הדפסה
גרסת PDFתהפוכות לא-קטנות עברו על היחסים בין ארצות-הברית לישראל מאז התקפת הטרור בניו יורק ובוושינגטון ב-11 בספטמבר 2001. מיד לאחר הפיגועים גאו בכל רחבי ישראל גלי תמיכה בארצות-הברית, והם באו לידי ביטוי, בין היתר, בהדלקה ספונטנית של נרות זיכרון בחוצות הערים, במבצע ארצי של התרמת דם בו בלילה ובהכרזה על יום אבל לאומי. לצד רגשות ההזדהות עוררו הימים הראשונים גם תקווה שקטה שאולי בעקבות המאורעות הנוראים יתחילו האמריקנים לנהוג יתר הבנה בכל הנוגע למאבקה של ישראל באויביה.
אולם לא חלף זמן רב וישראלים רבים באו במבוכה לנוכח העובדה שמחלקת המדינה האמריקנית, שעסקה בהקמת קואליציה בינלאומית לצורך המלחמה בטרור, מבכרת לצרף אליה משטרים הידועים כנותנים חסות לטרור, כמו אירן וסוריה, במקום ישראל. באוקטובר ובנובמבר הייתה האכזבה לדאגה אמיתית, כאשר המאמץ האמריקני לבנות קואליציה הוליד לחץ ישיר על ישראל לנהוג ריסון במאבקה בטרור הפלשתינאי. ישראלים רבים נעלבו מן הביקורת שמתח הממשל על "מדיניות החיסולים" של ישראל, המתמקדת ברבי-מחבלים, בה בעת שארצות-הברית ניהלה מדיניות דומה כלפי ראשי הטליבאן באפגניסטן. העיתונות הישראלית החלה לדבר בגלוי על "משבר" ביחסים עם ארצות-הברית וגם דיווחה על דעה שהלכה והתפשטה בקרב הציבור האמריקני ולפיה דווקא תמיכת אמריקה בישראל היא שגרמה להתקפה על ארצות-הברית. "רוחות רעות מנשבות בימים האחרונים בכלי התקשורת בארצות-הברית..." קבע איתן עמית בידיעות אחרונות ב-23 בספטמבר. לדעת אמריקנים רבים, סיפר, "ארצות-הברית משלמת בדם אזרחיה בגלל ידידותה עם ישראל".
והנה, לאחר נפילתו של משטר הטליבאן וגל הפיגועים בערי ישראל בתחילת דצמבר, השתנתה הנימה בוושינגטון, ופקידי הממשל התחילו למתוח ביקורת חריפה על ההנהגה הפלשתינאית, חדלו לדבר על "מעגל אלימות" – ביטוי שמשתמע ממנו שוויון מוסרי בין הטרור ובין התגובות לו – והביעו תמיכה בזכותה של ישראל להתגונן מפני הטרור. כשהכריזה ממשלת ישראל כי הרשות הפלשתינית היא "ישות תומכת טרור" ויאסר ערפאת "לא רלוונטי", ואף ליוותה הכרזות אלו בפעולה צבאית מקיפה, הדגיש הממשל דווקא את חובתה של הרשות לפעול נגד ארגוני המחבלים. במקביל החלו להגיע לארץ משלחות אמריקניות שביקשו להביע הזדהות עם ישראל; בייחוד בלט ביקורם של ראש עיריית ניו יורק היוצא רודולף ג'וליאני, ראש העיר הנבחר מייקל בלומברג ומושל מדינת ניו יורק ג'ורג' פטאקי, ב-9 בדצמבר. פטאקי היטיב לסכם את הלך הרוחות החדש כשהכריז לאחר טקס הדלקת נר ראשון של חנוכה כי "הקשרים המיוחדים המאחדים את שתי אומותינו חזקים משהיו אי פעם". מגמה זו נמשכה ואף התחזקה בחודש ינואר, כשהביע הממשל תרעומת עמוקה לנוכח ניסיונה של הרשות הפלשתינית להבריח ספינה מלאת נשק שנרכש באירן; בכירי הממשל נהגו הבנה בפעילות המבצעית הנרחבת של צה"ל ובריתוקו של ערפאת ללשכתו ברמאללה, ואף החלו לשקול הטלת סנקציות על הרשות הפלשתינית.
את שינויי המגמה האלה ביחסים בין שתי המדינות אפשר לתלות, בין היתר, בקשיים שבפניהם ניצבת מעצמת-על שנקלעה פתאום למאבק ממושך נגד אויב בלתי צפוי והיא מבקשת לגבש בריתות יעילות לנוכח מציאות משתנה. אולי אפשר לתלות אותם גם במאבקים הפנימיים המאפיינים את תהליך קביעת המדיניות בארצות-הברית זה שנים רבות, מאבקים שבהם אנשי מחלקת המדינה עומדים מול ראשי מערכת הביטחון, והנשיא נדרש לנווט בין קווי הפעולה המוצעים.
אבל טעות היא לפרש את שינויי המגמה האלה כביטוי לספקות עמוקים בקרב האמריקנים בשאלת המשך תמיכתם הבסיסית בישראל. אדרבה, התבוננות יסודית במתרחש בארצות-הברית מגלה תמיכה עקבית מאוד בישראל – עמדה שהתחזקה וקיבלה משמעות חדשה מאז 11 בספטמבר. בעקבות התקפות הטרור נקשרו האינטרסים האסטרטגיים של שתי המדינות יותר מאשר בכל זמן אחר מאז תום המלחמה הקרה. יתר על כן, האמריקנים מייחסים לאינטרסים האלה ערך מוסרי ועל כן רואים בישראל גם שותפה לדרך. השילוב הזה של אינטרסים וערכים הביא לא רק לביטויי תמיכה בישראל בתוך ארצות-הברית אלא גם להידוק שיתוף הפעולה בין שתי המדינות. כפי שנראה, אמריקנים רבים שוב אינם רואים בישראל רק בעלת ברית דמוקרטית הכבולה בסכסוך מתמיד עם שכנותיה, אלא גם מקור חשוב – אולי החשוב ביותר – לידע ולניסיון לצורך מלחמתם שלהם בטרור.
שינוי זה במאזן האינטרסים ובדרך שבה נוטים האמריקנים לראות את ישראל יכול לסמן תקופה חדשה ביחסים בין שתי המדינות, והשפעתו על מעמד ישראל בעולם יכולה להיות מרחיקת לכת. אולם לשם כך מן ההכרח שנבחין במפנה ונפעל בהתאם – פן נחמיץ את ההזדמנות ומדינת ישראל תסתכן בבידוד גובר בזירה הבינלאומית ובפגיעה במאמציה להבטיח לאזרחיה חיי שלום וביטחון.
כדי להבין את התמורה שחלה בגישה האמריקנית יש להכיר תחילה בשותפות האינטרסים של שתי המדינות מאז 11 בספטמבר. בעבר ראו אמריקנים רבים בתמיכה בישראל עניין של אידיאולוגיה, ביטוי לתמיכה העקרונית במדינות דמוקרטיות ברחבי העולם, או למחויבות ההיסטורית או הדתית להצלחת המדינה היהודית. משום כך הייתה האהדה הזאת חשופה תמיד לביקורת מצד אלה שטענו כי ארצות-הברית משלמת בגינה באינטרסים המובהקים שלה: תמיכה בעמדת ישראל מול מדינות ערב נראתה כהקרבת יתרונות מוחשיים למען רווחים מופשטים או סנטימנטליים, וזה היה מחיר שאמריקנים רבים לא יכלו להבין ולא היו מוכנים לשלם.
אולם בחודשים האחרונים הפך המופשט למוחשי, ומה שנראה כממשי התגלה כצל חולף. כמעט מאה שנים של השקעה דיפלומטית, צבאית וכלכלית בעולם הערבי הניבו מעט מאוד שיתוף פעולה מהסוג שארצות-הברית זקוקה לו כעת, כשהיא תרה אחרי בעלות ברית נאמנות במלחמה החדשה. המדינה הערבית שבה תלו האמריקנים את תקוותם, ערב הסעודית, כמעט אינה עושה דבר כדי לשים קץ לרשת הטרור של אל-קאעידה– עובדה שהאמריקנים רשמו לפניהם ולא ימהרו לשכוח.אבל בזמן שאינטרסים "מוחשיים" כאלה התמסמסו כלא היו, המחויבות האידיאולוגית ארוכת הטווח לישראל הומרה במטבע קשה של נאמנות בשעת מלחמה. לאמריקנים התברר שהמאבק בטרור אינו מתחיל או מסתיים בפעילות צבאית נגד אפגניסטן או אל-קאעידה, שכן מדובר באויב גדול הרבה יותר, השונא את כל מה שהמערב מייצג. ישראל נמצאת בבירור במחנה בעלות הברית הנאמנות, כי לא זו בלבד שהיא מזדהה באמת עם ארצות-הברית בשעת מצוקתה, אלא שהיא עצמה שרויה במערכה מתמשכת נגד אותו האויב. לשותפות האינטרסים הזאת היגיון רב-כוח משלה, היגיון שיטביע את חותמו על כל אסטרטגיה אמריקנית ארוכת טווח.
ואמנם ההיגיון הזה כבר החל לחלחל למערכת הפוליטית בארצות-הברית ובכלל זה לדרגות הגבוהות ביותר. בכמה מנאומיו אמר נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש שהמערכה האמריקנית אינה מכוונת רק נגד אלה שהתקיפו את ארצות-הברית, אלא נגד הטרור באשר הוא. בנאומו בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-10 בנובמבר השווה בוש בגלוי בין ארגון אל-קאעידה לטרור הפלשתינאי:
עלינו להתאחד בהתנגדות לכל הטרוריסטים ולא רק לחלק מהם. יש בעולמנו מטרות טובות ומטרות רעות, וייתכנו חילוקי דעות בשאלה היכן עובר הגבול ביניהן. אבל אין טרוריסט טוב. שום שאיפה לאומית, שום זיכרון של עוולה, לא יוכלו להצדיק לעולם רצח בכוונה תחילה של חפים מפשע. כל ממשלה שדוחה עיקרון זה ובוחרת לעצמה ידידים טרוריסטים תישא בתוצאות.
בשיח הציבורי האמריקני מכוּונות המילים האלה נגד אויבי ישראל: הם המזוהים, יותר מכל גורם אחר בשנים האחרונות, עם ניסיון להפוך "שאיפות לאומיות" לצידוק לטרור. באותה נימה הכריז בוש, אחרי שנפגש ב-5 בדצמבר עם ראש ממשלת נורבגיה, קְיֶל מגנֶה בונדוויק, כי "אלה שרוצים להפעיל טרור נגד ארצות-הברית או נגד ידידינו ובעלי בריתנו, חייבים לדעת שיירדפו וייתפסו. והאומות הנותנות מחסה לטרוריסט, או מאכילות טרוריסט, או מחביאות טרוריסט, או מלבישות טרוריסט, מוטב להן להיזהר מפני ארצות-הברית ומפני ידידינו, שכן הן תובאנה לדין". בהתחשב בעניינים שעמדו על סדר היום הציבורי האמריקני, ובייחוד בהתחשב בהקשר שבו נאמרו הדברים – לאחר שורה של שאלות בדבר עתידה של הרשות הפלשתינית – היה בהתייחסות לטרור נגד "ידידינו ובעלי בריתנו" מסר ברור בדבר הטרור הפלשתינאי, שהוא הסכנה הבולטת ביותר שבעלת ברית כלשהי של ארצות-הברית נתונה בה.
אבל בוש לא היה חייב להרחיק לכת עד כדי כך בתיאור אויבי ישראל כאויבי ארצות-הברית. כשהתווה אסטרטגיה רחבה, המושתתת על עקרונות מוסר, ולא הציג את מלחמתה של ארצות-הברית כעימות עם אויב אחד מוגדר; כשפעל לסגירת המנגנון הפיננסי של תנועת החמאס וארגון החיזבאללה ולא הסתפק באל-קאעידה בלבד; כששב וחזר על קביעתו ש"לא ייתכנו טרוריסטים טובים וטרוריסטים רעים" - הציג ממשל בוש בפני אזרחי ארצו היגיון של מלחמה והיגיון של בחירת ידידים. היגיון זה מציב בהכרח את ישראל בין בעלות הברית החשובות ביותר במערכה החדשה ועושה את אויביה של ישראל גם לאויביה של ארצות-הברית. גישה זאת בלטה במיוחד בנאום שנשא בוש לפני שני בתי הקונגרס ב-29 בינואר ובו העמיד את אירן ועירק, שככל הנראה לא היה להן כל חלק ישיר במאורעות 11 בספטמבר, כאויבים מרכזיים של ארצות-הברית; בוש כינה אותן (עם צפון קוריאה) "ציר של רשע" ובזה יצר הקבלה ברורה בין המדינות האלה ובין הברית בין גרמניה, איטליה ויפן במלחמת העולם השנייה.
