הדפסה
גרסת PDFרכת החינוך החרדית בארצות-הברית; מן ההנחה שהתלמידים יצטרפו אחר כך לשוק העבודה משתמע שעל בתי הספר להתאים את עצמם לדרישות היסודיות של הכלכלה המודרנית: רוב הנערים החרדים בארצות-הברית לומדים בישיבות תיכוניות, במסגרתן הם זוכים להשכלה המשלבת לימודים תורניים עם לימודי חול, כולל מתמטיקה ואנגלית. בתום לימודיהם הם מקבלים תעודה מוכרת. ברוב הקהילות החרדיות בארצות-הברית אין מתנגדים לכך שתלמיד ישיבה גבוהה ילמד לימודי ערב במכללה ויקבל תואר במקצועות כמו ראיית חשבון או מחשבים, או אפילו שימשיך ללימודים מתקדמים במקצועות כגון עבודה סוציאלית, חינוך או מנהל עסקים.9 אפילו אותן ישיבות שאינן מתירות לתלמידיהן ללמוד בערב במכללה, כגון ישיבת לייקווד שבניו ג'רסי וישיבת מיר שבניו יורק, דואגות שתלמידיהן יקבלו תואר ראשון ממכללות שנותנות נקודות זכות על לימודי תלמוד, מקרא, מחשבת ישראל ומשפט עברי, וכך מאפשרות להם ללמוד לתארים מתקדמים לאחר שהם עוזבים את הישיבה. על פי מחקר אחד, 86 אחוזים מבוגרי תיכון חרדי מייצג למדו לתואר ראשון, ו-48 אחוזים המשיכו גם ללימודים מתקדמים.10
לדברי גונן, הסתגלותו של החינוך החרדי לדרישות כלכליות ארוכות טווח משקפת מחויבות בסיסית לערך של פרנסה, או של אי-תלות כלכלית - ערך שהיה מקור ליציבות בחיי הקהילה היהודית המסורתית במשך דורות רבים. משום כך ייחדו בתי הספר לבנים שייסדה תנועת 'אגודת ישראל' במאה העשרים ברוסיה ובפולין את שעות אחר הצהריים ללימוד המיומנויות הבסיסיות הנחוצות להשתתפות בכוח העבודה. כאשר בנו את הקהילות שלהם בארצות-הברית, כותב גונן, עמדו המנהיגים החרדים על קיום לימודי חול בבתי הספר, בניסיון "לבנות מערכת חינוך חרדי שתבטיח את המשך התרבות החרדית, אך בה בעת גם תסייע לדור הצעיר להשתלב במערכות הכלכלה האמריקנית ולהיחלץ מן המצוקה הכלכלית שאפיינה רבים מן המהגרים היהודים".11 לציבור החרדי בצפון אמריקה ולעומדים בראשו ברור, שבלי השתתפות מלאה של הרוב הגדול בכוח העבודה, דרך החיים החרדית אינה יכולה לקיים את עצמה.
בישראל, לעומת זאת, נוצרה מציאות שונה, שבה חלק גדול יותר מן הגברים החרדים בגיל העבודה מקדישים את כל זמנם ללימוד תורה - כשני שלישים, על פי סקר אחד.12 לאחר עליית הנאציזם והשמדת יהודי אירופה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, הגיע לארץ ישראל מספר גדול של יהודים חרדים, בהם רבנים רבים ותלמידיהם שהיו להוטים לבנות מחדש את עולם הישיבות שאבד. הידוע שבהם היה הרב אברהם ישעיהו קרליץ, הידוע בשם "החזון איש", שהגיע לארץ ב-1933 ועד מותו ב-1953 היה המנהיג החשוב ביותר של הציבור החרדי בישראל. החזון איש קידם מגמה לעצב מחדש את החיים האורתודוקסיים תוך שימת דגש על החמרה, על בדלנות ומעל הכל על לימוד תורה.13 אף שבהשקפות דומות החזיקו גם כמה מן הרבנים שהיגרו לארצות-הברית (הידוע שבהם הוא הרב אהרן קוטלר, מייסד ישיבת לייקווד), הייתה השפעתן מכרעת הרבה יותר בישראל. סיבה אחת הייתה ההבדל בגודל הקהילות: בסוף מלחמת העולם השנייה כבר הייתה הקהילה החרדית בארצות-הברית מבוססת היטב ומאורגנת מבחינה מוסדית; הקהילה בארץ, לעומת זאת, לא מנתה אלא כמה אלפי בני אדם, והואיל ומוסדותיה לא היו מפותחים הייתה לרבנים המהגרים השפעה רבה יותר בעיצוב אופייה האידיאולוגי.
הבדל נוסף נבע מן האידיאלים הציוניים רבי-העוצמה שהגדירו את זהותה של ישראל החילונית. עוד קודם שהוקמה המדינה ניהל הציבור החרדי קרב מגננה אידיאולוגי נגד הציונות, שנתפשה בעיניו כאיום על דרך החיים שלו. יעקב ויינרוט, מבכירי הפרקליטים בישראל ואחד מנציגי החרדים בוועדת טל, מנסח את השקפתם בנוגע לציונות בלי כחל וסרק: "הציונות מעולם לא הסתפקה בחירות מדינית בלבד", הוא כותב בנספח שלו לדו"ח הוועדה. "זרמיה המרכזיים ביטאו את הרצון ליצור תרבות חדשה וזהות חדשה, שבמרכזו עמד הצורך למחוק את האורתודוקסיה כתנאי לפתיחת החלונות החדשים".14
איום זה מצד הציונות הורגש במיוחד בשנותיה הראשונות של המדינה. באותה עת, הקהילה החרדית, שנפגעה קשה בשואה ונאבקה על עתיד ילדיה תוך תחרות עם הדימוי המושך של "היהודי החדש" שהציעה הציונות, ראתה את עצמה כמי שנתון במאבק הישרדות. הרב בנימין שצ'רנסקי, מנהל הסמינרים לבנות של 'בית יעקב' בתל אביב ובירושלים, נזכר באקלים הרוחני ששרר בישראל בשנות החמישים המוקדמות: "הציבור החרדי באותם ימים לקה כפליים: מרכזי התורה והחסידות הגדולים... עלו בלהב אש המשרפות השמימה, והשרידים המיוסרים היו צריכים להתחיל הכל מחדש; נוסף לכך, במדינה הצעירה עוצבו אידיאלים חדשים והונפו סמלים ודגלים שטשטשו את הייחוד היהודי... דמות הצבר השזוף, החייכן והבטוח בעצמו, ששפתו והנהגותיו מחוספסות וכולו אומר נעורים ועוצמה - דמות זו אמורה הייתה להיות לסמל ולדגם של הזדהות".15 יונתן רוזנבלום, עיתונאי חרדי ידוע ובעל טור בג'רוזלם פוסט, מתאר את תחושותיהם של חרדים ולא-חרדים כאחד בשנותיה הראשונות של המדינה: "בשנות החמישים המוקדמות היה למעשה קונצנזוס בנוגע לעתידה של הקהילה החרדית בישראל: מלבד כמה כיסים של היישוב הישן בירושלים תהיה היהדות החרדית בתוך דור אחד לזיכרון היסטורי... אפילו במבצרו של היישוב הישן במאה שערים לא היה בית שבו לא נסחף מישהו על ידי התנועה הציונית, שנתפשה כחלוצת העתיד".16
בשום עניין לא הורגש האיום בחריפות כה רבה כפי שהורגש בנוגע לשירות החובה בצבא. על פי ההשקפה הציונית השלטת, תפקידו של הצבא לא התמצה רק בהגנה על המולדת, אלא גם בהיותו כלי מרכזי בעיצוב זהות לאומית חדשה; השירות הצבאי אמור היה לאפשר למהגרים מן הארצות השונות להשיל מעליהם את המטען התרבותי והלשוני הישן ולאמץ את השפה ואת המנהגים של המדינה היהודית החדשה. בדיוק את זה לא רצה הציבור החרדי - ורובו איננו רוצה בכך גם היום. אז, כעכשיו, ראו הורים חרדים רבים בשירות החובה ניסיון של המדינה לעקור מילדיהם את צורת ההתנהגות שבמשך שנים עמלו להשרישה. שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי טל, שעמד בראש הוועדה הנושאת את שמו, אומר כי החרדים "אינם רוצים שיהיה מגע כלשהו בין עולם הישיבה לצבא המסוכן - מנקודת מבט דתית - שכן לאנשים שם יש ערכים אחרים בנוגע לצניעות ולשפה לא-נאותה".17 יונתן רוזנבלום מסכים: "אחרי שבמשך שמונה-עשרה שנים הם שומרים על נפשות ילדיהם כמו על בבת עינם, אין לצפות מן ההורים החרדים לחשוף אותם, בשלב הפגיע ביותר בחייהם, לסביבה מעורבת של בחורים ובחורות ולאמות מידה שונות בתכלית של צניעות".18 חסיד גור, ששירת בצבא ארבעה חודשים בטרם יצא לעבודה, מספר שלא היה לו שום קושי לעמוד במאמץ הגופני שנדרש ממנו בטירונות, אבל הוא הזדעזע מן השיחות הליליות שהתמקדו בנשים, סרטים ומין. "בשום מקרה לא אסכים לחשוף את בני לעולם כמו העולם שמצאתי בצה"ל", הוא אומר. "אינני יכול לשלוח את בני להיות בפיקוחו של [שר הביטחון דאז] אהוד ברק או של [הרמטכ"ל] שאול מופז. ברק איננו חי את חיי ואיננו יודע מה חשוב לי".19
בימים הראשונים של המדינה הגיעו דוד בן-גוריון ומנהיגות הקהילה החרדית להסכם שלפיו יהיו תלמידי הישיבות פטורים משירות צבאי כל זמן שהם מקדישים את כל זמנם ללימוד תורה. לפי הסכם זה, תלמידים שיצהירו כי "תורתם אומנותם" יוכלו לדחות את גיוסם בלא הגבלת זמן, אבל ייאסר עליהם לעסוק בפעילויות אחרות מלבד לימוד תורה - כולל הוראה ואפילו עבודה התנדבותית - בלא שישרתו קודם לכן בצבא.
במשך השנים, ככל שגדלה האוכלוסייה החרדית וככל שגברה מחויבותה לאידיאל של התמסרות ללימוד תורה במשך זמן ארוך ככל האפשר, עלה באופן דרמטי מספר האנשים המנצלים את דחיית השירות: אם בזמן הקמת המדינה היו רק כ-400 תלמידים פטורים משירות צבאי, עד 1980 הגיע מניינם ל-10,000, וב-1999 כבר הפכו לגיס של יותר מ-30,000 חיילים בכוח הפטורים מן השירות. מספר זה, יש להדגיש, מוסיף לעלות ב-1,000 איש בערך לשנה.20 גברים אלה, המסורים ללימוד תורה, כבולים אליה גם בגלל האיום המיידי של גיוס אם ינסו להצטרף לכוח העבודה. עובדה זו לבדה היא אחד ההבדלים החשובים ביותר בין ההתנסות החרדית האמריקנית להתנסות החרדית בישראל: הנער האורתודוקסי האמריקני חופשי ללמוד באוניברסיטה או לקבל הכשרה מקצועית בלי לחשוש פן יגייסו אותו, ואילו מקבילו הישראלי נשאר בישיבה, ולא - יצטרך להתמודד במשך חודשים או שנים עם הסביבה הצבאית, המצטיירת בעיניו כסביבה העוינת את דרך חייו. בגלל החשש מן השירות, חרדים רבים מוצאים את עצמם במין "בית סוהר", במילותיו של השופט טל, מקום שממנו אין פתח יציאה לשוק העבודה.21
סיבות אידיאולוגיות כמו גם הפחד משירות בצבא הניעו אפוא את הציבור החרדי שצמח בישראל לאמץ מחויבות מוחלטת ללימוד תורה כעיסוק בלעדי. על פי מחקר שערך אלי ברמן, כלכלן מאוניברסיטת בוסטון, 77 אחוזים מן הגברים החרדים בגיל 25-29 בישראל מקדישים את כל זמנם ללימוד תורה בישיבה; אפילו כשהדברים אמורים בגברים בני 41-47 המספרים מגיעים עד 46 אחוזים.22 בסך הכל, כשני שלישים מן הגברים החרדים בגיל העבודה בישראל עוסקים אך ורק בלימוד תורה בישיבות.23
את טבעו הייחודי של האידיאל של לימוד תורה מרגישים בעוצמה רבה במיוחד אותם חרדים שבסופו של דבר בונים קריירה מחוץ לישיבה. "כל אבא רוצה שבנו יגדל להיות גדול בתורה", מציין מוטי גרין, שעזב את הישיבה בגיל 34 ונעשה הפרקליט החרדי הראשון שהתמחה בבית המשפט העליון. "ככל שאצליח בתחום המשפטי, בעצם... נכשלתי בייעודי הסופי בתחום התורני". המסקנה שאליה מגיע גרין מראה עד כמה הצליח העולם החרדי להשליט את המסר "לימוד תורה לכולם": "זה הפרמטר הטרגי שלי... לעבור מחיי רוח לחיי מעשה זה פספוס ענק".24
גישה זו משתקפת במערכת החינוך החרדית בישראל, המכינה בחורים צעירים לחיים של לימוד תורה מבלי להעניק להם הכשרה מקצועית מספקת. מגיל שלוש שנים, שבו נשלחים הבנים לחדר לטעום עוגות בצורת אותיות האלף-בית המצופות בדבש כדי לסמל את מתיקות התורה, ועד גיל שלוש-עשרה, שבו הם מסיימים את התלמוד-תורה (המקביל לבית הספר היסודי ולחטיבת הביניים), זוכים הילדים החרדים לחינוך הרואה בלימוד מקצועות כמו אנגלית, מתמטיקה ומדעי הטבע צורך הנסבל בקושי. "הפעם האחרונה שבה למדתי לימודי חול הייתה בגיל שתים-עשרה, וגם אז למדתי 45 דקות ביום", נזכר ישראל, המתכנת מירושלים. "היינו שואלים 'בשביל מה אנחנו צריכים את זה? האם נהיה בעלי מכולת? הרי נהיה תלמידי חכמים!'"25 בישיבה-קטנה, המקבילה החרדית לבית הספר התיכון, אין לומדים שום לימודי חול; כבר מגיל ארבע-עשרה מצפים מהבנים ללמוד תלמוד עשר שעות ביום ואף יותר.26 בגיל שבע-עשרה או שמונה-עשרה עוברים התלמידים ללמוד בישיבה גבוהה. אחר כך, בגיל עשרים או עשרים ואחת, לאחר שהם נישאים, הם עוברים לכולל, ושם הם מוסיפים ללמוד זמן רב ככל האפשר. אחדים לומדים בכולל כל ימיהם. רבים אחרים לומדים בו עד שנות הארבעים המוקדמות לחייהם ואף יותר מזה.
רוב הבנות מתחנכות בבתי הספר של 'בית יעקב', שם מלמדים אותן שאין דבר חשוב יותר מלימוד תורה ואין תכלית נעלה יותר מלהינשא למי שמתעתד להיות תלמיד חכם ולפרנס אותו - גם אם פירוש הדבר חיי עוני.27 הצלחת המערכת של 'בית יעקב' להשריש מסר זה אחראית במידה רבה לגידול העצום של הישיבות. הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית באירופה עד ראשית מלחמת העולם השנייה, העיר לפני כשישים שנה שבכל פעם שראה נערה לא מושכת או מוגבלת היה עומד לכבודה, "שכן יש סיכוי גדול שתינשא לתלמיד חכם".28 באותם ימים רוב הנשים שהיו מוכנות לשקול נישואין לבחור ישיבה עשו זאת מחוסר ברירה אחרת. היום, כפי שאומרת פסיכולוגית ירושלמית העובדת עם נשים חרדיות, "סוג א נישא לסוג א" - הטובות ביותר רוצות את הטובים ביותר, כלומר מישהו שיֵשב וילמד שנים רבות.29 כ-30,000 תלמידות מתחנכות בתיכונים ובסמינרים למורות של 'בית יעקב', והאווירה החינוכית השוררת במוסדות הללו נוטעת בהן יראת כבוד לתורה ולאלה הלומדים אותה.
הרבנים שעיצבו את המודל הזה לא חיו באשליה שכל אדם מסוגל ללמוד כל החיים, או שכל אישה יכולה ללדת שבעה או שמונה ילדים, לגדל אותם ובו בזמן להיות המפרנסת היחידה במשפחה. ואף על פי כן, עודדו גברים צעירים שהיה להם סיכוי קלוש להיות תלמידי חכמים רציניים לרכוש השכלה שאיננה מותירה בידם אפשרות של ממש להצליח במשהו אחר. בעיני רבנים אלה נחשבה גישה זו הדרך היחידה לבנות מחדש את עולם התורה לאחר החורבן בשואה. רק אם ייצרו מסלול יחיד, כך האמינו, יישארו תלמידי החכמים המוכשרים באמת בישיבה די זמן כדי לממש את הפוטנציאל שלהם. ורק אם יחייבו את הכלל לקבל על עצמם דגם נוקשה של האידיאל היהודי, יוכל התלמיד שאיננו מבריק להיות מוגן מפיתויי החברה החילונית.
כתוצאה מן הבחירה בדרך הזאת, ההוויה החרדית בישראל שונה במידה רבה מאורח החיים שאפיין יהודים שומרי מצוות מאז ומתמיד, הן באירופה שלפני המלחמה והן בצפון אמריקה היום. כפי שמציין השופט טל, אפילו בישיבות הגדולות של ליטא מעולם לא למדו יותר מכמה מאות תלמידים - בהשוואה ל-4,000 תלמידים בקירוב הלומדים היום בישיבת מיר בירושלים ול-1,500 הלומדים בישיבת פוניבז' בבני ברק. "כך היה תמיד", אומר טל. "מעולם לא היה מצב שבו למד נער כל חייו. אפילו בוולוז'ין, ספינת הדגל של עולם הישיבות, למדו בשיאה רק 400 תלמידים... המצב בישראל הוא אנומליה".30
אולם, בשנים האחרונות גברה ההכרה בכך שהדגם החרדי-ישראלי איננו יכול להתקיים לנצח. הבעיה העיקרית היא כלכלית, והיא נובעת מן הגידול המהיר של הקהילה הלומדת. בשני העשורים שחלפו הלכה והתבססה האידיאולוגיה של מסירות מוחלטת ללימוד תורה במשך כל החיים, ואחוז הגברים החרדים מעל גיל 25 המעדיפים ללמוד בכולל ולא לעבוד למחייתם עלה בשיעור ניכר - מ-41 אחוזים בשנת 1980 ל-60 אחוזים בשנת 1996. 31 בו בזמן הולכות המשפחות החרדיות וגדלות: ב-1980 צפי הילודה לאישה החרדית הממוצעת היה 6.5 ילדים; ב-1995 עלה מספר זה ל-7.6. פירוש הדבר שיותר ילדים גדלים בתנאי עוני - והנטל הכלכלי על החברה הישראלית גדול הרבה יותר משהיה בעבר. לדברי ברמן, אחוז הילדים שאבותיהם לומדים בישיבה כל היום ואינם עובדים למחייתם, ולפיכך יש לספק את צורכיהם הבסיסיים ממקור אחר, גדל יותר מפי שניים, מ-2.7 אחוזים ב-1980 ל-5.9 ב-1996; על פי הערכה אחת יכול מספר זה להגיע עד שנת 2006 ליותר מ-10 אחוזים.32
משפחות אלו חיות בדרך כלל בתנאים של עוני קשה ותלות רבה. לדברי ברמן, למשפחה החרדית הממוצעת שבה האב אינו עובד יש הכנסה כוללת של 3,463 ש"ח לחודש, פחות מחצי מן ההכנסה הממוצעת של משפחה שבה שני ההורים עובדים, על אף שהמשפחה החרדית מפרנסת 4.5 ילדים, לעומת ממוצע של 2.1 ילדים למשפחה במדינה כולה.33 רק 18 אחוזים מהכנסה זו מקורם במשכורת; כמעט הכל מעבודת האישה, ואילו השאר בא ממלגה המורכבת מסיוע ממשלתי ומן התרומות לישיבה, ומקצבאות ממשלתיות. ירושלים ובני ברק, ערים שבהן מתגוררת אוכלוסייה חרדית גדולה, מגיעות בקביעות לראש טבלת נתוני העוני שהמוסד לביטוח לאומי מפרסם מדי שנה בשנה.34 לפי מחקר שערך מומי דהן, שהיה כלכלן במשרד האוצר, יותר מ-50 אחוזים מן המשפחות החרדיות בירושלים חיו ב-1995 מתחת לקו העוני.35
ואף על פי כן, בעוד העוני והתלות של המשפחות החרדיות הולכים וגדלים, נראה כי מקורות ההכנסה המסורתיים שלהן הולכים ומתייבשים. שלושת המקורות העיקריים הם סובסידיה ממשלתית, עזרה מצד המשפחה ועבודת הנשים. הסובסידיה הממשלתית היא חלק הארי ויש לה כמה צורות: קצבה חודשית שמשרד הדתות משלם לישיבות בסך 724 ש"ח לחודש עבור כל תלמיד (קצבה זו מועברת ברובה לתלמידים בתוספת תשלום מהישיבה בצורה של מלגות); קצבאות ילדים נדיבות מן המוסד לביטוח לאומי, העולות ככל שגדל מספר הילדים במשפחה; והשלמת הכנסה שהביטוח הלאומי משלם למי שחי מתחת לקו העוני. ב-1998 כלל סיוע זה 875 מיליון ש"ח ששולמו ישירות לישיבות ו-112 מיליון ש"ח להשלמת הכנסה.36 יתר על כן, המשפחה החרדית, כמו כל משפחה באותו גודל ובאותה רמת הכנסה, מקבלת הנחות נדיבות במסי הארנונה ובתשלומים לגני ילדים. לדברי שחר אילן, שספרו חרדים בע"מ מתבסס על מחקר יסודי על הקהילה החרדית, ב-1999 קיבלה משפחה חרדית ממוצעת עם שישה ילדים, שבה אב המשפחה איננו עובד, בין 6,075 ש"ח ל-7,775 ש"ח לחודש בקצבאות, הקלות במסים וסובסידיות אחרות.37
ככל שהעוני מעמיק והאוכלוסייה החרדית הנתמכת גדלה, גובר לחצם של הפוליטיקאים מן המפלגות החרדיות לקבל עוד כספים שייטיבו עם בוחריהם, תוך שהם מלבים בכך את מה שמנחם פרידמן מכנה "השנאה האדירה כלפי החרדים" מצד הציבור הרחב.38 ורד דר, שהייתה בעבר סגנית ראש המחלקה לכלכלה ולהכנסות המדינה במשרד האוצר, העירה לנוכח מצב זה בדאגה: "אני לא יודעת איפה זה יתפוצץ קודם. האם החילונים יגידו שהם לא מוכנים יותר לשאת בנטל או שהחרדים יגידו שיש גבול לעוני".39 לדברי פרידמן, אין הממשלה יכולה להוסיף לממן את המגזר החרדי ברמה הנוכחית. בשני העשורים האחרונים ניכרת בישראל התרחקות דרמטית מן המדיניות הכלכלית האטטיסטית ואמונה הולכת וגוברת שמשהו אינו כשורה בתלות של ציבור גדול בקצבאות ממשלתיות. פרידמן מנסח את זה בפשטות: "לאנשים נמאס לתת כסף".
והבעיה הזאת עוד תלך ותחריף. לפי הנתונים שמסר משרד האוצר לוועדת טל, המספר הכולל של תלמידי ישיבה מעל גיל 18 גדל מ-63,000 ב-1995 ל-77,000 ב-1999 - גידול של 22 אחוזים בארבע שנים בלבד; מספר תלמידי הישיבה מעל גיל 40 - בעיקר ראשי משפחות גדולות - גדל באותן השנים ב-24 אחוזים.40 מספרים אלה יוסיפו בוודאי לעלות: על בסיס הערכות דמוגרפיות ארוכות טווח מעריך אלי ברמן שהאוכלוסייה החרדית בישראל, שב-1995 מנתה 280,000 בני אדם, או כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה, יכולה להגיע עד שנת 2025 למיליון בני אדם לערך, או כשנים-עשר אחוזים מכלל האוכלוסייה המשוערת.41 בהתחשב בגידול המהיר של הקהילה הלומדת בישראל, השמירה על רמת החיים הנמוכה ממילא של הציבור הזה תחייב את הממשלה להגדיל את הסכומים שהיא מקצה לצורך העניין בחמישה אחוזים בשנה, מספר גבוה בהרבה מקצב צמיחת המשק בישראל. "ברמות הקצבאות והמסים הנוכחיות", כותב ברמן, "יביא שיעור הצמיחה של האוכלוסייה האולטרה-חרדית את מערכת הרווחה לפשיטת רגל וייווצרו עיריות מרוששות עם אוכלוסיות אולטרה-חרדיות גדולות. אי-אפשר לשמור על הסטטוס קוו בלי להעביר כספים רבים יותר לתכניות רווחה" - וזהו שינוי בסדר העדיפויות התקציבי שהציבור בישראל בוודאי לא יסכים לעכל.42
מקור התמיכה המסורתי השני בציבור החרדי הוא סיוע מצד המשפחה. כאשר זוג חרדי מתחתן מצפים מן המשפחות משני הצדדים לעזור לו בתחילת דרכו. פירוש הדבר, בין השאר, רכישה של דירה וריהוטה. אבל ציפייה זו הולכת ונעשית קשה למימוש - בייחוד לאלה שהוריהם וסביהם מעולם לא עבדו. וכך כותב השופט טל בדו"ח שלו: "אם בשנות החמישים היו ללומדים הורים שפרנסום, הרי שבשנות השבעים והשמונים קם כבר הדור השני ללימודי התורה ובשנות התשעים - הדור השלישי. לאלה לא עמד הגב הכלכלי שעמד להוריהם, והתוצאה הייתה כי המצב הכלכלי בקרב הלומדים בישיבות הכביד ללא נשוא".43 שוב, בהתחשב בקצב הגידול של האוכלוסייה החרדית, בעיה זו תלך ותחמיר: לדברי ברמן, מספר הילדים החרדים מתחת לגיל 18 בישראל יגדל מ-150,000 בערך בשנת 1995 ליותר מחצי מיליון עד שנת 2025. כשיגיעו לבגרות יקבלו ילדים אלו פחות ופחות תמיכה מהוריהם, שהם עצמם נעשים יותר ויותר עניים.44 כמו שמסכם ישי ויינר, עורך המקומון החרדי של בני ברק, קול העיר: "לדור ניצולי השואה היה כסף מן השילומים וממקורות אחרים. סבי עזר לאבי ואבי עזר לי. אבל הכסף נגמר. דור שלישי זה איננו יכול לסייע לילדיו, לחתן אותם ולקנות להם דירות".45
מקור הכנסה שלישי של המשפחה החרדית הוא הנשים העובדות. שוב, את הגידול המרשים של עולם הישיבות אפשרה מערכת החינוך של 'בית יעקב', שכיום מגדלת דור שלישי של נשים המעדיפות לסבול קשיים כלכליים-ולשאת בנטל כפול של גידול ילדים ועבודה - מלראות את בעליהן עוזבים את לימודיהם. הצלחתה של המערכת בהחדרת המסר הייתה כה גדולה עד שלעתים קרובות הנשים הן המפצירות בבעליהן להישאר בישיבה ו"להרשות" להן לשאת בנטל הכלכלי. היום, מציינת רבקה רפפורט, מחנכת ילידת ארצות-הברית שפתחה בית ספר חרדי חדשני בירושלים, רוב הנשים החרדיות רואות בעוני אות כבוד. "העוני הוא סימן לרצונו של אדם לתת את נפשו על התורה".46
