הדפסה
גרסת PDFבאמצעות אריגתם של שלושת המרכיבים הללו במערכת נורמטיבית אחת, קורא ברקוביץ תיגר על אותם הוגים יהודים הקובעים את הציות לקודקסים ההלכתיים כאבן הבוחן היחידה להתנהגות דתית. ברם, לא פחות חשובה מכך היא קריאת התיגר של ברקוביץ על בעלי הנטייה ההפוכה, שבמשך זמן כה רב תקפו את ההלכה כמכשול להתנהגות מוסרית. שכן, כפי שהמחישו מאורעות המאה האחרונה, לכל העקרונות המוערכים בשכל האנושי אין כל משמעות אם החברה הממשית האמורה לצאת נשכרת מיישומם חסרה את המשמעת הדרושה כדי להוציאם לפועל – וזוהי משמעת שרק החוק יכול לטפח. העניין המחודש בחוק היהודי בשנים האחרונות משקף, כך נראה, התפכחות מן ההנחה השלטת במחשבה היהודית במאה העשרים: האמונה שהעם היהודי מסוגל להציע לעולם מופת מוסרי תוך התכחשות למסורת המשפטית שלו. אליעזר ברקוביץ מציע בסיס תיאורטי משכנע לדחיית הנחה זו.
דוד חזוני הוא עורך בכיר בתכלת. הוא העורך של אנתולוגיה חדשה של כתבי ברקוביץ, מסות עיקריות על היהדות, שעומדת לצאת לאור בהוצאת שלם
הערות
1. Martin Buber, On Judaism, ed. Nahum Glatzer (New York: Schocken, 1995), p. 92 (להלן על היהדות).
2. השווה M. Herbert Danzger, Returning to Tradition: The Contemporary Revival of Orthodox Judaism (New Haven: Yale, 1989), pp. 24-26. ראה גם Howard W. Polsky, “A Study of Orthodoxy in Milwaukee: Social Characteristics, Beliefs, and Observances,” in Marshall Sklare, ed., The Jews: Social Patterns of an American Group (New York: Free Press, 1958), pp. 325-335; Sidney Goldstein and Calvin Goldschneider, “Jewish Religiosity: Ideological and Ritualistic Dimensions,” in Marshall Sklare, ed., The Jew in American Society (New York: Behrman House, 1974), pp. 203-221.
3. הצהרת עקרונות עבור היהדות הרפורמית (“A Statement of Principles for Reform Judaism”) שאומצה בכנס הוועידה המרכזית של הרבנים האמריקנים (Central Conference of American Rabbis) בפיטסבורג, 1999, ומופיעה באתר האינטרנט של גוף זה: www.ccarnet.org. על פי מצע זה, היהודים הרפורמים "מחויבים ללימוד מתמשך של מלוא מכלול המצוות, ולקיומן של אותן מצוות הנוגעות לנו כפרטים וכקהילה. כמה מן המצוות הללו, חובות מקודשות, מקיימים יהודים רפורמים מזמן; מצוות אחרות, גם עתיקות וגם מודרניות, מצריכות תשומת לב מחודשת כתוצאה מהנסיבות הייחודיות של תקופתנו". על פי הרב ריצ'רד לוי, אחד מתומכיה העיקריים של ההצהרה, מהווה השימוש במונח העברי "מצווה" התנתקות מכוונת מעברה של התנועה הרפורמית, ומשקף קונצנזוס חדש בקרב רבנים רפורמים בעד גישה מסורתית יותר ליהדות: "ה'סנטנרי פרספקטיב' [המצע הרפורמי שאומץ בשנת 1976] נמנע מלהשתמש במילה 'מצווה' ועשה שימוש אך ורק במילה האנגלית 'חובה' [obligation], ואילו היום רוב הרבנים ואנשי הקהילה הרפורמים מנסים לשלב יותר ויותר מצוות בחייהם". לדברי לוי, "יהודים רפורמים מגלים כיום הרבה יותר נכונות לבחון מחדש מצוות יהודיות שהיו בגדר טאבו במשך מאה שנים". טיוטה מוקדמת של ההצהרה קראה גם לגילוי מחדש של דיני כשרות מסוימים וטבילה במקווה. “Is It Time to Chart a New Course for Reform Judaism?” Reform Judaism, Winter 1998, pp. 10-22, 54.
4. אליעזר ברקוביץ, אמונה לאחר השואה, תרגם אביב מלצר (ירושלים: יד ושם, תשמ"ז); אליעזר ברקוביץ, עִמו אנוכי בצרה: קידוש החיים בגטאות ובמחנות ההשמדה, תרגם אביב מלצר (ירושלים: יד ושם, תשמ"ח).
5. Menachem Friedman, “Life Tradition and Book Tradition in the Development of Ultra-Orthodox Judaism,” in Harvey E. Goldberg, ed., Judaism Viewed from Within and from Without (Albany: suny, 1987), pp. 235-255.
6. Lawrence Kaplan, “The Hazon Ish: Haredi Critic of Traditional Orthodoxy,” in Jack Wertheimer, ed., The Uses of Tradition (New York: Jewish Theological Seminary, 1992), pp. 145-173 (להלן שימושים במסורת).
7. השווה Michael K. Silber, “The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of a Tradition,” בתוך ורטהיימר, שימושים במסורת, עמ' 49 ואילך. ניתן לראות את אפקט השיטוח הזה כתגובה לתחושת האיום מצד התנועות הלא-אורתודוקסיות, שכוח המשיכה שלהן נראה אולי חזק במיוחד בתקופה שבה אוכלוסיות גדולות של יהודים עקורים הגיעו לעולם חדש שבו תנועות אלה תקעו יתד יציב; מכיוון שהאיום בא מצד אלה שדחו את אופייה המחייב של ההלכה, מנהיגים אורתודוקסיים רבים הגיבו בכך שהפכו את הציות להלכה לכשעצמו – ולא למערכת מורכבת של ערכים – לערך עליון יחיד.
8. את התיאור החשוב ביותר לתמורה מספק ההיסטוריון חיים סולובייצ'יק, במסתו “Rupture and Reconstruction: The Transformation of Contemporary Orthodoxy,” Tradition 28:4, Summer 1994, pp. 64-130. בנוסף לכך ולמקורות המצוינים לעיל מאת פרידמן, סילבר וקפלן, השווה Menachem Friedman, “The Lost Kiddush Cup: Changes in Ashkenazic Haredi Culture—A Tradition in Crisis”, בתוך ורטהיימר, שימושים במסורת, עמ' 175-186; Jack Wertheimer, A People Divided: Judaism in Contemporary America (New York: Basic Books, 1993), pp. 114-233.
9. אליעזר ברקוביץ, ההלכה כוחה ותפקידה (ירושלים: מוסד הרב קוק, 1981); חיבור זה הופיע במתכונת שונה באנגלית בשם Eliezer Berkovits, Not in Heaven: The Nature and Function of Halacha (New York: Ktav, 1983) (להלן לא בשמים היא). שני החיבורים האלה חופפים במידה רבה, מאחר שהאחרון נכתב כגרסה אנגלית מקוצרת של הראשון ובמקביל לו. הגרסה העברית פונה יותר לתלמיד ההלכה, הן בלשונה והן בעומק הדיון, ואילו הגרסה האנגלית מיועדת יותר לקורא הכללי; לפיכך, רוב הציטוטים במסה זו מקורם בלא בשמיים היא. ראה גם Eliezer Berkovits, Essential Essays on Judaism, ed. David Hazony (Jerusalem: Shalem, 2002), pp. 41-87 (להלן מסות עיקריות).
10. בבלי ברכות יט ע"ב-כ ע"א; ירושלמי ברכות ג:א; ירושלמי כלאים ט:א; מצוטט אצל ברקוביץ, לא בשמיים היא, עמ' 22-24, 120, הערה 51. השווה ברקוביץ, ההלכה כוחה ותפקידה, עמ' 105-117.
11. מועד קטן כז ע"א-כז ע"ב; מצוטט אצל ברקוביץ, לא בשמיים היא, עמ' 23-24; ראה גם ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 64.
12. ראה משנה גיטין ה, ח, והדיון בבבלי גיטין נט ע"ב: "כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום". התוספתא מספרת כי "מפני דרכי שלום" מחויבים היהודים לתמוך בעניי קהילות לא-יהודיות, לבקר את חוליהן ולקבור את מתיהן. "מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל וקוברין מתי עובדי כוכבים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום ומבקרין חולי כותים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום". תוספתא גיטין ג, יח. ברקוביץ, לא בשמיים היא, עמ' 25-26; ההלכה כוחה ותפקידה, עמ' 87; ראה גם ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 39, 66.
13. ברקוביץ, לא בשמיים היא, עמ' 3-32.
14. לפי דעתו של אביי בגמרא, שנתקבלה כהלכה, תקנה זו התאפשרה על ידי כך שהלל פעל לפי שיטתו המאוחרת יותר של רבי יהודה הנשיא (שחי כמאתיים שנים אחרי הלל), שלפיה שמיטת כספים לא הייתה נוהגת כְּהלכה מן התורה לאחר חורבן הבית הראשון; ולכן, לפי דעה זו, תקנתו לא נגדה מצווה מן התורה, אלא מצווה רבנית בלבד. ואולם, דעתו של רבי יהודה הנשיא נגדה את דעת החכמים, שראו בשמיטת כספים חובה מן התורה גם בזמן הזה, ולכן נוצרה בעיה לטענתו של אביי, שמשמעה היא שתקנת הלל עדיין לא התקבלה כהלכה אצל רוב החכמים בזמנו של רבי יהודה הנשיא. אולי משום כך חלק נחרצות על אביי בר-הפלוגתא הידוע שלו, רבא: לפי רבא, היה להלל כוח להפעיל את תקנת הפרוזבול גם אל מול מצווה מן התורה, משום עקרון "הפקר בית דין הפקר". בבלי גיטין לו ע"א-ע"ב, ורש"י שם. וראה גם ברקוביץ, לא בשמיים היא, עמ' 14-15; ברקוביץ, ההלכה כוחה ותפקידה, עמ' 59-60.
שתי מקבילות לכך מן התקופה המודרנית שנויות שתיהן במחלוקת אך מקובלות על רבים: היתר עסקא, המאפשר לבנקים הנמצאים בבעלות יהודית להלוות וללוות כסף בריבית, ועוקף בכך איסור חמור מן התורה על גביית ריבית או תשלום ריבית; והיתר מכירה, המאפשר לחקלאים יהודים במדינת ישראל לעקוף את האיסור על עבודת אדמה בשנת שמיטה באמצעות הרשאה להעביר באופן זמני את הבעלות על הקרקע ללא-יהודים.
15. ברקוביץ, לא בשמיים היא, עמ' 21-22, 30-32; ברקוביץ, ההלכה כוחה ותפקידה, עמ' 113-114; ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 61, 71-72.
16. משלי ג:יז; דברים ו:יח.
17. Eliezer Berkovits, Crisis and Faith (New York: Sanhedrin, 1976), pp. 91-92 (להלן משבר ואמונה); ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 96-97.
18. יש מחלוקת בין החוקרים על השאלה האם רבי יהודה הנשיא אכן העלה את המשנה על הכתב, או שמא הוא רק קבע באופן רשמי את גבולות המשנה מתוך שלל אמרות התנאים הרבות מאוד שנלמדו, ורק בשלב מאוחר יותר הועלה הדבר על הכתב. ראה שרגא אברמסון, "כתיבת המשנה (על דעת גאונים)", בתוך תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי הביניים, ערכו ראובן בונפיל ואחרים (ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשמ"ט), עמ' 27-52. אך לצורך ענייננו אין במחלוקת זו כדי להעלות או להוריד, משום שהתוצאה של קביעת אוסף רשמי, נצחי ובלעדי של אמרות חז"ל אינה שונה כל כך מזו של העלאתו של נוסח זה על הכתב, ולכן אין זה משנה כל כך לענייננו אם היא נכתבה במאה השנייה לספירה, או שרק גרסתה נקבעה באותו זמן והעלו אותה על הכתב רק מאוחר יותר.
19. לצורך דיון זה אני מתייחס לרשימות של הלכות כמו אלה שחוברו החל מימי הביניים, להבדיל מחיבורים של התורה שבעל פה שאינם כאלה: התלמוד ומפרשיו כוללים אוסף של דיונים ומחלוקות; ככלל, לימוד הגמרא בישיבות נחשב לעתים קרובות נושא לימוד נפרד מנושא ההלכה, המתמקד בעיקר בפסיקות ההלכתיות שראשיתן במשנה תורה של הרמב"ם ובארבעה טורים והמשכן לאורך המאות עד לימינו אנו. בעוד ששני הנושאים נחשבים חיוניים עבור מי שרצונו להיות תלמיד חכם, לימוד ההלכה הוא שמהווה את המצע שעל בסיסו אמורים הרבנים לקבל את החלטותיהם ההלכתיות.
20. ברקוביץ, משבר ואמונה, עמ' 93-96. המסה הופיעה במקור כחלק ממסה בנושא הגיור בהלכה היהודית. Eliezer Berkovits, “Conversion ‘According to Halacha’—What Is It?” Judaism 23, 1974, pp. 467-478 (להלן "הגיור 'על פי ההלכה'"); ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 89-102.
21. בהצעתו ליצירת חינוך רבני מסוג חדש כולל ברקוביץ לימוד קודקסים הלכתיים, ואינו טוען שאין להחשיבם כמחייבים. Eliezer Berkovits, “A Contemporary Rabbinical School for Orthodox Jewry,” Tradition 12:2, Fall 1971, pp. 5-20.
22. Eliezer Berkovits, Towards Historic Judaism (Oxford: East and West Library, 1943), p. 109 (להלן לקראת יהדות היסטורית); ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 198.
23. Louis Jacobs, A Tree of Life: Diversity, Flexibility, and Creativity in Jewish Law (London: Littman Library of Jewish Civilization, 2000), pp. 34-41, 220-221 (להלן עץ חיים); משה זמר, הלכה שפויה (תל אביב: דביר, תשנ"ד); Robert Gordis, The Dynamics of Judaism: A Study of Jewish Law (Bloomington: University of Indiana, 1990).
24. ג'ייקובס, עץ חיים, עמ' 230. עץ חיים הוא מחקר יסודי על גמישות ההלכה לנוכח סוגים רבים ושונים של שיקולים: אתיים, היסטוריים, פילוסופיים. ברם, חסר בו ניסיון לפתח תיאוריה הכורכת יחדיו את הגורמים החוץ-הלכתיים הללו – במילים אחרות, הסבר שיכול לשמש בסיס לתיאוריה קוהרנטית לגבי התפתחותה של ההלכה. בכך, עץ חיים הוא טיפוסי לאסכולה ההיסטורית, שג'ייקובס ורוב ההוגים הקונסרבטיבים מייצגים וברקוביץ דוחה.
25. Robert Gordis, “A Dynamic Halacha: Principles and Procedures of Jewish Law,” Judaism 28:3, Summer 1979, p. 265.
26. ראה למשל, זמר, הלכה שפויה, עמ' 46-57.
27. בבלי מגילה יד ע"א.
28. רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תרגם יהודה בן רבי שמואל אבן שמואל (תל אביב: דביר, תשל"ג), עמ' כא. ברקוביץ, לא בשמיים היא, עמ' 19. הפסוקים המצוטטים לקוחים מדברים ו:יח, משלי ג:יז, משלי ב:כ. השווה זמר, הלכה שפויה, עמ' 50. זמר מצטט רק את החלק הראשון של דברי ברקוביץ, שלפיהם אסור לה להלכה לעמוד בניגוד ל"עקרונות המוסר", אך משמיט את ההמשך שבו הוא מתאר את העקרונות כמעוגנים בתורה עצמה. להצגה יותר נאמנה של עמדתו של ברקוביץ, ראה יונתן זקס, משבר וברית: מחשבה יהודית מודרנית ופוסט-מודרנית, תרגמה שרה פרידמן (ירושלים: מאגנס, תש"ס), עמ' 126-130.
29. לעניין מעמד האישה בהלכה, ראה אליעזר ברקוביץ, תנאי בנישואין ובגט (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ז); Eliezer Berkovits, Jewish Women in Time and Tora (Hoboken, N.J.: Ktav, 1990); וכן המסה “The Status of Women Within Judaism” בתוך ספרו משבר ואמונה, עמ' 122-97; ברקוביץ, לא בשמיים היא, עמ' 32-45; ברקוביץ, ההלכה כוחה ותפקידה, עמ' 132-155. לנושא הגיור ראה ברקוביץ, "הגיור 'על פי ההלכה'"; גרסה העוסקת בגיור בלבד מופיעה בתוך משבר ואמונה תחת הכותרת “Convertion According to Halacha” (עמ' 122-131); ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 89-102. השווה Eliezer Berkovits, Unity in Judaism (New York: American Jewish Committee, 1986).
30. ברקוביץ, משבר ואמונה, עמ' 121.
31. Eliezer Berkovits, Man and God: Studies in Biblical Theology (Detroit: Wayne State, 1969). להלן עיונים בתיאולוגיה של המקרא.
32. בעניין ערכי תרבות המערב ראה ברקוביץ, משבר ואמונה, עמ' 1-82. בנושא ביקורתו על המסורת המערבית, ראה Berkovits, God, Man, and History (New York: Jonathan David, 1959). להלן אלוהים, אדם והיסטוריה. ברקוביץ גם פרסם מאמרים רבים המבקרים את תפישותיהם של הוגים יהודים אחרים שלפי דעתו לא הקפידו על שמירת הראייה היהודית העצמאית המבוססת על מקורות היהדות: Eliezer Berkovits, Major Themes in Modern Philosophies of Judaism (New York: Ktav, 1974) (להלן מגמות עיקריות).
33. ראה זקס, משבר וברית, עמ' 129. זקס אינו מנמק את דעתו.
34. השווה Eliezer Berkovits, Was Ist Der Talmud? (Berlin: Judischer Buch-Verlag Erwin Lowe, 1938), pp. 40-47 (להלן מהו התלמוד).דוגמה מצוינת לניסיון להסביר את האיסור על מלאכה בשבת בהתייחס לאגדות של מסכת שבת מופיעה אצל יוסף יצחק ליפשיץ, "מלאכת מחשבת", תכלת 10, חורף 2001, עמ' 147-120. ניסיון דומה לתאר את התפילה לאור ההלכה והאגדה גם יחד ניתן למצוא אצל ברקוביץ עצמו. Eliezer Berkovits, Prayer (New York: Yeshiva University, 1962).
ברקוביץ אינו היחיד מבין הוגי הדעות היהודים המודרניים המצהיר על חיוניותם של קטעי האגדה בתלמוד. ברם, טענה זו מושמעת בדרך כלל מפי אלה שאינם מקבלים את אופייה המחייב של ההלכה, ולפיכך אינם חושבים שמטרתה העיקרית של האגדה היא לתרום לשלמות מערכת הערכים ההלכתית, אלא שהיא חשובה להבנה כוללת של מוסר יהודי בנפרד מן ההלכה. ראה, למשל, Abraham Joshua Heschel, God in Search of Man (New York: Noonday, 1996), pp. 336-337 (להלן אלוהים בחיפוש אחר האדם); השל קובע כי האגדה נחוצה כדי לתת לפרט את כיוונו העיקרי בחיים, בעוד שההלכה נותנת עצות לגבי נורמות ספציפיות.
35. "דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן" – כלומר, אין למדים דברי הלכה מדברי הנביאים. בבלי בבא קמא ב ע"ב; רש"י שם, ד"ה "דברי קבלה"; בבלי חגיגה י ע"ב; בבלי נידה כג ע"א.
36. הרבנים קבעו שמגילות המקרא, אך לא אלה של ספרים חיצוניים או בתר-תנ"כיים, "מטמאות את הידיים", כלומר גורמות לטומאה הלכתית. מטרתה של הלכה מפתיעה זו הייתה יותר מעשית מסמלית: למנוע את אחסונם של טקסטים אלה יחד עם מזונם של הכוהנים, שצריך היה להיאכל בטהרה, וכך להגן על המגילות מפני המכרסמים ששהו במקומות שבהם אוחסן מזון. עם זאת, בעקבות הלכה זו מתעורר ויכוח בשאלה אילו ספרים של התנ"ך מטמאים את הידיים ואילו לא, דיון שמשמעו קביעת קדושתם היחסית של הספרים השונים. בבלי שבת יג ע"ב; השווה משנה ידיים ג, ד; תוספתא ידיים ב, יד; בבלי מגילה ז ע"א.
37. בעניין יחזקאל ראה, למשל, את הדיון הנרחב המתחיל בבבלי חגיגה יא ע"ב. בעניין אסתר, ראה בבלי שבת פח ע"א.
38. ברקוביץ, לקראת יהדות היסטורית, עמ' 102; ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 192.
39. "היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר". בבלי בבא קמא פד ע"א, בבלי חולין יא ע"ב. ברקוביץ, ההלכה כוחה ותפקידה, עמ' 52-59.
40. מדובר בכללי תחום שבת, האוסרים על כל תנועה מעבר לאלפיים אמה (כקילומטר לערך) מחוץ לגבולות העיר שממנה יוצא האדם. במקרה של פיקוח נפש, מותר לנסוע (ואף לעבור על כל אחד מאיסורי שבת) ללא הגבלה כל עוד מצב החירום בעינו. לפי עדות המשנה, מי שהיה נוסע מחוץ לעיר היה נתקע במקום שבו הוא נמצא, החל מן הרגע שתם מצב החירום ועד צאת השבת, עד שהתקין רבן גמליאל הזקן שאנשים אלה ייחשבו לבני אותה עיר שאליה הגיעו, דבר המתיר להם לנוע בחופשיות. "אף חכמה הבאה ליילד והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפיים לכל רוח". משנה ראש השנה ב, ה; בבלי ביצה יא ע"ב; ברקוביץ, לא בשמיים היא, עמ' 12; ברקוביץ, ההלכה כוחה ותפקידה, עמ' 38-39; ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 51.
41. "מפני הדרכים ומפני הגשרים ומפני תנורי פסחים ומפני גלויות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו", ככתוב בברייתא. בבלי סנהדרין יא ע"א; ברקוביץ, לא בשמיים היא, עמ' 12-13; ברקוביץ, ההלכה כוחה ותפקידה, עמ' 53; מסות עיקריות, עמ' 51-52.
42. ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 247-314, 129-152.
43. כפי שברקוביץ מציין, ישנם אף מקרים שבהם המילה "משפט" מתקרבת כל כך במשמעותה לרעיון של תוצאות עד שלא ניתן כלל להבינה במונחים של צדק, אלא רק במונחים של גאולה, כמו בפסוק: "והיה ה' לדיין ושפט ביני ובינך, וירא וירב את-ריבי וישפטני מידך". שמואל א כד:טו; מצוטט אצל ברקוביץ, עיונים בתיאולוגיה של המקרא, עמ' 232-233. ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 136.
44. ברקוביץ, עיונים בתיאולוגיה של המקרא, עמ' 245-246; ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 146-147.
45. מרטין בובר, אחד הנציגים הבולטים של גישה זו, ערך מחקר נרחב על המחשבה החסידית כדי להראות את האמיתות הדתיות הטמונות בגישה הרוחנית של התנועה. אברהם יהושע השל והרב יוסף דב סולובייצ'יק, הוגי דעות שומרי מצוות, השתמשו באמצעים דומים כדי להמחיש את הווייתו של הטיפוס הנבואי (השל) או של "איש ההלכה" (סולובייצ'יק), אדם המתבונן בעולם באספקלריה הלכתית. השווה לעבודותיו הרבות של בובר בנושא החסידות, ובעיקר Martin Buber, Hasidism and Modern Man, trans. Maurice Friedman (New York: Harper Torchbooks, 1958) (להלן חסידות והאדם המודרני), וכן מרטין בובר, בפרדס החסידות: עיונים במחשבתה ובהווייתה (ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ג); Abraham Joshua Heschel, The Prophets (New York: Harper Torchbooks, 1962); יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "איש ההלכה", בתוך סולובייצ'יק, איש ההלכה: גלוי ונסתר (ירושלים: ההסתדרות הציונית, 1979).
46. בובר, על היהדות, עמ' 87.
47. בובר, על היהדות, עמ' 114. בובר יודע היטב עד כמה מטרה זו קשה להשגה. במסתו "דרך הקודש" הוא מקונן על הקושי לשמר את טוהר המעשה וליצור קהילה המבוססת על מעשים בלתי מותנים:
טבעו [של המעשה] שהוא מצביע אל מעבר לעצמו. כל כמה שכוונתו נקייה, כל כמה שהתגלמותו טהורה, הוא נתון לחסדי תוצאותיו; וגם המעשה הנשגב ביותר, שאינו מתעכב ולו לחלקיק שנייה בשפֵלת הסיבתיות, נגרר אל הבוץ מרגע שהוא יוצא אל העולם ונעשה גלוי. ובמיוחד, המעשה שנעשה למען צמיחת הקהילה האמיתית נתקל בהתנגדות מכל עבר: מדייקנותם של המסורתניים-מהרגל כמו גם מעצלותם של עבדי השעה, אך באותה מידה מדוקטריניזם נחפז ומווכחנות חסרת אחריות; מאנוכיות קמצנית ומיוהרה עיקשת, אך גם מביטול עצמי היסטרי ומהתרגשות מבולבלת; מהפולחן של המושג הטהור כביכול, יד ביד עם הפולחן המכונה ריאלפוליטיק. בנוסף לכך מתנגדים לו כל הכוחות הממוסדים שאינם רוצים שיפריעו להם במימוש כוחם. כל הכוחות הללו סוערים במערבולת קודרת ומשחירה סביב הפרט הבודד והמסור אשר נוטל על עצמו בעוז את המשימה לבנות קהילה אמיתית – ובאלו חומרים! אין כאן שום שלמות שלא ניתן לטמאה; בכל מקום הטמא קורא תיגר על הטהור, מושך אותו מטה ומעוות אותו; הקרבן ההירואי מוקף בלעג של שמחה לאיד הבא להודיע לו על עקרות מעשיו, והתהום משמיעה את פסק דינה הבלתי הפיך כנגד הגוסס שהניצחון נשלל ממנו. (בובר, על היהדות, עמ' 114)
48. "עיקר בסיסי ביהדות", כותב בובר, "הוא שהמעשה כאקט של החלטה מהווה ערך מוחלט. על פני הדברים, עשוי להיראות הדבר כאילו המעשה שקוע באופן בלתי נמנע במבנה הסיבתיות הבלתי מתפשר, שחוקיו קובעים את השפעתו; ברם, האמת היא... שכאשר הוא נזכר במטרתו האלהית, כאשר הוא משתחרר מכל התניה וצועד לאור שלו עצמו – כלומר, לאור אלוהים – הוא חופשי ורב-עוצמה". בובר, על היהדות, עמ' 67.
49. Martin Buber, “Religion and Ethics,” in Martin Buber, The Eclipse of God: Studies in the Relation Between Religion and Philosophy (Amherst, N.Y.: Humanity, 1999), p. 95. דוגמה להתמתנות הקלה אך מורגשת של עמדתו ניתן למצוא במסתו "השאלה הנסתרת" (1952), שבה בובר מכיר בכך ש"האמת הפנימית חייבת להיהפך לחיים האמיתיים, אחרת היא אינה נשארת בגדר אמת. יש לערבב קורטוב של הגשמה משיחית לתוך כל שעה, שאם לא כן השעה שעה שאין בה אלוהים, חרף כל האדיקות והנאמנות". ברם, אפילו כאן עדיין לא ברור אם באמרו "החיים האמיתיים" הוא מתכוון למעשים הנעשים בכוונה טהורה, או להתחשבות בתוצאות שלהם. בובר, על היהדות, עמ' 209. השווה בובר, חסידות והאדם המודרני, עמ' 99, שם הוא קובע, בהקשר של התפישה החסידית של כוונה, כי "אין מטרות, רק המטרה האחת והיחידה. רק מטרה אחת ישנה שאינה משקרת, שאינה מסתבכת באף דרך חדשה, רק אחת שאליה מתנקזות כל הדרכים, שאף דרך צדדית אינה יכולה לחמוק ממנה לנצח: גאולה" [ההדגשה במקור].
50. Abraham Joshua Heschel, Man Is Not Alone (New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1979), pp. 277-278.
51. בבלי ברכות יז ע"א. מצוטט אצל השל, אלוהים בחיפוש אחר האדם, עמ' 309.
52. השל, אלוהים בחיפוש אחר האדם, עמ' 308.
53. השווה השל, אלוהים בחיפוש אחר האדם, עמ' 311: "מעשים הם השתפכות מן העצמי, לא מהות העצמי. הם עשויים לשקף או לזקק את העצמי, אך הם נותרים הפונקציות ולא המהות של החיים הפנימיים. ואולם, החיים הפנימיים הם הבעיה הבוערת ביותר שלנו". השווה גם לעמ' 310: "מעשה מוסרי הנעשה באופן לא-מודע אפשר שיהיה רלוונטי לעולם בשל היותו מסייע לאחרים. אולם מעשה ללא אדיקות, עם כל השפעתו על חייהם של אחרים, יותיר את חייו של העושה אותו ללא שינוי. מטרתו האמיתית של האדם היא להיות מה שהוא עושה. שווייה של דת כשוויים של הפרטים החיים בה. לפיכך, מצווה אינה רק עשייה אלא אקט המקיף הן את העושה והן את המעשה. האמצעי הוא אולי חיצוני, אך המטרה היא אישית. יהיו מעשיך טהורים, כדי שתהא אתה קדוש".
54. השל, אלוהים בחיפוש אחר האדם, עמ'337- 338.
55. השל, אלוהים בחיפוש אחר האדם, עמ' 283. המעטה דומה בערכן של תוצאות ניכרת בבירור גם בדעותיהם של הוגים יהודים אחרים המשויכים למסורת זו, כגון הרב סולובייצ'יק. חיבורו "איש ההלכה" מוקדש כולו להשלכות של הנורמה ההלכתית מנקודת ראותו הסובייקטיבית של הפרט, ולא מתוך העולם ההיסטורי. במובנים מסוימים, נקודת המבט של סולובייצ'יק יותר קיצונית משל בובר, כאשר, למשל, הוא מצהיר כי "איש ההלכה" עסוק יותר בהחלטה לעשות מעשה מאשר בעצם ביצועו. סולובייצ'יק, "איש ההלכה", עמ' 60-59. עובדה מאלפת היא שמכל הטיפוסים הדתיים המופיעים בכתביו של סולובייצ'יק, היחיד שמקדיש את עצמו באופן מלא לבחינת התוצאות של מעשים הוא "האדם הראשון" בחיבור איש האמונה – דמות שאינה מתעניינת באופן עמוק, לדעת סולובייצ'יק, בטוב ורע: "האדם הראשון הנו תמיד אסתטיקן, בין אם הוא עסוק בעניין אינטלקטואלי ובין בעניין מוסרי. מצפונו אינו מושפע מן האידיאה של הטוב כי אם מן האידיאה של היופי. שכלו אינו שואף לאמת כי אם לעונג ולתועלת, המצויים בתחום האסתטי ולא בתחום ההכרה המוסרית". ראה הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, איש האמונה (ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, תשכ"ח), עמ' 17.
56. ברקוביץ, אלוהים, אדם והיסטוריה, עמ' 134.
57. Eliezer Berkovits, “Faith and Law”, בתוך ברקוביץ, מגמות עיקריות, עמ' 140-141.
58. Max Weber, “Politics as a Vocation,” in H.H. Gerth and C. Wright Mills, eds., From Max Weber: Essays in Sociology (New York: Oxford, 1946), pp. 117f.
59. ראה עמנואל קנט, הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, תרגם מ' שפי, ערך ש' שטיין (ירושלים: מאגנס, 1996), עמ' 11; שם קובע קאנט כי "מפני שהפעולה, כדי שתהיה טובה במובן המוסרי, לא דייה שתהיה מתאימה עם החוק המוסרי, אלא צריכה היא להיעשות עוד לשם החוק".
60. במילים אחרות, הנימוק המוסרי הטמון באתיקה של אחריות מעמיד בסימן שאלה עוד אחת מהנחות היסוד של הפילוסופיה האתית במסורת הקנטיאנית, והיא שניתן ורצוי לתמצת את מערכת המוסר כולה לכדי כללי פעולה מנוסחים. על פי קאנט, המטרה של חשיבה אתית היא להכניס סדר בערכים ובאינטואיציות העמומים והסותרים שלנו באמצעות תרגומם לעקרונות ברורים המבוססים על התבונה – במילותיו שלו, "לעלות במחקר זה מן הפילוסופיה העממית עד למטפיזיקה. הראשונה מגיעה רק עד המקום שאפשר לה לבוא לשם על ידי גישוש בעזרת דוגמאות, בעוד שהשנייה אינה נמנעת מדרכה על ידי שום דבר שבניסיון, וכיוון שהיא צריכה למדוד ולהקיף את כל התוכן אשר להכרת תבונה מסוג זה, עולה היא עד מקום מושגי התבונה שבו מסתלקות מאיתנו כל הדוגמאות". קאנט, הנחת יסוד, עמ' 59. ברם, באתיקה של אחריות, הגמישות וה"טומאה" שבמוסר המבוסס על שכל ישר אינן משקפות דרגה בלתי מספקת של הבנה, אלא את טבעם הבלתי מוגדר של ערכי מוסר המשמשים לקידום מצב העניינים.
זוהי נקודה חיונית בהבחנה בין גישתו של ברקוביץ למוסר ובין גישת התנועה ה"תוצאתית" (consequentialist) בפילוסופיה של האתיקה. בדומה לברקוביץ מייחסת גישה זו חשיבות מכרעת לתוצאות; אך תומכיה מקבלים את הגישה של קאנט המצמצמת את המוסר לכדי ניסיון להציג נוסחה אחת ומוחלטת לקביעת המוסרי מראש – כמו בניסוחו של סמואל שפלר, המגדיר את התוצאתיות כאמונה ש"המעשה הנכון בכל מצב נתון הוא זה שיביא לתוצאה הכוללת הטובה ביותר, כפי שהיא נמדדת מנקודת מבט בלתי אישית המעניקה משקל זהה לאינטרסים של כולם". Samuel Scheffler, ed., Consequentialism and Its Critics (Oxford: Oxford, 1988). למרות שישנן אסכולות חשיבה שונות בתנועה התוצאתית, שכל אחת מהן מציעה נוסחאות משלה, המכנה המשותף לכולן הוא רדוקציוניזם קאנטיאני המתמצה בחיפוש אחר כלל קטגורי כמבחן להתנהגות מוסרית. ניסיון כזה בולט בהעדרו ממשנתו של ברקוביץ, וכן מזו של ובר.
61. ברקוביץ מצביע בהקשר זה על כתביהם של ז'אן פול סארטר ומרטין בובר כלוקים בבעיה זו. Eliezer Berkovits, “The New Morality”, בתוך ברקוביץ, משבר ואמונה, עמ' 23-33; Eliezer Berkovits, “Martin Buber’s Religion of the Dialogue”, בתוך ברקוביץ, מגמות עיקריות, עמ' 68-138.
62. ברור שתיאור זה אינו ממצה את הפילוסופיה המערבית של המוסר על כל גווניה, וברקוביץ עצמו מצטט שלושה פילוסופים (שפינוזה, מרקס וברגסון) אשר הבינו ברמה מסוימת את הבעיה שבהתעלמות מן הגוף. ראה גם ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 11-12, 19-20.
63. ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 17-18.
64. דוגמה אחת מופיעה בבראשית רבה ח, יא. "אמר רבי תפדאי בשם רבי אחא: העליונים נבראו בצלם ובדמות ואינן פרין ורבין, והתחתונים פרים ורבים ולא נבראו בצלם ובדמות. אמר הקדוש ברוך הוא: 'הריני בורא אותו בצלם ובדמות מן העליונים, פרה ורבה מן התחתונים'. רבי תפדאי בשם רבי אחא אמר: אמר הקדוש ברוך הוא אם בורא אני אותו מן העליונים הוא חי ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי. אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים: אם יחטא ימות ואם לא יחטא יחיה". ראה גם בראשית רבה יד, ד. למקורות נוספים השווה אפרים א' אורבך, חז"ל: פרקי אמונות ודעות (ירושלים: מאגנס, תשמ"ג), עמ' 196.
65. ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 18.
66. ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 18.
67. ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 19. ברקוביץ מצביע במיוחד על אריסטו, שהבנתו את החכמה המעשית דורשת הבנה בחשיבותם האתית של רגשות ותאוות.
68. ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 22.
69. ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 14.
70. ראה הערה 64 לעיל.
71. ראה, בין היתר, חיבורו המפורסם של רבינו יונה מן המאה השלוש-עשרה, שערי תשובה, וגם את ספריהם של גדולי תנועת המוסר בשלהי המאה התשע-עשרה, שהשפיעו עמוקות על עולם הישיבות הליטאיות.
72. ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 22.
73. ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 23.
74. ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 25.
75. ברקוביץ, אלוהים, אדם והיסטוריה, עמ' 115-130; וראה ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 27-39.
76. סולובייצ'יק, איש האמונה, עמ' 57; השווה עמ' 74, הערה 1.
77. Abraham Joshua Heschel, Man’s Quest for God: Studies in Prayer and Symbolism (New York: Charles Scribner’s Sons, 1954), p. 53; צוטט אצל Arnold Eisen, “Re-Reading Heschel on the Commandments,” Modern Judaism 9:1, February 1989, p. 20.
78. ברקוביץ, מסות עיקריות, עמ' 26. ברקוביץ מצטט קטע מן התלמוד שבו השתחוות הגוף האוטומטית, השגרתית, בזמן ברכת "מודים" בתפילה, אפילו בהעדר כוונה, ראויה להכרת הטוב מצדנו. ירושלמי ברכות ב, י.
79. בובר, חסידות והאדם המודרני, עמ' 151. השווה להשל: "הגוף ללא רוח הוא גוויה; הרוח ללא גוף היא רוח רפאים". השל, אלוהים בחיפוש אחר האדם, עמ' 341.
80. נדבך מרכזי בגישה הניאו-חסידית של בובר הוא שהגאולה היא תוצאה של התיקון הפנימי שעורך אדם, המשתקף בטיהור כוונותיו שלו וביחסיו עם אחרים, וכי רק באמצעות תיקון כזה ייגאל, איכשהו, העולם. בובר, חסידות והאדם המודרני, עמ' 98-108; בובר, על היהדות, עמ' 83-87.
