המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים


ב
הנחת היסוד של הדיון שאני מבקשת לקיים כאן היא שלעמים יש זכות להגדרה עצמית בארצם. מימוש הזכות הזאת אינו כרוך בהכרח בהקמת מדינה. ניתן להגשים אותה, למשל, באמצעות אוטונומיה תרבותית במסגרת מדינית הכוללת כמה עמים.4 מדינת לאום, כלומר מדינה שיש בה קשר בין מוסדות המדינה ובין תרבות לאומית פרטיקולרית, מעניקה יתרונות חשובים לעם שהמדינה מזוהה עימו, ומטילה נטל כבד על אזרחי המדינה שאינם בני הלאום הזה. ההצדקה להקניית היתרונות האלה לבני עם אחד "על חשבונם" של בני עמים אחרים תלויה בשקלול האינטרסים של הצדדים. במסגרת זו יש להתחשב במספרים היחסיים של בני הקבוצות השונות בטריטוריה נתונה, ובמשמעות של האפשרויות הפוליטיות השונות העומדות על הפרק מבחינת כל אחת מהן. נקודת הפתיחה לדיון על הצדקתה של המדינה היהודית צריכה להיות אפוא בחינת היתרונות של מדינה כזאת לגבי היהודים – לעומת החסרונות שבפגיעה שהיא פוגעת באינטרסים של עמים אחרים החיים בקרבה.
המדינה היהודית ממלאת עבור יהודים החיים בה ומחוצה לה כמה תפקידים חשובים. את חלקם ניתן להגשים גם ללא מסגרת מדינית ריבונית, אולם רובם מחייב את קיומה. במלאה תפקידים אלו, יש להדגיש, המדינה היהודית משרתת לא רק קבוצה זו או אחרת של יהודים, אלא את העם היהודי בכללותו, ובתוכו גם קבוצות השוללות את עצם קיומה.
לקיומה ולחוסנה של ישראל יש השלכות חשובות על מצבם של היהודים בארץ ובעולם. ואולם, חשוב להעמיד את הזיקה הזאת לבחינה ביקורתית מפוכחת. יש לזכור כי הציונות הופיעה כמענה לשתי בעיות מובחנות אך קשורות זו בזו: מצוקת הרדיפה, ההתנכלות והפוגרומים מחד גיסא, ותופעת ההתבוללות והיטשטשות הזהות היהודית מאידך גיסא. היחס בין שתי הבעיות הללו מורכב. רדיפות קשות יוצרות תמריץ להתבוללות, אבל גם מקשות עליה. דווקא במצב של ביטחון פיזי יחסי ושגשוג, נעשית ההתבוללות אפשרית ואף מושכת. מצד שני, במקרים רבים ההחלטה להיטמע ולהשתלב בחברה הזרה לא פטרה את היהודים משנאה אנטישמית; לעתים היא דווקא שימשה לה תמריץ מעורר.
במערך השיקולים שהובילו להקמתה של מדינת ישראל נתפש האיום הפיזי על קיומו של העם היהודי כגורם החשוב ביותר. במשך שנים טענה הציונות כי מדינה יהודית תפתור את בעיית ביטחונם ושלומם של יהודים בארצות הפזורה. קשה לקבוע באופן חד-משמעי אם טענה זו אכן עומדת במבחן ההיסטוריה ואם מדינת ישראל באמת משפרת את יכולתו של העם היהודי מחוצה לה לשרוד בעולם. גם בימינו אלה התמונה מורכבת למדי. במשך אלפי שנים שרד העם היהודי ללא מדינה משלו, בתנאים שלא היו תמיד נוחים, בלשון המעטה. מחד גיסא, בארצות מסוימות, בעיקר בעולם המערבי, חיים היום יהודים חיי רווחה, ונהנים מהשתלבות מוצלחת בסביבתם, מביטחון פיזי ומשגשוג תרבותי ניכר. לא מן הנמנע כי רווחה זו, ותחושת הביטחון בזהות שבאה עימה, הן תוצאה ישירה של הרגשת השייכות שהיהודים בעולם חשים כלפי ישראל. יש להניח שהן קשורות גם ללקחים שלמד העולם מהשמדת יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה. מאידך גיסא, במקומות רבים בתפוצות מורגשת בשנתיים האחרונות התעוררות אנטישמית, ויש התולים את התפרצותה בהתנהגותה של מדינת ישראל. על פי גישה זו, התפרצות האלימות והשנאה כלפי היהודים באירופה ובעולם האיסלאמי היא תגובה על הסלמת הסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון. אחרים סבורים כי העימות הזה רק מעניק לגיטימציה לרגשות אנטישמיים ישנים שהודחקו לזמן מה. מדינת ישראל, לטענתם, היא אמתלה מזדמנת המאפשרת לשנאת ישראל להרים מחדש את ראשה.
יש אולי אירוניה טרגית בכך שסימני השאלה בנוגע לתרומתה של מדינת ישראל לשלומם הפיזי של היהודים בעולם אינם פוסחים גם על גורלם של היהודים החיים בתוכה. תהיות כאלה ליוו את המפעל הציוני מראשיתו, והן התחדדו והתחזקו בעתות מלחמה או לנוכח גלים של מתקפות טרור. אין ספק שגם האירועים העקובים מדם של הזמן האחרון, שהחלו בחודש ספטמבר 2000 לאחר כישלון דיוני קמפ דייוויד, הגבירו מאוד את הרגשת הנכאים ואת הספקות באשר למידת הביטחון של היהודים במדינתם שלהם. בישראל ובאזור כולו הפכו יהודים קרבן לאלימות רצחנית. אלימות זו מופנית, בין השאר, גם נגד אזרחים חסרי הגנה, שהפכו לקרבנות רק בשל יהדותם. מחלוקת נטושה עדיין בין אלה הסבורים כי ישראל היא, למרות הכל, המקום הבטוח בעולם ליהודים השוכנים בה, ובין אלה החיים כל הזמן בתחושה כי בישראל מסוכן היום להיות יהודי יותר מבכל מקום אחר בעולם.5 כך או כך, על עובדה אחת אי-אפשר להתווכח: בישראל, כמדינה יהודית, לא יעלה על הדעת סוג אחד של אנטישמיות – זו שהשלטון מעודד אותה, מגלה סלחנות כלפיה או לכל הפחות מעלים עין מקיומה. מצוקת הדיכוי, הרדיפות וההשפלה, שהייתה מנת חלקם של יהודים בכל הדורות, נעצרת על ספהּ של המדינה היהודית.6
בעיית ההתבוללות מציבה אתגר ממין שונה בפני המדינה היהודית. ישראל מעניקה ליהודים החיים בה אפשרות לקיים חיים יהודיים מלאים יותר מאשר בתפוצות, ולו רק משום שהיא המקום האחד והיחיד בעולם שבו אין הם בבחינת מיעוט. התרבות הציבורית של המדינה היא יהודית-עברית. שפת המדינה היא עברית. החגים הלאומיים והשיח הציבורי קשורים קשר בל יינתק להיסטוריה ולגורל היהודיים. ליהודים יש שליטה על אדמות המדינה, על ההגירה אליה ועל ההגנה על האוכלוסייה האזרחית שלה. בחמישים וארבע שנות קיומה של המדינה הפכה הקהילה היהודית בישראל לקהילה המרכזית והבולטת בעולם. יש להניח שחלקו של הציבור היהודי בישראל בתוך העם היהודי בעולם עוד יגדל עם השנים, בעיקר על רקע ההתבוללות בתפוצות.7
ברי כי לחיים היהודיים במסגרת מדינת ישראל יש יתרונות ברורים לגבי שומרי מצוות, ובכלל זה גם לגבי אותו החלק של האוכלוסייה החרדית המתמיד בהתנגדותו לציונות. כל מי שהתנסה בחיים יהודיים דתיים בחוץ לארץ יודע עד כמה פשוט וטבעי יותר לשמור על אורח חיים כזה בישראל. ליהודי הדתי החי בישראל נתונה גם הזכות לקיים את המצווה הדתית של ישיבה בארץ. שלטון מדיני יהודי בארץ ישראל אמנם איננו תנאי הכרחי לקיומה של מצווה זו, אבל אבדנה של המדינה היהודית יקשה מאוד על יהודים להישאר בישראל.8 יחד עם זאת, לקיומה של המדינה היהודית יש חשיבות רבה יותר דווקא לגבי היהודים החילוניים, היות שזיקתם למרכיב היהודי של זהותם חלשה ונזילה הרבה יותר מזו של שומרי מצוות, וחסרים להם מנגנוני ההגנה התרבותיים שיש לשומרי המצוות. בעיני יהודי שאינו שומר מצוות, ישראל ממלאת תפקיד חיוני – אם כי סמוי מן העין – במענה הייחודי שהיא נותנת לבעיית הזהות היהודית החילונית בעולם המודרני. ישראל היא המקום היחיד שמציג "ברירת מחדל" של קיום עברי-יהודי. במילים אחרות, זהו המקום היחיד בעולם שבו שימורה של זהות כזאת הוא המובן מאליו, ואילו טיפוח זהות אחרת מצריך מאמצים מיוחדים, מן הסוג המוכר היטב ליהודים החיים בארצות אחרות ומנסים לשמור על זיקה פעילה ליהדותם.
המסגרת שמספקת ישראל ליהודים חילוניים בולמת אפוא תהליך של התבוללות, שהיה אולי בלתי נמנע לו חיו בסביבה לא-יהודית. בד בבד, היא משמשת כמצע שעליו יכולה לנבוט תרבות בעלת חיוניות רבה של חיים יהודיים לא-אורתודקסיים. כוונתי, בראש ובראשונה, להגות וליצירה בשפה העברית, לספרות, לשירה, לאמנות ולמחשבה המקורית, שיש להן זיקה למסורת, לזהות היהודית ולקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ ישראל. לכל אלה חשיבות רבה לגבי העולם היהודי בכללותו, ולא רק ליהודים בישראל גופא; הם מגוונים את מרכיבי הזהות היהודית ומספקים אפשרויות תרבותיות נוספות מלבד הדבקות באורח חיים דתי כהלכתו.
מבחינת היהודים, בארץ ובעולם, אבדן המדינה היהודית משמעו אפוא ביטול כל היתרונות הרבים האלה שהיא מספקת להם – ומכיוון שאין מדינה עברית-יהודית אחרת, אין ליתרונות אלו תחליף. בהעדר מדינה יהודית ישובו היהודים להתקיים כמיעוט בין אוכלוסיות שתרבותן, דתן ושפתן שונות משלהם (מבחינה זו אין זה משנה אם התרבויות האחרות האלה הן מוסלמיות או נוצריות, מערביות או מזרחיות). משמעות אבדנה של המדינה היהודית עלולה להיות חזרה לקיום שיש עימו חשש מתמיד מהתעוררות מחודשת של אנטישמיות, רדיפות, גירוש או אף רצח עם; חזרה לקיום מסוגר העומד על המשמר מחשש להתבוללות ולהיטמעות בתרבות זרה ובסביבה נכרית; חזרה לקיום של מגבלות והגבלות. בלי לחטוא בדרמטיות יתרה, אפשר לומר כי הדרישה מן העם היהודי לוותר על מדינתו פירושה תביעה להתאבדות לאומית.
במובן מסוים, תמונת הראי של היתרונות שמעניקה המדינה היהודית ליהודים היא המחיר שהיא דורשת מאזרחיה הערבים. במקום שבו קיימת מדינה יהודית, ניטלת מן הערבים האפשרות לשלוט במרחב הציבורי-תרבותי שלהם. שפת המדינה וסמליה זרים להם. הם מהווים מיעוט במדינה שיש לה זיקה חזקה לשאיפות ולמטרות של עם אחר. אין להם שליטה על ההגירה אליה ולכן אין להם שליטה על חלקם היחסי באוכלוסייתה. הביטחון האישי והתרבותי שלהם תלוי ברצון הטוב וביעילות של שלטון שמבחינתם הוא שלטון זר – וכל אלה נכפים עליהם אף שהם ממשיכים לשבת על אדמתם. המדינה מנהלת מפעל שבו אין הם שותפים מלאים, וחוקיה פוגעים באינטרסים שלהם כדי לשרת אינטרסים של אחרים, ובכללם אפילו כאלה שעדיין אינם אזרחי המדינה בפועל.
לתחושת האפליה של ערביי ישראל יש בהחלט על מה להסתמך. הערבים שנשארו בישראל הופלו ועדיין מופלים בה לרעה. ואולם, הפער בין מעמדם של הערבים ובין מעמדם של היהודים בישראל אינו גדול יותר או חמור יותר מן ההבדלים במעמדן של אוכלוסיות רוב ומיעוט במקומות אחרים.9 יתרה מזו, על אף שקנה המידה להשוואה בכל הנוגע למעמד הערבים בישראל הוא מעמדם של היהודים, יש לזכור שמצבם, מהרבה בחינות, טוב מזה של אחיהם בארצות ערביות אחרות. הדבר נכון לגבי רמת החינוך והבריאות, וגם לגבי מידת החופש הפוליטי. גם רמת הביטחון האישי של ערבים בישראל גבוהה יחסית. מקרים שבהם נפגעו ערבים אזרחי ישראל על ידי הרשויות הם מועטים למדי.10 למרות האפליה העמוקה, ולמרות המדיניות הבוטה של העדפת אינטרסים יהודיים על פני אינטרסים ערביים, נראה כי רוב הערבים החיים בישראל מתנגדים לכך שיועברו, עם בתיהם ואדמתם, למדינה הפלסטינית, כאשר תקום לצד ישראל. משמעותה של בחירה זו היא, לפחות חלקית, העדפת היתרונות של אזרחות ישראלית, עם כל הבעיות הנלוות אליה, על האפשרות של חיים במדינה פלסטינית.11
כך או כך, גם אם נכיר במחיר שתובע האופי היהודי של המדינה מאזרחיה הערבים, אינני סבורה כי נטל זה,כל עוד אינו מגיע לכדי פגיעה של ממש בזכויותיהם, הופך את המדינה היהודית לבלתי מוצדקת. זאת מפני שלמדינה היהודית תכליות חשובות שהיהודים זכאים לחתור אליהן, תכליות שאליהן לא יוכלו להגיע בלעדיה. ניתן להצדיק את הפגיעה ברווחתם של הערבים מפני שביטולה יביא לאלתר לפגיעה אנושה בזכויות חשובות של יהודים. בהקשר זה עלינו להדגיש את ההבחנה בין פגיעה באינטרסים וברווחה ובין שלילת זכויות: כבני אדם, יש לנו זכויות בסיסיות לחיים, לביטחון ולכבוד, וגם זכות להגדרה עצמית לאומית. אולם אין לנו זכות לקבל כל מה שאנחנו רוצים. איננו יכולים לתבוע מן המדינה שאנו חיים בה שתגן על כל העדפותינו ועל כל האינטרסים שלנו. הדבר נכון בעיקר מפני שמימוש כל ההעדפות שלנו יפגע מאוד בהעדפותיהם של אחרים. למדינה ולחברה מותר לאזן בין אינטרסים ובין העדפות, וההסדרים האלה, אף שחלקם יכול לפגוע בנו, אינם בגדר פגיעה בזכויותינו. בדמוקרטיה, מלאכת האיזונים האלה מסורה בעיקרה בידי בית המחוקקים והממשלה, שהם מוסדות המשקפים בדרך כלל את העדפותיו של הרוב. למיעוט אין זכות למנוע מן הרוב את קידום האינטרסים שלו. יש לו זכות לדרוש כי קידום האינטרסים של הרוב לא יפגע בזכויותיו האנושיות הבסיסיות. מכאן עולה שכל עוד השמירה על אופייה היהודי של המדינה אינה גורמת לפגיעה בזכויות האדם של ערביי ישראל, וכל עוד רק באמצעותה ניתן להבטיח זכויות מסוימות – פרטיות או קיבוציות – של היהודים, יש הצדקה להמשך קיומה של המדינה היהודית.
 
 
ג
השקלול של זכות היהודים להגדרה עצמית בארץ ישראל וזכות התושבים הערבים למנוע אותה אינו רק עניין של שיח זכויות מופשט. הוא כולל מרכיב חשוב של המצב הדמוגרפי, החברתי והפוליטי של הקבוצות הרלוונטיות בארץ ישראל – ובמקומות אחרים בעולם. מכאן שמידת ההצדקה של זכות היהודים להגדרה עצמית בארץ ישראל אינה קבועה; היא משתנה לאורך ציר הזמן, בהתאם לנתונים הרלוונטיים. בהסתמך על קביעה זו אטען כי בראשית המאה העשרים אכן לא הייתה ליהודים זכות להקים בארץ ישראל או בחלק ממנה מדינה משלהם. לעומת זאת, בתחילת המאה העשרים ואחת יש לקיומה של ישראל הצדקה מלאה, ויש לה גם זכות מלאה להמשיך ולקיים את עצמה כמדינה יהודית. את ההתפתחות הזאת ניתן לראות כאחד מהישגיה המרכזיים של הציונות.
גישה זו מבחינה בין שני שלבים בהתפתחות הדיון על הצדקת המדינה היהודית: עד קום המדינה, ולאחריה. בשלב הראשון, עצם ההצדקה הנורמטיבית להקמתה של מדינה יהודית היא העומדת למבחן. אולם משהוקמה המדינה, השאלה העומדת על הפרק היא האם יש לישראל זכות לשמור על אופייה היהודי הייחודי. בטיעונים שמעלים נציגי הערבים בנקודה זו יש בדרך כלל מעבר חד ומיידי מן ההנחה שאסור היה להקים את המדינה מלכתחילה אל הטענה כי אין זה מוצדק להמשיך ולקיים אותה כמדינה יהודית. אלא שהטענה הראשונה חזקה הרבה יותר מן השנייה ואין קשר הכרחי ביניהן: גם אם לא הייתה הצדקה להקים את המדינה בשנת 1948 (ואיני סבורה כך), אין להסיק מכך שאין הצדקה, בתנאים שנוצרו היום, לשמר את אופייה היהודי של המדינה שהוקמה. ולהפך, גם אם הייתה הצדקה להקמת המדינה היהודית ב-1948, יש להוסיף ולהראות מדוע מוצדק שישראל תמשיך לשמר את ייחודה היהודי גם היום. את הדיון בעניין יש לנהל אפוא מתוך התחשבות בתנאים ההיסטוריים המשתנים. לשאלה העומדת על הפרק אין תשובה אחת ויחידה, תשובה שתהיה נכונה בכל הנסיבות ובכל המצבים. מסקנה זו, שיכולה להצטייר בעיני חלק מן הקוראים כמחלישה מאוד את הטיעון בזכות קיומה של המדינה היהודית בארץ ישראל, היא בעיניי דווקא אחד מיתרונותיה הגדולים של מסגרת הדיון שאני מציעה.
על פי עקרונות מנחים אלו, נבחן ביתר פירוט חמש תקופות שונות בהיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, תוך שקלול הגורמים השונים המשפיעים על מידת ההצדקה שהייתה ליהודים למדינה משלהם בכל אחד מן השלבים האלה. גורמים אלו כוללים את מספר היהודים והערבים שהתגוררו בארץ ישראל או בחלקים ממנה בכל תקופה נתונה, עמדתם של הארגונים המוסמכים על פי משפט העמים בסוגיית הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל, גורלן של קהילות יהודיות אחרות בעולם, זיקת היהודים אל הארץ, היחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל, זהות המשטר המדיני בשטחי הארץ, מצבם של יהודים ואתרים יהודיים בארץ תחת שלטון ערבי ומעמדם של הערבים תושבי המדינה תחת שלטון ישראל.
התקופה הראשונה היא סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, כאשר הרעיון הציוני החל לקרום עור וגידים. אין מחלוקת על כך שבאותו הזמן היה היישוב היהודי בארץ קטן לעומת היישוב הערבי בה, למרות ששמר על רציפות במשך הדורות.12 מצב עניינים זה שיקף היעדרות ממושכת של מרבית היהודים מארץ ישראל, כתוצאה משרשרת של גירושים ורדיפות, וגם מתוך בחירה מרצון. לאור כל זאת, לא הייתה לעם היהודי בתקופה ההיא זכות להקים מדינה בשום חלק של ארץ ישראל, מאחר שזכותו של עם להקים מדינה במולדתו כאשר יש בה קהילות אחרות תלויה גם בכך שהוא אכן מאכלס אותה ומהווה בה, או בחלק ממנה, רוב. אכן, העם היהודי התגעגע לארצו והתפלל אליה, אבל רוב בניו העדיפו לחיות במקומות אחרים.13
עם זאת, הסוגיה המכרעת בתקופה זו איננה שאלת זכותם של יהודים להגדרה עצמית מדינית בארץ ישראל או בחלק ממנה, אלא שאלת זכותם להתארגן על מנת ליצור בארץ ישראל את התשתית היישובית שתאפשר להם, אם יצלח מפעלם, לתבוע שתוקם בה מדינה יהודית. לטענת הערבים, עצם ההתארגנות הזאת הייתה פסולה משום שפגעה באינטרסים שלהם והעמידה אותם בסכנה. ניתן בהחלט לגלות הבנה כלפי התנגדות זו ולהצדיק את החששות שעמדו ביסודה. ברם, האם הטיל הדבר חובה מוסרית על יהודים שרצו לחזור לערש תרבותם להימנע מכך?
ואמנם, כל עוד נקטו באמצעים חוקיים ובלתי אלימים, הייתה ליהודים חירות מוסרית ומשפטית לנסות להגדיל את חלקם באוכלוסייה המקומית, בכוונה מוצהרת ומפורשת להקים כאן תשתית אנושית וקהילתית לריבונות מדינית-יהודית בארץ ישראל או בחלקים ממנה.14 ודאי שחירותם לעשות זאת הייתה גדולה יותר מחירותם של האנגלים והספרדים להתיישב באמריקה. מבחינה זו, ציון הייתה ליהודים יעד לגיטימי יותר מאוגנדה, מארגנטינה או מכל מקום אחר. עליית היהודים לארץ ישראל שונה מתופעות קולוניאליסטיות, הן מבחינת מעמדם בארצות המוצא והן מבחינת זיקתם לארץ ישראל: היהודים חיו בגלות; הם היו זרים במקומות מושבם מחוץ לארץ ישראל; בכל מקום התקיימו כמיעוט, ובמקומות רבים סבלו מרדיפות קשות; המקום היחיד בעולם שבו נהנו אי פעם מריבונות מדינית היה ארץ ישראל. הצירוף של הגורמים המעשיים וההיסטוריים ושל הזיקה התרבותית-דתית המתמשכת מעניק בסיס איתן לטענת היהודים כי יש לראותם כעם-מולדת בישראל, ולא כקבוצה של מתיישבים או מהגרים.
דווקא עובדה זו גרמה לכך שמבחינת התושבים המקומיים היה בעלייה היהודית משהו מאיים יותר מאשר בהגירה אפשרית של אנגלים או צרפתים. לנוכח הזיקה ההיסטורית של היהודים לארץ ישראל ותפישת הציונות כ"שיבה" למולדת, יכולים היו הערבים להבין כי מדובר בתופעה חדשה, שאינה דומה לכיבוש הצלבני של הארץ מאות שנים קודם לכן, או להגעת תושבים אנגלים בחסות המנדט לארץ ישראל.15 בהתחשב באיום שנשקף להם מן ההגירה וההתיישבות היהודית, הייתה להם חירות מלאה לנקוט אמצעים על מנת למנוע את ההתפתחויות האלה, שהם חשו, בצדק, כי הן מאיימות על סיכוייהם להמשיך לחיות בארץ שתרבותה ערבית-מוסלמית, כל עוד לא היה בפעולותיהם משום פגיעה בזכויות אדם בסיסיות. ואכן, הצלחתם של ערביי הארץ לשכנע את השלטונות להגביל את העלייה ואת רכישת הקרקעות פגעה בציונות, אך לא בזכויות האדם הבסיסיות של היהודים.
הטרגדיה של העימות בין הקהילות הלאומיות על הארץ הזאת החלה כאשר הגיעו הערבים, בשלב מוקדם למדי של התקופה הראשונה, למסקנה כי לא די במאמצים מן הסוג הזה. כאשר נכשלו בניסיון למנוע מן היהודים לבסס קהילה גדולה ופורחת בארץ ישראל באמצעים פוליטיים גרידא, החלו לנקוט דרך של אלימות ויזמו פרעות, התקוממויות והתנכלות רצחנית ליהודים שביקשו לחיות בארץ. לו היה השימוש הזה בכוח מצליח לסלק את היהודים, היה האיום על הערבים מתפוגג. מן השלב הזה הידרדר העימות להסלמה שקשה להיחלץ ממנה. שני העמים פעלו במסגרת חירותם: היהודים ביקשו להתיישב בארץ, והערבים ניסו להיאבק בהתיישבות זו. לשני הצדדים היה מחירו של הוויתור בלתי נסבל; זהו מאבק שבו מן ההכרח היה לנצח, לא להיות צודק. אל מול השימוש בכוח מצד הערבים, עמדה זכותם של המותקפים לעשות שימוש בכוח למטרות הגנה עצמית. השימוש של הערבים בכוח נגד אזרחים יהודים לא היה מוצדק. תגובות יהודיות מכוונות נגד אזרחים ערבים גם הן לא היו מוצדקות. בסופו של דבר נאלצו שני העמים לחיות זה לצד זה.
לבחינתה של תקופה זו בתולדות הציונות והסכסוך היהודי-ערבי נודעת חשיבות רבה עד עצם היום הזה, משום ששני הצדדים בעימות הזה מוסיפים להתעלם מעובדות מסוימות הקשורות בו. רוב גדול בקרב הערבים ממשיך לטעון כי פעולת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הייתה בלתי חוקית ובלתי מוסרית בעליל. גם אלה המוכנים להתמודד עם המציאות המדינית שנוצרה מתקשים להכיר במרכיב המוסרי-קיומי של התנועה הלאומית היהודית. גישה זו מניבה חזרה בלתי פוסקת על הטענה כי הציונות היא, מעצם טיבה, צורה של קולוניאליזם וגזענות.16 מן הצד האחר, יהודים רבים מסרבים להבין את הלגיטימיות של ההתנגדות הערבית להתיישבות היהודית. עכשיו כמו בעבר, האלימות הערבית מסייעת להתלכדות הכוחות במחנה הציוני בשמו של כורח ההגנה העצמית, תוך שהיא מאפשרת לו להתחמק מן ההתמודדות הכנה עם העובדה שהיהודים לא שבו לארץ ריקה "ללא עם" (עובדה שיעידו עליה אף מאמריו של אחד העם על "אמת מארץ ישראל"17) והתיישבותם בה אכן איימה על אינטרסים ערביים מקומיים, ובפועל אף הצליחה לממש את האיום. ההתחפרות בעמדות האלה, הדוחות כל הכרה בשאיפותיו, בצרכיו ובמצוקותיו של הצד האחר, מונעת פיוס אמיתי, עמוק וכואב בין התנועות הלאומיות.






המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017