הדפסה
גרסת PDF
לאחר חמישה עשורים של פעילות פוליטית ואינטלקטואלית קדחתנית, זכו סוף-סוף השמרנים היהודים בארצות-הברית להכרתה של האקדמיה. בימים 16-15 באפריל השנה, התקיים בעיר ושינגטון כנס בן יומיים שכותרתו "תולדות השמרנות הפוליטית של יהודי אמריקה". בין עשרים וחמישה המרצים והמתדיינים בכנס, שבראשו עמד הפרופסור מורי פרידמן מאוניברסיטת טמפל, היו כמה אנשי אקדמיה בולטים וביניהם ג'ון דיגינס, בכיר חוקרי ההיסטוריה של הרעיונות בארצות-הברית, ג'ורג' נאש, החוקר החשוב ביותר בנושא השמרנות האמריקנית, ויונתן סרנה, היסטוריון בולט העוסק בתולדות יהודי אמריקה.
הרעיון המרכזי שעלה מן הכנס היה שיהודי ארצות-הברית, אשר נודעו בצדק כליברלים ברובם המכריע, תרמו גם תרומה נכבדה לתשתית הרעיונית של השמרנות הפוליטית. אנשי רוח יהודים מילאו תפקידי מפתח כמעט בכל התפתחות חשובה בהיסטוריה של השמרנות האמריקנית המודרנית, מאז לידתה בשנות החמישים ועד למלחמות התרבות של שנות התשעים. עדות לתרומה זו ניתנה על ידי כמה מן הדוברים בכנס, שהיו בעצמם דמויות מפתח בתולדות השמרנות בארצות-הברית.
אולם, המסר החשוב ביותר שיצא מן הכנס היה קשור לתפנית התרבותית בשמרנות היהודית בעשורים האחרונים. בעוד שאנשי הרוח היהודים שהיו מעורבים בהקמתה של התנועה השמרנית האמריקנית המודרנית בשנות החמישים היו יהודים להלכה בלבד, אימצו הניאו-שמרנים שהופיעו שני עשורים מאוחר יותר זהות יהודית לאומית, בעלת זיקה עמוקה לישראל ולציונות. ולעומתם, הדור הנוכחי של השמרנים היהודים בארצות-הברית מטפח השקפת עולם הנסמכת במידה רבה על המורשת היהודית. מגמה זו, אם תימשך, עשויה לא רק לעצב מחדש את השקפתה הפוליטית של הקהילה היהודית האמריקנית, אלא אף להעשיר את המחשבה השמרנית בארצות-הברית ובמדינות אחרות, ולסייע לשמרנים לגבש סדר יום חדש שיתאים למצב שנוצר לאחר תום המלחמה הקרה וניצחון האידיאלים של השוק החופשי.
החיץ שהפריד בין השקפותיהם הפוליטיות של השמרנים היהודים מן התקופה הראשונה ובין הלאומיות היהודית והמסורת היהודית תואר בכנס על ידי ההיסטוריון ג'ורג' נאש בהרצאה על ראשית ימיו של הנשונל רוויו, כתב העת שהניח את היסודות לתנועה שמרנית רחבה על ידי יצירת ברית בין מתנגדי הקומוניזם, תומכי הכלכלה החופשית והמצדדים בערכים מסורתיים. שבעה מחברי החוג הפנימי של כתב העת - פרנק צ'ודרוב, מרווין ליבמן, יוג'ין ליונס, פרנק מאייר, מורי ריסקינד, ויליאם שלאם ורלף דה-טולדנו - היו אינטלקטואלים ממוצא יהודי, בעלי עבר של פעילות סטודנטיאלית רדיקלית, שביקשו להגן על הפרט מפני התערבות המדינה, בין אם זו רודנותו המוחלטת של הקומוניזם הסובייטי ובין אם זו העריצות הרכה האופיינית, לדעתם, למדינת הרווחה. למרות שצ'ודרוב ומאייר היו בראשית דרכם בעלי השקפה ליברטריאנית ושאר חברי הקבוצה היו אנטי-קומוניסטים, הם הגיעו בהדרגה למסקנה שהמסורת הדתית היא חומת המגן העיקרית של התרבות המערבית מפני איום הרודנות. ברם, הם לא ייעדו ליהדות תפקיד של ממש במאבק זה; הם תפשו אותה, טוען נאש, כדת טקסית שאיננה מסוגלת לספק את הנוגדן המוסרי הדרוש כדי להתמודד עם הרציונליזם הקיצוני של הנאורות. במקום לאמץ אל לבם את אמונת אבותיהם, הסבו אלה מהם שפנו אל הדת את מבטם אל המסורות של עמיתיהם הנוצרים. בהשראת ויליאם באקלי, המוציא לאור של הנשונל רוויו, הוטבלו ליבמן ומאייר לנצרות, ושלאם נקבר בטקס קתולי. גם דה-טולדנו נמשך לקתוליות, אך נמנע מהמרת דתו בפועל, מתוך כבוד לאבות אבותיו שסבלו מידי האינקוויזיציה בספרד. מגמה זו באה לידי ביטוי במסתו של צ'ודרוב, "איך הגיע יהודי אל אלוהים: חוויה אינטלקטואלית", הנפתחת בהצהרה: "אני יהודי. לא שזה אכפת למישהו, ופחות מכל לי עצמי".
בשנות השישים והשבעים גיבשו שמרנים יהודים אמריקנים זרם נבדל מזה של עמיתיהם הנוצרים, באמצעות מה שזכה לכינוי "התנועה הניאו-שמרנית". תנועה זו צמחה סביב צמד כתבי עת שנערכו בידי שני יהודים ברוכי כשרון מניו-יורק, גם הם רדיקלים לשעבר: הפבליק אינטרסט של ארווינג קריסטול וקומנטרי של נורמן פודהורֶץ. ביטאונים אלה בחנו ברוח ביקורתית את מדיניות החוץ של ארצות-הברית, את מנגנוני הרווחה שלה ואת מוסדותיה התרבותיים, וכך עיצבו דור של אנשי רוח שהתאכזבו מדרכו של "השמאל החדש". קהילת הכותבים של קומנטרי, אשר כללה גם דמויות לא-יהודיות (כמו ג'ין קירקפטריק, שהייתה לשגרירת ארצות-הברית באו"ם), מילאה תפקידי מפתח במערכה המדינית שניהל ממשל רייגן כדי לבלום ולהשיב אחור את ההתפשטות הסובייטית, ואילו החבורה שהתגבשה סביב הפבליק אינטרסט הנחתה את מדיניותו של הממשל בתחומים מרכזיים במדיניות הפנים, ביניהם החינוך, הפחתת המסים והנהגת רפורמה בשירותי הרווחה.
שלא כקודמיהם בנשונל רוויו, היו רוב רובם של הניאו-שמרנים יהודים לאומיים, שהזדהו עם שאיפותיה של מדינת ישראל, כמו גם עם בני עמם שסבלו מדיכוי מעבר למסך הברזל. בדבריה בכנס הצהירה מידג' דֶקטר, אחת הכותבות הבולטות בקומנטרי, כי "הציונות ספוגה בעצמותיי מילדות". היא סיפרה שעל ישראל "דיברו יומם ולילה" בביתה וכי "בנעוריי, שבועת לבי האחת והיחידה הייתה למות על המתרסים בארץ ישראל". היא ציינה שתחושת שאט הנפש נוכח עוינותם של המרקסיזם והשמאל החדש כלפי ישראל הייתה גורם חשוב בהתנתקות שלה ושל בעלה, נורמן פודהורץ, מ"החינגות הרדיקליות" שאליהן נסחפו רבים מעמיתיהם באליטה הספרותית של ניו יורק. עם זאת, למרות מורת הרוח העמוקה של דקטר ועמיתיה מן הנטייה הליברלית לנסות, כדבריה, "להימלט לתמיד מציווייו המוזרים והקשים לכאורה של אלוהים", לא הפכו הניאו-שמרנים את המסורת היהודית לחלק מרכזי בתודעתם התרבותית - עובדה שביקשה דקטר להדגיש בציינה כי רק לאחרונה הצטרפו היא ובעלה לקהילת בית הכנסת המקומי שלהם.
רק בדור האחרון, במהלך שנות השמונים והתשעים, החלו שמרנים יהודים בולטים לתפוש את השקפותיהם הפוליטיות כעמדות הנובעות ממחויבותם למורשת היהודית. אליוט אברמס, שהיה מן הדוברים המרכזיים בכנס, הוא נציג מובהק של מגמה זו. כמו שמרנים יהודים אחרים, נמנה גם הוא על אלה שנטשו את השמאל, בעיקר בגלל תמיכת השמאל בתנועות "שחרור" כמו אש"ף, שהיה אז שחקן מרכזי בזירת הטרור הבינלאומי. השקפותיו של אברמס בתחום מדיניות החוץ הן שגרמו לנשיא רייגן למנותו לעוזר מזכיר המדינה הממונה על ענייני זכויות האדם. בשנים האחרונות מפנה אברמס את תשומת לבו לענייני דת ותרבות, והוא עומד עתה בראש "המרכז לאתיקה ולמדיניות ציבורית", בעיר ושינגטון. בשנת 1997 עורר ספרו אמונה או מורא תסיסה אינטלקטואלית בקהילה היהודית, בשל טענתו כי החזרה לאורח חיים מסורתי יותר היא התשובה ההולמת למשבר ההמשכיות היהודית ולבִיצת היחסיות המוסרית, שבה מדשדשת המחשבה היהודית הליברלית. שנויה במחלוקת במיוחד הייתה קריאתו ליהודי ארצות-הברית לחדול מעוינותם המסורתית כלפי ביטוייה הגלויים של הדת בחיי הציבור וליצור חזית מאוחדת עם נוצרים השותפים לדעותיהם.
