כאשר באה האמנציפציה והיהודים נכנסו אל מעגל הציביליזציה המודרנית וחוו את העימות בין העולם החדש הזה ובין עולמם היהודי משכבר הימים, תורגמה הנוקשות שקיבלו על עצמם בעבר לחוסר יכולת להסתגל, מה שהפך את כל הבעיות החשובות שצצו מתוך אותו עימות לבלתי פתירות. יהודים החלו ליטול חלק גדל והולך בחיים שהשתנו בקצב מהיר ובה בעת הם נשארו בתוך עולם רוחני ודתי שאיבד את כושרו להתפתח. במצב כזה נידונו לכישלון כל הניסיונות לגשר על הפערים.46
הקונפליקט הזה גרם ליהודים רבים למרוד במסגרת המסורתית, לנטוש את הממד הפוליטי של היהדות ואת ארבע אמותיה של ההלכה - ובכך לזנוח את החלום העתיק על יצירת גוי קדוש. היהדות הפכה, בעיני הרוב, לאמונה אישית שכל אחד נדרש לפרשה בדרכו. אולם במחוזות ההיסטוריה האנושית, שבהם השתוקקה התורה להותיר רושם עמוק במיוחד, התגלו היהודים פתאום כלא יותר מאשר צרפתים, אמריקנים או גרמנים גאים. "אנחנו גרמנים המאמינים באמונה היהודית", כתב הרמן כהן בשנת 1917, "שמים את מבטחנו בהיסטוריה, ובטוחים כי הקשר האמיץ שלנו לאתוס הגרמני יזכה להכרה ביושר ובחפץ לב. מתוך ביטחון זה, נוסיף להיות אנשים גרמנים ואזרחים גרמנים, ובה בעת נישאר נאמנים עד מאוד לדתנו היהודית".47
ברקוביץ הבין אל נכון שהמשבר העיקרי המאיים על העולם היהודי בעידן המודרני אינו קשור בהישרדותו הפיזית אלא בהתמוטטות המערכת שדאגה לשימור חזון האומה הקדושה. הגרסאות הליברליות של היהדות, שביקשו להחליף את ההלכה ואת המחויבויות הפוליטיות הכרוכות בה ב"אתיקה" יהודית וב"דת" יהודית בעלות אופי אוניברסלי, התיימרו אולי לחולל מודרניזציה של החזון עתיק היומין, אך בפועל נטשו אותו. "על פי התפיסה המקראית, המדינה היהודית היא מלכות שדי עלי אדמות", כתב ברקוביץ. "דרישותיה הבסיסיות של היהדות מחייבות השקפה זו... כל מי שמתנתק ממנה מתנתק מן היהדות".48 בה בעת, האורתודוקסיה, אשר הצליחה במשך אלף שנים להדוף מעליה כל אתגר של ממש ללאומיות יהודית, ניצבה כעת כמו ארמון של חול אל מול הגלים - חסרת אונים נגד הסחף, אך גם נטולת מודעות לחולשת החומר שממנו היא עשויה.
פתרון המשבר, לדעת ברקוביץ, מחייב צעד רדיקלי, שישוב ויחבר את היהדות עם הרוח היצירתית, הריבונית, שאפיינה בעבר את קיומה כלאום. אי־אפשר להתרכז עוד בשימור גרידא, מפני שדרכי השימור המסורתיות כבר אינן מועילות. על היהדות לנטוש את הדגם הגלותי, שהביא לדעיכת כוחותיה היצירתיים, ולשוב ולכונן את עצמה כמדינת לאום. "כל התפתחות נוספת של היהדות תיתכן רק באמצעות יצירת סביבה יהודית שלמה במקום כלשהו על פני כדור הארץ, סביבה רחבה דייה לחבוק את כל הישות היהודית הלאומית", כתב ברקוביץ חמש שנים לפני הקמתה של מדינת ישראל. "רק באמצעות יצירת סביבה יהודית מעין זו נוכל להשיב לתורה את השותפות הגדולה עם החיים, שרק היא מסוגלת לשחרר את היהדות מנוקשותה הגלותית העכשווית וליצור את הנסיבות שתאפשרנה שוב את התפתחותה".49 כך הפכה המדינה היהודית לאבן היסוד בגישתו של ברקוביץ כלפי החיים היהודיים בעידן המודרני.
ה
יש להדגיש שברקוביץ לא שגה באשליות בנוגע להיסטוריה היהודית ולמציאות הישראלית. הוא לא ביקש "לחסל" את הגולה, ואף הקדיש לחיים בה ולמתכון הנכון להצלחתם פרק שלם בספרו לקראת יהדות היסטורית. יתר על כן, ברקוביץ ידע שמדינת ישראל רחוקה מאוד מהגשמת הפוטנציאל הטמון בה כמקור לחשיבה יצירתית יהודית. ואכן, בספרו משבר היהדות במדינה היהודית (1987), שנכתב בעקבות עלייתו לארץ בשנת 1975, הוא מתאר את כישלונה של ישראל במיצוי הפוטנציאל הזה ומזהיר מפני האפשרות שהציונות עצמה תדעך ותיעלם, אם לא תשכיל לקשור עצמה מחדש לאידיאל היהודי העתיק.
ואולם, למרות ביקורת זו, ברקוביץ מעולם לא חזר בו מדעתו שבהעדר מדינה, נידונה היהדות לעסוק בחיפוש אינסופי אחר תכסיסי הישרדות חדשים ומשוכללים יותר, תוך שהיא קוברת את החלום העתיק עמוק יותר בזיכרונו הקולקטיבי של העם. רק מדינה יהודית, גרס ברקוביץ, תאפשר את איחויו של השסע בין הציווי האלוהי ובין ההיסטוריה האנושית, ורק מדינה כזאת תשיב את העם היהודי אל מקומו בהיסטוריה כמקור רב־עוצמה, יצירתי ומתפתח, של חכמה אנושית, וכדוגמה חיה של קיום לאומי חדור קדושה.
בניגוד לרוב הפילוסופים היהודים של המאה האחרונה, הרב אליעזר ברקוביץ הציג תפיסה שמתחה קו ישר בין המוסר היהודי ללאומיות היהודית, ועל בסיס זה הקנתה לריבונות היהודית תפקיד חיוני במסגרת היהדות עצמה, מבלי לגלוש לעיסוק בדטרמיניזם ובציפיות משיחיות. לפי תפיסתו, היהדות גורסת כי לקולקטיבים ולאומות תפקיד מרכזי בקביעת גורלם המוסרי של בני האדם, ועל כן היא דורשת את קיומה של אומה ריבונית אשר תשמש כדוגמה וכמופת מוסרי. העם היהודי נוצר כמענה לדרישה זו - כדי להפוך ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש". זהו האתגר שמציב המקרא בפני העם היהודי. אידיאל זה תופס מקום מרכזי במסורת היהודית ומוסיף לשמש כאידיאל מנחה גם לאחר אלפיים שנות גלות. בדורנו שלנו, קובע ברקוביץ, הכמיהה לציון מסמלת את התקווה לשוב ולגלות את לשד היצירה של התורה לאחר מאות שנים של קיפאון - תקווה שלהגשמתה נחוצים הביטחון והיצירתיות המתמשכת שרק ריבונות יכולה ליצור.
דוד חזוני הוא העורך הראשי של תכלת. יחד עם יוסף יצחק ליפשיץ הוא עורך את כתביו של אליעזר ברקוביץ. הקובץ הראשון בסדרה זו הוא האסופה מאמרים על יסודות היהדות (הוצאת שלם, 2004).
הערות
1.דוגמה מובהקת לכך היא הנאמר ב"מצע פיטסבורג" משנת 1885. המצע מבטא את אמונות היסוד של התנועה הרפורמית באותה התקופה ואומר: "איננו רואים עוד בעצמנו אומה, כי אם קהילה דתית, ולכן איננו מצפים לשיבה לארץ ישראל... אף לא להשבתו של חוק מן החוקים הנוגעים למדינה היהודית".
2.יוסף דב סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה (ירושלים: אלינר, 1982), עמ' 26.
3.Eugene B. Borowitz, Renewing the Covenant: A Theology for the Postmodern Jew (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1991), pp. 216-217, 290 (להלן חידוש הברית). בחיבור זה הרחיק עצמו בורוביץ מן האידיאל המקראי של הריבונות היהודית, והדגיש כי השליטים הישראלים של תקופת המקרא לא הצליחו לעמוד באמות המידה המוסריות שנקבעו במעמד הר סיני: "בהיותם בני אדם, הפגינו המלכים רצון להרע; בהיותם שליטים, עלה בידם לעשות זאת בקנה מידה עצום... חוסר התואם בין ההתנהגות הפוליטית שהפגינה ממלכת ישראל בפועל ובין האידיאל שהציב המקרא מעורר תמיהה תיאולוגית: מדוע לא בחר להם האל מבנה חברתי שונה? מדוע הכפיף אותם לסיכונים העצומים הכרוכים בקיומו של כוח קולקטיבי?... האל הפך את משפחתו של אברהם לאומה מאומות העולם כדי להוכיח שניתן לקדש את הכוח הקולקטיבי באמצעות הכפפתו לשלטון האל. אולם דבר זה לא חייב את ישראל למלא את חובותיה הקבועות בברית באמצעות אוטונומיה פוליטית או באמצעות כל מבנה חברתי אחר". בורוביץ, חידוש הברית, עמ' 231.
4.מן הבחינה הזאת, לפחות, קיים קשר ברור בין גישתו הפרגמטית של מייסד 'המזרחי', הרב יצחק יעקב ריינס, להגותו של ישעיהו ליבוביץ, אשר הדגיש כי תפקידה של המדינה היהודית הוא פונקציונלי בלבד, וכי אין לה - ואסור שתהיה לה - משמעות דתית. ישעיהו ליבוביץ, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל (תל אביב: שוקן, 1979), עמ' 181.
5.לאחרונה ראה אור ספר ובו מבחר מכתבי אליעזר ברקוביץ – מאמרים על יסודות היהדות, ערכו דוד חזוני ויוסף יצחק ליפשיץ (ירושלים: הוצאת שלם, 2004).
6.אליעזר ברקוביץ, "השיבה לחיים לאומיים", בתוך מאמרים על יסודות היהדות , עמ' 241.
7.דוד חזוני, "על אליעזר ברקוביץ ותורת המוסר היהודית", תכלת 11 (סתיו התשס"ב/2001), עמ' 106-142.
8.Eliezer Berkovits, God, Man and History, ed. David Hazony (Jerusalem: Shalem, 2004), pp. 137-138(להלן אלוהים, אדם היסטוריה).
9.ראה חזוני, "על אליעזר ברקוביץ", עמ' 125-131.
10.בדרשה שנשא בלידס בספטמבר 1942 הסביר ברקוביץ: "אדם יכול להיות צדיק גמור, ולזכותו יירשמו רק מעשים טובים, אך הוא אינו יכול שלא להשתתף בגורלה של אומה שאליה הוא משתייך. ואם האומה כאומה מרבה במעשי שטות ואינה מסוגלת לנהל את ענייניה בתבונה וכראוי, כל בני האומה הזאת יסבלו, אפילו החפים מפשע; כשם שכולם ייהנו - אפילו אלה שלא תראו אותם כראויים לכך - מניהול צודק ומכובד של הקבוצה או המדינה". Eliezer Berkovits, Between Yesterday and Tomorrow (Oxford: East and West Library, 1945), p. 142.
11.ברקוביץ, אלוהים, אדם היסטוריה , עמ' 138.
12.ברקוביץ, "השיבה לחיים לאומיים", עמ' 235.
13.ראה בעניין זה את מאמרו של יוסף יצחק ליפשיץ, "על תורת הכלכלה היהודית", תכלת 17 (קיץ התשס"ד/2004), עמ' 63-89.
14.אליעזר ברקוביץ, ההלכה כוחה ותפקידה (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"א), עמ' 60. וראה הדיון בתלמוד: בבלי בבא קמא קיד ע"ב.
15.Eliezer Berkovits, Prayer (New York: Yeshiva University, 1962), p. 51 (להלן ).
16.ברקוביץ, תפילה, עמ' 59.
17.רמב"ם, משנה תורה , הלכות תפילה ונשיאת כפיים ח, א; ברקוביץ, תפילה, עמ' 53.
18.ברקוביץ, תפילה, עמ' 55.
19.Eliezer Berkovits, Unity in Judaism (New York: American Jewish Committee, 1986), p. 2.
20.הרמן כהן, דת התבונה ממקורות היהדות, ערכו שמואל ה' ברגמן ונתן רוטנשטרייך, תרגם צבי ויסלבסקי (ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ז), עמ' 216.
21.כהן, דת התבונה, עמ' 294-295. ההדגשה במקור.
22.בורוביץ, חידוש ברית, עמ' 16-17.
23.ברקוביץ, אלוהים, אדם היסטוריה, עמ' 142.
24.שמות יט:ו.
25.ברקוביץ, אלוהים, אדם היסטוריה, עמ' 141.
26.אליעזר ברקוביץ, אלוהים, אדם היסטוריה, תרגם אביב מלצר (ירושלים: יד ושם, תשמ"ז), עמ' 133-134. ההדגשה הוספה.
27.אברהם יצחק הכהן קוק, אורות (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשנ"ג), עמ' עז.
28. במערכת הציבורית: מתוך העיתונות – קטעי ריאיונות ומאמרים מתוך פגישות עיתונאים עם רבנו זצ"ל, ערך יוסף ברמסון (ירושלים: אגודת זהב הארץ, תשמ"ו), עמ' כד-כה.
29.יצחק יעקב ריינס, שערי אורה ושמחה (וילנה, תרנ"ט), עמ' יב-יג. רביצקי מזכיר בספרו הקץ המגולה ומדינת היהודים: ציונות ורדיקליזם דתי בישראל (תל אביב: עם עובד, תשנ"ג), גילוי דעת בזכות הציונות שנכתב בשנת 1900 (תר"ס) בידי כמה רבנים בהנהגתו של ריינס. הם כותבים: "כל החושבים שיש ברעיון הזה [הציוני] איזה עניין של גאולה העתידה וביאת המשיח, ועל כן רואים שיש בזה הריסה לעיקר אחד מעיקרי אמונתנו הקדושה, אינם אלא טועים, אין בזה קורטוב של העניין מהגאולה. כל עיקרו של הרעיון הזה ויסודו אינו אלא הטבת מצב אחינו האומללים. בשנים האחרונות ירד מצבנו פלאים ורבים מאחינו מתפזרים לכל רוח, עד שבעה ימים, ובמקומות כאלה אשר החשש מהטמיעה וההתבוללות איננו חשש רחוק, ולזאת ראו כי המקום היותר מסוגל לפני אחינו הוא רק היישוב בארץ הקודש... ואם יש איזה דרשנים או מטיפים, שבעת שידרשו לציון ידברו גם מהגאולה וביאת המשיח, ונותנים מקום לחשוב מחשבת פיגול על הרעיון הזה כאילו בא להסיג גבול בגאולה האמיתית, מי אשם בזה, הם רק הוות נפשם ידברו..." גילוי הדעת פורסם בהמליץ 78 (תר"ס); מצוטט אצל רביצקי, הקץ המגולה , עמ' 53-54.
30.חשוב לציין שהוגי הציונות הדתית הציעו מגוון הצדקות לתמיכתם בתנועה, והעמדות המוזכרות לעיל הן רק החלק המרכזי בטיעונים שהשמיעו. כך, למשל, הן הרב קוק והן עמיתו הפרגמטי יותר הרב חיים הירשנזון ראו ב"לאומיות" היבט מהותי של הרעיון היהודי, מונח שנועד לציין את נחיצותה של הריבונות הפוליטית ליישום התורה. ראה למשל דוד זוהר, מחויבות יהודית העולם מודרני: הרב חיים הירשנזון ויחסו אל המודרנה (ירושלים: מכון שלום הרטמן, תשס"ג), עמ' 114-115.
31.ברקוביץ, "על ריבונות יהודית", בתוך מאמרים על יסודות היהדות , עמ' 262.
32.מיכה ה:ו.
33.Eva Jospe, ed. and trans., Reason and Hope: Selections from the Jewish Writings of Hermann Cohen (Cincinnati: Hebrew Union College, 1971), p. 168(להלן תבונה ומקווה).
34.פרנץ רוזנצווייג, כוכב הגאולה, תרגם יהושע עמיר (ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ל), עמ' 350-353.
35.רוזנצווייג, כוכב הגאולה , עמ' 353.
36.ברקוביץ, "השיבה לחיים לאומיים", עמ' 248.
37.ברקוביץ, אלוהים, אדם היסטוריה, עמ' 141.
38.ברקוביץ, "השיבה לחיים לאומיים", עמ' 239.
39.דוגמה חשובה להשפעת ההגות הרבנית על השיח הפילוסופי המודרני, אפשר למצוא, למשל, במאמרה של פניה עוז־זלצברגר, "שורשים יהודיים של הרפובליקה המודרנית", תכלת 13 (סתיו התשס"ג/2002), עמ' 89-130.
40.בבלי ברכות ח ע"א.
41.Eliezer Berkovits, Crisis and Faith (New York: Sanhedrin, 1976), pp. 142-143 (להלן משבר ואמונה).
42.ברקוביץ, "השיבה לחיים לאומיים", עמ' 235.
43.ברקוביץ, משבר ואמונה, עמ' 141-143.
44.עובדה זו הורגשה במיוחד, למשל, במערכת הלימודים בישיבות החשובות באירופה במאה התשע־עשרה. ראה, למשל Norman Lamm, Tora Lishmah: Tora for Tora’s Sake in the Works of Hayyim of Volozhin and His Contemporaries (Hoboken, N.J.: Ktav, 1989), p. 240.
45.ראה למשל אריה מורגנשטרן, "יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1240-1840", תכלת 12 (אביב התשס"ב/2002), עמ' 51-100.
46.ברקוביץ, "השיבה לחיים לאומיים", עמ' 235-236.
47.ג'וספה, תבונה ותקווה, עמ' 220.
48.ברקוביץ, "השיבה לחיים לאומיים", עמ' 245.
49.ברקוביץ, "השיבה לחיים לאומיים", עמ' 240.
