הדפסההצד הערבי מוצג בספר בצורה טובה יותר, ובמיוחד כשהזרקור מופנה אל פעולות הערבים בזמן המרד של 1939-1936. כיוון שביחס לפרשה הזאת קיימת תשתית מחקרית טובה, המחבר מתאר באופן משכנע את צעדיהם של הערבים ואת הדיכוי האכזרי של המרד בידי הבריטים. אולם לשגב יש, כנראה, עניין להציג את ההתנגדות הערבית לשלטון הבריטי כמרד של ציבור לאומי מגובש, החותר לעצמאות לאומית פלשתינאית למן תום מלחמת העולם הראשונה - תמונה שאם אכן נכונה היא, הריהי בעלת משקל היסטורי לא-מבוטל. אך שוב מתברר כי קריאתו של שגב במקורות היא סלקטיבית ומגמתית עד מאוד, וכאשר צעדים ערביים חשובים אינם עולים בקנה אחד עם התמונה שלו, אין הם זוכים אלא לתיאור מוטעה או מסולף.
כאשר שגב מתאר את "המרד הערבי במדבר", דהיינו, התקוממותם של ערביי חג'אז נגד השלטון העותומני בשנים 1918-1916, ואת פעולות הגיוס שלו בארץ, עם התקדמותו אל תוך עבר הירדן, הוא משווה אותו לגדוד העברי, שפעל במסגרת הצבא הבריטי. הוא טוען כי כמו הגדוד העברי, הערבים עמדו על כך שישרתו רק בפלשתין, דרשו דגל לאומי משלהם ולחמו למען עצמאות לאומית בפלשתין. שגב אינו מצטט במישרים מכרוזי הגיוס של הצבא הערבי הזה ואינו מתייחס למקור ערבי כלשהו בן-הזמן לצורך ביסוס קביעותיו אלה. ואכן, האמת הייתה שונה מהן בתכלית. ראשית, צבא המרד הערבי כלל לא הגיע לתחומי ארץ ישראל, אלא עלה מן החג'אז לכיוון דמשק דרך עבר הירדן. מי שהתנדב לשרת במסגרתו יצא בהכרח מתחומי פלשתין. קציני הגיוס של פייצל בן חוסיין, מפקד צבא המרד הערבי, פעלו לגיוס מתנדבים בין ערביי ארץ ישראל לצבא שפעל למען עצמאות ערבית כוללת תחת כתר האשמי. לא עצמאות לאומית בפלשתין העסיקה אותם, אלא עצמאות ערבית כוללת בסהר הפורה ובחג'אז. הדגל שדרשו היה הדגל הלאומי הכלל-ערבי בן ארבעת הצבעים (שחור, אדום, ירוק ולבן), ולא דגל פלשתינאי נפרד. המתנדבים מקרב ערביי ארץ ישראל המשיכו לשרת בצבא המרד גם מעבר לגבולות פלשתין והגיעו עימו עד דמשק. הבולטים בקרב המתנדבים האלה (ביניהם צובחי אל-חדרא, עוני עבד אל-האדי, עזת דרוזה), המשיכו לשרת את רעיון העצמאות הערבית בדמשק כפקידים וקצינים בממשל, אשר פייצל כונן שם ועמד בראשו עד יולי 1920, עת כבשו הצרפתים את דמשק ומוטטו את ממשלו. רק אז חזרו הפעילים הפלשתינאים האלה לירושלים, לשכם ולצפת. רעיון העצמאות ל"פלשתין" הערבית בנפרד מהמאמץ הערבי הכולל למען מדינה מאוחדת, אשר דמשק תהיה בירתה, הפך לעניין ממשי רק לאחר תבוסת ממשלו של פייצל. כל עוד התקיים שלטון פייצל בדמשק כינו הפעילים הלאומיים הערבים בארץ את ארץ ישראל "סוריה אל-ג'נוביה" (סוריה הדרומית) ולא "פלשתין".
פרשה שנייה, אשר אינה מתיישבת בקלות עם התזה של המחבר, היא הפסקת השביתה הכללית של ערביי הארץ, שנמשכה כחצי שנה למן אפריל 1936. שביתה זו נסתיימה ללא הישג מדיני, והיא באה אל קצה כיוון שהציבור הערבי בארץ לא היה מסוגל לעמוד בה עוד, מסיבות כלכליות. בסוף קיץ 1936 היא עמדה בפני התפוררות. הוועדה הערבית העליונה, אשר הנהיגה את השביתה הכללית, חיפשה דרך לצאת מהעניין בכבוד, ולכן פנתה אל מלכי המדינות הערביות וביקשה מהם לפרסם קול-קורא להפסקת השביתה. ערביי ארץ ישראל ייענו לקריאת המלכים הערבים ויביעו תקוותם, כי אלה יפעלו אצל הבריטים למען עניינם. מלכי עירק וערב הסעודית הסכימו, ואף ניסו להשיג ויתורים בריטיים בתמורה לסיום השביתה. אך הבריטים סירבו, ואז פרסמו שני המלכים, בצירוף האמיר עבדאללה, את קריאתם. תיאור זה עולה באופן ברור ממקורות כמו ספר הפרוטוקולים של הוועדה הערבית העליונה (המצוי בארכיון המדינה בירושלים) ומן התכתובת בין הנציגויות הבריטיות בערב הסעודית, עירק ועבר הירדן, ובין ממשלת בריטניה. אך סיום לא-כל-כך-הרואי כזה אינו נוח לשגב, כנראה, והוא מעדיף לחזור על הסיפור שהיה נפוץ בעבר, טרם פתיחת הארכיונים הבריטיים והישראליים, ולפיו "הבריטים הזמינו כמה ממלכי ערב להתערב במשבר ותיווכם הביא להפסקת השביתה".
הדגשת המגמה הפלשתינאית הייחודית על חשבון האופי הפאן-ערבי של התנועה הלאומית באה לידי ביטוי גם בתיאור ספרו הנודע של ג'ורג' אנטוניוס, ההתעוררות הערבית, שהתפרסם בשנת 1938. שגב רואה בו את "הספר החשוב ביותר שנכתב עד אז, על תולדות התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל". האמת היא אחרת. ספרו של אנטוניוס עוסק בתולדות ההתעוררות הלאומית הערבית בכל רחבי העולם הערבי. מאבק התנועה הלאומית של ערביי ארץ ישראל מופיע בספר רק בפרק האחרון כחלק מתיאור מאבקן של התנועות הערביות בכל ארצות הסהר הפורה. היות כל התנועות האלה ענפים של תנועה לאומית אחת, הפועלת למען העצמאות הלאומית והאחדות של אומה ערבית אחת, היא יסוד מוסד בספרו של ג'ורג' אנטוניוס. אפשר שזוהי טעות קטנה יחסית, אך אצל שגב, משום מה, הטעויות הקטנות נופלות תמיד לכיוון ההולם את מטרותיו.
ימי הכלניות הוא ספר נעים לקריאה, המתאר יפה את מציאות החיים בירושלים המנדטורית ואת מחשבותיהם של המשתתפים בחיי החברה שלה. אולם אין לצפות ממנו ליותר מזה. בראש ובראשונה אסור לקבל את קביעותיו ביחס לשאלות המדיניות הגדולות: מדוע נכון המנדט הבריטי, מדוע שלטו הבריטים בארץ ישראל ומדוע יצאו ממנה, למען מה נאבקו הערבים בשנים 1918-1917 במסגרת צבא המרד הערבי, מדוע נכשלה שביתתם בשנת 1936 וכיצד נסתיימה. על היישוב העברי החי, ההולך ומתפתח לכדי ישות לאומית מובהקת, בעלת מוסדות פוליטיים, מסגרות כלכליות ומערך התיישבות, אין ללמוד דבר מספר זה, כיוון שהיישוב העברי, בעיקרו, נמצא מחוץ לחברת הבַּנקֶטים הירושלמית של ימי המנדט - חברה שכנראה מעסיקה את תום שגב הרבה יותר מעולמם של הארכיונים הגדושים, המקורות המדיניים העשירים וחובת היושר האינטלקטואלי.
_____________________
יהושע פורת הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, ועורך עמית בתכלת.
