משק יום הדין

אוולין גורדון

מהם נזקי השביתות וכיצד נחלצים מהבוץ


בחודשים האחרונים נקלע המשק הישראלי לסחרור בלתי פוסק של שיבושי עבודה, עיצומים ושביתות. הסכסוך המתמשך שהתפתח בין ההסתדרות לממשלה, שהתלקח בגין כוונתו של משרד האוצר לקצץ בקרנות הפנסיה ולבצע שינויים מבניים במשרדים ממשלתיים, איים לשתק כליל את המגזר הציבורי. משרדי הממשלה נסגרו בפני הקהל למשך חודשים ארוכים; עובדי המכס האטו בצורה מכוונת את פעילותם, תוך גרימת שיבושים קשים בייבוא חומרי גלם ובייצוא מוצרים ישראליים לחוץ לארץ; והעיצומים התכופים בנמל התעופה בן–גוריון הפכו את היציאה מן הארץ וההגעה אליה לסיוט של המתנה מתמשכת. ההסתדרות אף לא היססה לשלוף מאמתחתה את "נשק יום הדין", איום השביתה הכללית, ולנופף בו מעל לראשו של משרד האוצר.

איש לא הקל ראש בחומרתו של האיום ובהשלכותיו ההרסניות על כלכלת המדינה: בפעם האחרונה שבה נעשה שימוש בנשק זה, במאי 2003, השביתה ההסתדרות את רוב המגזר הציבורי — המונה כ–700,000 עובדים, כשליש מכוח העבודה בישראל — למשך שלושה–עשר ימים תמימים; הנזק הישיר שנגרם למדינה נאמד בשישה מיליארד ש"ח, שהם 1.2 אחוזים מן התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) של ישראל.1 ואמנם, שביתה דומה אמורה הייתה לפרוץ גם בנובמבר האחרון, אך צו של בית המשפט לעבודה הורה על דחייתה והעניק לשני הצדדים ארכה נוספת ליישוב המחלוקת ביניהם. לבסוף, לאחר יותר ממאה ימי עיצומים הגיעו משרד האוצר וההסתדרות להסדר של פשרה בתחילת ינואר השנה, שהביא, כמדומה, לסיום המשבר — לפחות עד לגל השביתות חודש הבא. בכל מקרה, העיצומים שכבר ננקטו גרמו נזק עצום — הנאמד במיליארדי שקלים — וחיבלו, ללא ספק, ביכולת ההתאוששות של המשק מן המיתון החמור שבו הוא מצוי כעת.
טלטלות כאלה לא עברו יחסי העבודה בישראל מזה זמן רב. אבל האירועים של החודשים האחרונים הם רק תסמין של בעיה עמוקה יותר. מאז שנות השמונים נעשו השביתות ושיבושי העבודה בישראל עניין שבשגרה, בעוד שבמדינות מערביות אחרות נרשמה דווקא מגמה הפוכה. כתוצאה מכך הפך המשק הישראלי למשק המושבת ביותר במערב. למוניטין המפוקפק הזה יש כמובן השלכות קשות על יכולתה של המדינה להתחרות בזירה הכלכלית הבינלאומית — או אפילו לשמור על מעמדה הנוכחי.
 מדי שנה סופגת כלכלת ישראל נזקים ישירים בהיקף של מיליארדי שקלים בגלל שביתות תכופות. ברם, אם נבקש לחשב את העלויות האמיתיות שלהן בטווח הרחוק, נגלה שאומדן זה הוא חלקי בלבד. השביתות מייקרות את המוצרים הישראליים המיועדים לייצוא ופוגעות באמינות מועדי האספקה שלהם — שני גורמים המפחיתים באופן משמעותי את כושר התחרות של החברות הישראליות בשוקי העולם, ומסבים נזק עצום לכלכלה שסך היצוא שלה מגיע לשליש מן התמ"ג.2 נוסף על כך, בשל השביתות הרבות נאלצות ממשלות ישראל לחזור בהן שוב ושוב מתכניות רפורמה שהיו מייעלות את המגזר הציבורי וחוסכות למשק ממון רב.
כל מדינה הייתה מתקשה לעמוד בנזק מתמשך כזה. אך בישראל, שגם כך נושאת בעוּלם של מלחמת טרור מתמשכת ומיתון עולמי בענף ההיי–טק, התוצאות קשות במיוחד. אכן, שר האוצר בנימין נתניהו דיבר בשם ציבור רחב כשהכריז, במהלך השביתה שהתקיימה במאי 2003, כי "אזרחי ישראל אומרים די, נשבר לנו".3
מה שמייחד את מטרד השביתות משאר תחלואי הכלכלה של השנים האחרונות הוא העובדה שמדובר בבעיה שפתרונה תלוי אך ורק בממשלת ישראל. צמצום המגזר הציבורי, הגבלת השביתות באמצעות חקיקה מתאימה ומעל לכל, יתר נחישות מצד הממשלה יכולים להחזיר את היקף השביתות לממדיו הראויים, בדיוק כפי שקרה במדינות מערביות אחרות בעשורים האחרונים. מובן שאין להסיק מכך כי יש להתיר לממשלה או למעסיקים הפרטיים לנהוג בשכירים ככל העולה על רוחם; לאיגודים מקצועיים יש תפקיד מרכזי בשמירת מאזן הכוחות בין העובדים למעבידיהם. אבל כוחם של הוועדים בישראל התעצם כל כך, עד שהם מעזים לקרוא תיגר על פסיקות בתי משפט ועל החלטות הכנסת עצמה,4 התפתחות שהסבה נזק בל–ישוער לכלכלת המדינה ולשגרת חייה.
 
בשנים 1997-2001 הפסידה ישראל מדי שנה 1.9 מיליון ימי עבודה בממוצע כתוצאה משביתות. כדי להעריך כראוי את גודל הנתון הזה, ניתן להשוות אותו למתרחש בארצות–הברית. מדינה זו, שאוכלוסייתה גדולה פי 48 מזו של ישראל, הפסידה בעשור האחרון כ–5.2 מיליון ימי עבודה בממוצע שנתי; הנתון המקביל בישראל הוא כמעט שליש מזה. בשנת 2001 לבדה (השנה האחרונה שלגביה היו נתונים זמינים בעת כתיבת המאמר), הפסידה ישראל 2 מיליון ימי עבודה כתוצאה משביתות — שני שלישים יותר מ–1.2 מיליון ימי העבודה שהפסידה ארצות–הברית באותה שנה.5
העובדה שמדינה בת שישה מיליון תושבים יכולה לאבד בשביתות יותר ימי עבודה מן הכלכלה הגדולה בעולם מדגימה את חומרת הבעיה בישראל. כשמדובר בשביתות, המשק הישראלי ניצב, ללא ספק, ברמה אחרת לגמרי בהשוואה למדינות אחרות במערב. משנת 1997 ועד 2001, לדוגמה, הפסידו קנדה וספרד — שתיים מן הכלכלות המושבתות ביותר במערב — 170 ו–143 (בהתאמה) ימי עבודה לכל אלף עובדים בממוצע שנתי. בארצות–הברית וברוב מדינות אירופה האחרות, עומד המספר על פחות מ–75 ימים. ישראל, לעומת זאת, הגיעה בתקופה המקבילה לממוצע של 889 ימי שביתה בשנה לכל אלף עובדים, שיעור הגדול ביותר מפי 12 מזה של רוב מדינות אירופה.6
נתון נוסף המייחד את השביתות בארץ הוא העובדה שמשתתף בהן חלק גדול בהרבה מכוח העבודה הכולל בהשוואה למדינות אחרות. בשנים 2000 ו–2001, 1 מכל 6 עובדים ישראליים היה מעורב בשביתה, לעומת 1 מכל 9 בספרד, 1 מכל 50 באירלנד ו–1 מכל 140 בבריטניה.7 כפי שניתן להבין, השביתות בישראל אינן מהלכים מוגבלים המשפיעים על חברה מסוימת או על ענף מסוים, אלא אירועים הפוגעים בחתך רחב יחסית של הכלכלה מדי שנה. ואף ששביתות כלליות, שבמסגרתן מושבתים כל 700,000 עובדי המגזר הציבורי, הן נדירות יחסית, שכיחותן של שביתות "מתגלגלות", שבהן מכריזים גופים ממשלתיים בזה אחר זה על סכסוכי עבודה בתואנות שונות, היא גדולה למדי. בתחילת 1999, למשל, התחילו שביתות במשרד הפנים, במשרד העבודה והרווחה ובמוסד לביטוח לאומי — וכל זה בפרק זמן של חודשיים וחצי.8 בסתיו 2001 כללה רשימת הגופים הציבוריים המושבתים את רשות הנמלים, אגף המכס והמע"מ, רשות שדות התעופה, משרד העבודה והרווחה, רשם המקרקעין, המוסד לביטוח לאומי והסגל האקדמי הבכיר.9 על פי נתוני משרד העבודה והרווחה, המגזר הציבורי אחראי ל–96 אחוזים מכלל ימי העבודה שאבדו למשק בגין שביתות בשנים 1997-2001. 10 המגזר הפרטי כמעט אינו שובת, אך עובדי המגזר הציבורי בישראל, השובתים לעתים קרובות כל כך ולתקופות ארוכות כל כך, מכסים בקלות על ההפרש.
בעיית השביתות אינה חדשה בישראל, אך היא החמירה בצורה משמעותית בעשור האחרון. בשנים אלו הצליחו מדינות מערביות מתחרות להגביל את תופעת השביתות באמצעות שינויים מבניים וחקיקה. בישראל, לעומת זאת, מספר ימי העבודה שאבדו למשק בגין שביתות בשנים 2001-1997 הוכפל ויותר ביחס למספרם בשנים 1985-1989.
היו זמנים שבהם ישראל דווקא הצטיינה בשיעורי שביתה מן הנמוכים ביותר במערב: בשנים 1965-1974, למשל, היו בישראל פחות ימי שביתה לכל 1,000 עובדים מאשר בארצות–הברית, בריטניה, איטליה, קנדה, אוסטרליה, דנמרק, בלגיה וצרפת — ובדרך כלל בהפרש גדול. בארצות–הברית, למשל, היה מספר ימי השביתה לכל 1,000 עובדים גדול פי חמישה ויותר מן הנתון המקביל בישראל באותן שנים.11 אך כפי שעולה מן התרשים, בשני העשורים האחרונים חלה ירידה מרשימה במספר השביתות ברחבי העולם המערבי המתועש. תנועתה של ישראל בכיוון ההפוך נראית, לאור הנתון הזה, עגומה עוד יותר.
פגיעה זו כואבת פי כמה משום שהיא מכוונת בדרך כלל כלפי שירותים חיוניים כגון בריאות, חינוך, תחבורה, חשמל, מים ותברואה, שאותם מספק המגזר הציבורי.12 למעשה, מבחינת תכיפות השביתות בשירותים החיוניים ישראל הקטנה היא מובילה עולמית בלתי–מעורערת. בשנים 1997-2000 איבדה ישראל מדי שנה 1.8 מיליון ימי עבודה בממוצע בשירותים החיוניים (כולל חינוך ומינהל ציבורי). זאת בהשוואה ל–1.28 מיליון בקנדה, 1.21 מיליון בארצות–הברית, 275,000 באיטליה, 201,000 בבריטניה, 71,000 ביפן ועוד פחות מזה במדינות אירופיות אחרות, וגרמניה מצויה בתחתית הרשימה, עם אבדן של 7,360 ימי עבודה בלבד.13
במקרים מסוימים מושבתים בישראל שירותים כה חיוניים, עד שבמדינות אחרות הם נחשבים "מחוץ לתחום". במסגרת השביתה שהוכרזה במגזר הציבורי במאי האחרון, למשל, נסגר נמל התעופה הבינלאומי בן–גוריון פעמיים, אף שארגון העבודה הבינלאומי פסק כי אין להשבית שירותים חיוניים כמו נמלי תעופה.13 גם עובדי חברת החשמל לא היססו לנתק את הזרם לחלקים שונים של המדינה במהלך השביתות שיזמו בשנים 1991 ו-1994, 15 ואילו עובדי חברת מקורות, המספקת מים לחלקים נרחבים במדינה, סגרו את הברז לכמה רשויות מקומיות, אחת בכל פעם, במהלך שביתה שקיימו בשנת 1999. שני המקרים הללו שונים בתכלית משביתה שבמסגרתה מסרבים עובדים לספק שירות: כאן נקטו השובתים בצעדים אקטיביים כדי להפסיק אספקה של משאב חיוני, שהייתה נמשכת כרגיל ללא התערבותם. זאת ועוד: שתי הפעולות היו עלולות לגרום לפגיעה חמורה ברכוש או בנפש. שביתת עובדי מקורות, לדוגמה, אירעה בחודש אוגוסט, המתאפיין במספר שיא של שריפות ומקרי התייבשות. בנוסף, לדברי מומחים בתחום, החלטת השובתים לסגור ולפתוח את הברזים הסבה נזק לאיכות המים.16
ישראלים רבים חשים בוודאי שמשהו בסיסי פגום בנוהג השביתות במדינה, אך ספק אם מרביתם מודעים לממדיה האמיתיים של הבעיה. המציאות המרה היא שישראל סובלת משביתות רבות יותר ואגרסיביות יותר מכל מדינה אחרת במערב; והפער הולך ומתרחב.
 
קשה לאמוד את הנזק שגורמות השביתות, אך ברור שהוא אינו מוגבל לשעות העבודה שמחסירים השובתים עצמם. במהלך השביתה שאירעה באביב האחרון, למשל, העריכה התאחדות התעשיינים שהעיכוב במשלוח מוצרי יצוא וחומרי גלם מיובאים מנעו ממפעלים רבים לעבוד במלוא תפוקתם, דבר שהוביל לפיטוריהם של כ–5,000 עובדים.17 אפילו אם חלק מאותם עובדים הוחזרו בסופו של דבר לעבודתם, הפסדי ההכנסות שסבלו השפיעו ישירות על הוצאות הצריכה ועל רמת ההשקעות שלהם, ולפיכך על צמיחת המשק בכללותו. הדבר תקף גם ביחס לעצמאים שעסקיהם מושפעים מן השביתות. נהגי משאיות, לדוגמה, מושבתים מאונס כל אימת שעובדי הנמלים או המכס מכריזים על שביתה, וזמן העבודה שהם מפסידים כתוצאה מכך כמעט לעולם אינו מוחזר לאחר מכן. זאת ועוד, כיוון שיצרנים שונים מחויבים בחוזים הדורשים מהם לא פעם לשלם קנסות גבוהים בגין איחור באספקה, הרי ששביתה המעכבת את הייצור מחייבת מפעלים לשלם לעובדיהם עבור שעות נוספות עד להשלמת החוזה או, לחלופין, לשלם את הקנס — וכך או כך לשאת בעלות משמעותית נוספת.
ההשפעה המצטברת הזאת הופכת את השביתות ליקרות במיוחד. השביתה הכללית של מאי 2003, למשל, עלתה למשק הישראלי כ–400 מיליון ש"ח ליום, באומדן זהיר.18 משרד האוצר מעריך ששביתות חלקיות במגזר הציבורי (שבמסגרתן מושבתים כ–60 אחוזים מן המגזר, למעט שירותים חיוניים), עולות למשק כ–250 מיליון ש"ח ליום, בעוד שעלותה של שביתה מלאה, הכוללת גם תעשיות חיוניות כגון נמלים ובנקים, נעה בין 650 מיליון ל–1.35 מיליארד ש"ח ליום.19 ואמנם, בהערכה שקולה, בשנים 1997-2001, עלו השביתות לכלכלת ישראל כ–2.67 מיליארד ש"ח בממוצע שנתי, או 0.64 אחוזים מן התמ"ג. כיוון שהצמיחה הממוצעת בתמ"ג באותן שנים הייתה כ–2.9 אחוזים,20 הרי שהשביתות כיווצו את הצמיחה הכלכלית בכמעט חמישית במהלך תקופה זו — והנתון האמיתי כנראה גבוה עוד יותר.21
אך השביתות גורמות גם נזק עקיף שחומרתו קשה לא פחות, ושהשפעותיו עלולות לבוא לידי ביטוי רק זמן רב לאחר חזרת העובדים לעבודה סדירה. דוגמה אחת הייתה החלטתו של תאגיד הספנות המערב אירופי,22 קבוצת חברות ספנות החולשת על למעלה מ–90 אחוזים ממשלוחי הים אל ישראל וממנה, לגבות "היטל צפיפות" מיוחד על כל משלוח כזה בתגובה לשביתות הנמלים הממושכות שאירעו בשנת 2001. עד לביטול ההיטל נאלצו הן היצואנים והן היבואנים — אשר יחדיו אחראים לרוב הפעילות הכלכלית בישראל — לשלם 7 אחוזים נוספים על כל משלוח.23
עלות עקיפה נוספת שקשה לאומדה היא אבדן חוזי הייצוא. עבור רוב הלקוחות מעבר לים, חשובה האמינות לא פחות מהאיכות ומן המחיר, ובעוד שרובם היו מוכנים למחול על עיכובים שמקורם בשביתות מזדמנות, הרי שבישראל בעיות מסוג זה משבשות את זרימת הסחורות פעם–פעמיים בשנה לערך. במהלך השביתה של מאי 2003, למשל, דיווחו חברות ישראליות על ביטולי הזמנות של לקוחות בחוץ לארץ שהסתכמו במאות אלפי דולרים.24 הזמנות אלה הועברו מן הסתם לספקים אחרים — ויש להניח שהלקוחות לא ישובו לעבוד עוד עם עמיתיהם הישראלים.
בניסיון להימנע מאיבוד חוזים כאלה נאלצות החברות הישראליות להגן על עצמן באמצעות החזקת מלאי גדול יותר של חומרי גלם, או באמצעות אחסון מוצרים מוגמרים בחוץ לארץ, דבר שהופך את מוצריהן ליקרים יותר ולתחרותיים פחות. התאחדות התעשיינים העריכה לא מזמן את עלויות "אי–הוודאות וחוסר האמון של התעשיינים בשירותי נמל ומכס סדירים" בכ–125 מיליון ש"ח לחודש, או 1.5 מיליארד ש"ח לשנה.25
ההסכמים המביאים לסיומן של השביתות כרוכים בדרך כלל בעלות ארוכת טווח נוספת. לעתים, כמו במקרים שבהם מטרת השביתה היא להשיג תוספת שכר, קל לחשב את הנזק: כאשר הסכימה הממשלה להעניק ל–900 עובדי הנמלים מענק של 38,000 ש"ח ותוספת שכר של 10 אחוזים שנפרשה על פני שלוש שנים — כל זאת עשרה חודשים בלבד אחרי שהעובדים קיבלו תוספת שכר בת 3.6 אחוזים, ובשעה ששיעור האינפלציה השנתית היה פחות מ–1.5 אחוזים — נאלץ משלם המסים להוציא מכיסו 34.2 מיליון ש"ח באופן מיידי, ועוד 19.5 מיליון ש"ח מדי שנה לאחר מכן. בהתחשב בשכיחות השביתות ובגודלו של המגזר הציבורי בישראל, ברי שההסכמים הנדיבים עם העובדים גורמים להוצאות עצומות. וכיוון שהעלאות השכר הללו נעשות במגזר הציבורי, התשלום עבורן יכול להיעשות רק באמצעות העלאת מסים, המגדילה את עלות העסקים בישראל, ולפיכך פוגעת עוד יותר בתחרותיות של המשק בזירה הבינלאומית.
השביתות גם אילצו את הממשלה לחזור בה מתכניות רפורמה שנועדו לייעל את המגזר הציבורי, וגרמו בכך לפגיעה מתמשכת — שאותה קשה לכמת — בתפקודו של המשק. בשנת 2001, למשל, נאלצה הממשלה, בעקבות שביתה ממושכת בנמלים, להחזיר למגירה תכנית שנועדה לפתוח את מונופול הנמלים לתחרות. המשק זקוק לתחרות כזו בדחיפות: על פי נתוניה של רשות הנמלים והרכבות, בשנים 1994-1997 בזבזו ספינות כ–2,500 ימים בממוצע שנתי בהמתנה לטעינה או לפריקה בנמלי חיפה ואשדוד — כאשר "בזבוז" מוגדר כזמן ההמתנה הנוסף מעבר למה שהרשות מחשיבה כשירות ברמה טובה.26 בזבוז זה נובע, בין היתר, מן העובדה שנמלי ישראל עובדים רק במשמרת אחת ביום, או לעתים בשתיים, במקום בשלוש משמרות כמקובל ברוב נמלי העולם.27 כיוון שהעלות הממוצעת של יום המתנה, על פי נתוני הרשות, מסתכמת בכ–10,000 דולר, וכיוון שבעלי הספינות מגלגלים את העלויות הללו אל החברות המשתמשות בשירותיהם, הרי שקצב העבודה האטי בנמלי ישראל עלה למשק כ–25 מיליון דולר לשנה בתקופה המדוברת.28 מסיבות אלו החליטה הממשלה באוגוסט 1999 על הפרטת נמל היובל החדש באשדוד, שפתיחתו צפויה בשנת 2004, ועל החכרת רציפיו לבעלי זיכיון שונים, שיתחרו לא רק בנמלים הישנים אלא גם זה בזה. זאת השיטה הנהוגה ב–85 מבין 100 הנמלים הגדולים בעולם; חמישה–עשר הנמלים הנותרים מצויים בעיקר בעולם השלישי — ובישראל.29 ברם, השביתות אילצו את הממשלה לגנוז את התכנית הזאת, ובכך להקריב רפורמה הכרחית, שעשויה הייתה להביא לחיסכון ניכר למשק כולו, לטובת האינטרסים הצרים של קבוצת עובדים קטנה.
נתונים אלה ממחישים את נזקן הכלכלי המתמשך של השביתות. ואולם, אין להתעלם גם מפגיעתן החמורה באיכות החיים בישראל. לכל הפחות, הן מהוות מטרד לציבור הרחב, שמוצא עצמו לעתים ללא אפשרות לבצע פעולות בסיסיות כמו משלוח חבילה או חידוש דרכון. גם לדשדוש בערימות האשפה המצטברות ברחובות כל אימת שמוכרזת שביתת עובדי ניקיון יש מחיר משלה — לא רק אסתטי אלא גם תברואתי. אך ישנם גם מי שסובלים נזק חמור בהרבה. בנובמבר 2001, למשל, נמנעו העובדים השובתים במוסד לביטוח לאומי מהעברת דמי אבטלה ל–105,000 מחוסרי עבודה והותירו רבים בלא מקור הכנסה כלשהו.30 באותו החודש עצמו סירבו עובדי משרד העבודה והרווחה להכניס בני–נוער בסיכון למקלטים.31 הטרדות שגורמות השביתות אינן תמיד זמניות בלבד: שביתות המורים, לדוגמה, החוזרות ונשנות בארץ כמעט מדי שנה, גורמות לשיבושים קשים בסדרי הלימודים, אפילו כאשר מוחזרים הימים האבודים בהמשך השנה. הן גם מעבירות מסר שלילי לתלמידים ביחס לרצינות שבה מתייחסים המורים לחינוכם.32
ההשפעה המצטברת של המטרדים הללו עושה את החיים בארץ, שגם כך אינם קלים במיוחד, לקשים עוד יותר. ישראלים רבים מואסים באטימות, באנוכיות, בחוסר היעילות ובעצלות שאותם מגלמות השביתות. ההפרעות הבלתי פוסקות שהן מייצרות משבשות את תכניותיהם של קטנים כגדולים — מנהלי מפעלים ובעלי עסקים לצד משפחות מעוטות הכנסה ומובטלים. ברי שמצב עניינים זה אינו תורם לדימויה החיובי של ישראל — הן מבחינת המתגוררים בה והן מנקודת מבטם של אלו שהיו עשויים, בתנאים אחרים, להשקיע או להשתקע בה.
 






האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017