הדפסה
גרסת PDFביהדות, כפי שמבין אותה ברקוביץ, פועל האדם המוסרי על פי הכללים ההטרונומיים שהמקראוהמסורת נותנים בידיו, אולם הוא גם שומר לנגד עיניו את מצב העניינים שכללים אלה אמורים להגשים, והוא מפעיל בסופו של דבר את שיקול דעתו כדי לקבוע מתי מגיע כלל מוסרי נתון לגבולות היישום שלו. מנקודת מבטו של ברקוביץ, המוסר, כמו הפוליטיקה, הוא "אמנות האפשר", שתכליתה אינה אך ורק הציות למערכת חוקים, אלא גם קידומו של חזון העתיד באמצעות אותם ערכים תוצאתיים שניסחו הנביאים ויורשיהם במסורת הרבנית.
ד
ברם, הפולמוס שמנהל ברקוביץ עם תורת המוסר הקאנטיאנית וחסידיה היהודים מושתת על ביקורת מעמיקה יותר, המופנית כלפי החשיבה המוסרית המערבית מאז התקופה הפרה-נוצרית. מסורת זו ניסתה בעקביות להציג את המוסר כמכלול רעיונות אשר, מרגע שיובנו ויתקבלו בידי הצד הלא-גשמי של האדם (כלומר, על ידי שכלו, רוחו או נפשו), יביאו לשינוי מקביל בהתנהגות של צדו הגשמי. וכך, אצל אפלטון, מזוהה הטוב עם הידע; אצל הנוצרי, עם האמונה; אצל קאנט, עם התבונה. המכנה המשותף שעליו נשענת מסורת זו הוא הדחייה הבסיסית של הגוף החומרי כגורם משמעותי בהגדרת הטוב, מתוך הנחה שאם יזכה המרכיב הרוחני באדם להדרכה הנאותה, ילך המרכיב הפיזי בהכרח בעקבותיו.62
אולם, כפי שמציין ברקוביץ, המרכיב הפיזי אינו הולך בהכרח בעקבותיו – ולכן אי-אפשר להתעלם מחלקו במשוואה המוסרית. בניגוד לתחומים אחרים של הפילוסופיה, המחשבה המוסרית עוסקת בביצוע, ולכן אין לה קיום ללא שיתוף הפעולה של הגוף. כפי שברקוביץ כותב באלוהים, אדם והיסטוריה:
הרוח עצמה חסרת כוח; היא יכולה לפעול אך ורק ביד אחת עם הכוחות החיוניים או "החומריים" שביקום. איש מעולם לא השיג דבר מתוך התבוננות ברעיון בלבד. כל פעולה מודעת היא תולדה של שיתוף פעולה מסוג כלשהו בין השכל לגוף. החומר – יהא אשר יהא סודו האמיתי – הוא אווילות ללא השכל; שכל ללא חומר הוא, במקרה הטוב, אין-אונים נאצל... העולם החומרי יכול להינצל מהטיפשות של הוויה גרידא באמצעות ההכוונה שהוא מקבל מהרוח; ואילו הרוח יכולה להיגאל מכלא אין-אונותה באמצעות מידת שיתוף הפעולה שתוכל להפיק מן העולם החומרי.63
בנקודה זו מעמת ברקוביץ את המחשבה המוסרית האפלטונית-נוצרית, המעמידה את עצמה כנגד הגוף והעולם החומרי שבו הוא שוכן, עם מה שהוא מתאר כתפישה היהודית המסורתית, הגורסת שהאדם מורכב משני יסודות, יסוד רוחני ויסוד גשמי, ושרק מתוך הפעלתם וחינוכם של השניים מסוגל האדם להביא לגאולתו ולגאולת עולמו.64 כאשר הוא לומד לפעול באופן מוסרי, האדם ניצב בפני משימה כפולה, כיאה לטבעו הכפול: צדו המודע צריך ללמוד לזהות את הטוב ולחפוץ בו, בעוד שצדו הגשמי צריך ללמוד כיצד להוציאו אל הפועל. מכיוון שהגשמי אינו פחות מהותי למוסריות מאשר הרוחני, תורת מוסר שאינה מתחשבת בשניהם מן ההכרח שלא תהא ישימה לגבי האדם הממשי – וללא אפשרות של יישום, אין למוסר כל משמעות.
אולם, צדו הגשמי של האדם ידוע לשמצה כמי שאינו נשמע להוראות השכל. הגוף הוא קדירה של אנרגיות חומריות, כוחות מורכבים וסותרים "שאינם מודעים לקיומו של קוד מוסרי כלשהו", כפי שכותב ברקוביץ.65 התנהגותו של הגוף האנושי מונחית בידי דחפים ותשוקות, שאין להם עניין בדרישות המוסר. הבטחת "שיתוף הפעולה" של הגוף הופכת, אם כן, לבעיה מרכזית. "רק עתה יכולים אנו לעמוד על חומרת מצבו המוסרי של האדם", כותב ברקוביץ באלוהים, אדם והיסטוריה. "מצד אחד, שכלו של האדם, המופקד על כל הערכים הרוחניים והאתיים, אינו מסוגל לבצע פעולות בעצמו; מצד שני, כוחות החיים ומקורות האנרגיה הגשמית כולם, שללא תיווכם לא תיתכן כל פעולה מוסרית שהיא, אדישים לחלוטין מעצם טבעם למושגים אתיים או רוחניים... גוף האדם, המכשיר להתנהגותו המוסרית של הפרט, הוא בלתי מוסרי ביסודו".66 התנהגות מוסרית דורשת אפוא שיתוף פעולה מלא בין הבנתו של האדם את הטוב ובין התנהגותו כישות גשמית – תיאום שהשגתו אינה עניין של מה בכך ועל כן שום דיון מוסרי אינו יכול להתעלם ממנו.
האמונה המוטעית שניתן להפוך אדם לטוב באמצעות הכנה נפשית בלבד הנה, לדעת ברקוביץ, הטרגדיה המובהקת של התרבות המערבית. היוונים הבינו, ברמות שונות, את מהות הבעיה.67 אולם מרגע הופעת הנצרות, שנטשה באופן מכריע את המסורת העברית שלה כאשר דחתה את גוף האדם כחלק מעולם חטאים חסר תקנה, קישר האדם המערבי, כפי שהוא משתקף במחשבה האירופית, את שאלת המוסר באופן כמעט בלעדי עם השאלה כיצד אמורה לפעול דמות רוחנית, מנוכרת לגשמיותה, המצוידת רק בתבונה או באמונה. השאלה כיצד לממש את הדבר הנכון לאחר שהוחלט עליו, תוך התגברות על המכשולים הפנימיים לביצועו, נתפשת בפריזמה הזאת – כאשר היא זוכה בכלל להתייחסות – כסוגיה נפרדת הקשורה לתחומים אחרים כגון פסיכולוגיה או חינוך. "מאז העת העתיקה", כותב ברקוביץ, "סברה התרבות המערבית בטעות כי ניתן לשכנע את הגוף באמצעות נימוקים רציונליים... וכך היא ייחלה לשווא להתנהגות מוסרית אפקטיבית באמצעות חינוך. במיטבה דיברה התרבות המערבית אל השכל, אך אל הגוף ממש לא הגיעה מעולם".68 התוצאה הייתה שלמרות מאות שנים של חינוך מוסרי, לא עלה מעולם בידי האדם המערבי להתגבר על חוסר המוסריות של טבעו הגשמי. עלייתם של משטרים רצחניים בלב לבה של הציביליזציה המפותחת ביותר מבחינה פילוסופית הייתה לדידו של ברקוביץ עדות לכישלונו של המערב בהבנת טבעו של המוסר:
במובן זה, נראה כי אין כל הבדל משמעותי בין עתות נאורוֹת יותר או נאורות פחות – למעט העובדה שבתקופות של התקדמות אינטלקטואלית רבה יותר, ככל שגדל הידע, כך מתעצם גם האדם ונעשה מסוכן יותר... למרות הנאורות, נדמה כי האדם נותר ביסודו יצור בלתי מוסרי.69
וכך, כתוצאה מהתמקדותו הבלעדית באילוף תבונתו ומהתעלמותו מן השאלה המעשית הנוגעת לחינוכו של הגוף להישמע לצווי השכל, לא הוכשר האדם המערבי מעולם לפעול בנחרצות לנוכח הרשע.
בניגוד למסורת זו, טוען ברקוביץ, ייחסה היהדות חשיבות מרכזית לסוגיית הגשמי. הספרות התלמודית עוסקת עמוקות בטבעו המורכב של האדם בהקשר של התנהגותו המוסרית. במדרש מתואר האדם בעקביות כישות כפולת פנים, המשלבת בתוכה את "העליונים" עם "התחתונים", הדומה למלאכים ולחיות כאחד.70 כתוצאה מכך, הוא ניחן ב"יצר טוב" שאותו עליו ללמד להערים ולגבור על "יצר הרע", דחף בלתי מוסרי חזק יותר באופן טבעי, הנובע מצדו החייתי של האדם. גם בתקופות מאוחרות יותר התמקדה ספרות המוסר היהודית פחות בגזירה האינטלקטואלית של אמונות נכונות, ויותר במשמעת הדרושה לקיומה של התנהגות מוסרית.71
על פי תפישתו של ברקוביץ, היהדות מתייחסת לבעיית הגוף האנושי על ידי יצירת מערכת כללים מקיפה המתייחסת לגשמי במונחיו שלו. שלא כמו השכל, את הגוף לא ניתן לחנך באמצעות שכנוע הגיוני, שכן "הידע" שלו אינו מתנסח במילים או בטיעונים ואף לא בעיקר ברגשות. הגוף "מבין" דרך הרגלים ודרך מה שברקוביץ מכנה "מודעות גופנית" – כלומר, תגובות רפלקסיביות נרכשות לנסיבות הקיימות בעולם. כדי לאמן את הגוף להיות מוסרי, יש להנהיג שיטה מתאימה:
הגוף אינו קשוב לטיעונים הגיוניים. הדרך היחידה שבה ניתן ללמדו היא להכריחו לעשות דברים מסוימים. לא ניתן ללמוד שחייה על ידי קריאת ספרים על טכניקת השחייה. בדומה לכך, אין אדם נעשה צייר רק על ידי עיון בסגנונותיהן של אסכולות שונות. אדם לומד לשחות באמצעות שחייה, לצייר באמצעות ציור, ולשחק באמצעות משחק... אין תחום שבו עיקרון זה חל ביתר שאת מאשר בתחום המעשים המוסריים.72
המוסר, ככל מיומנות ביצועית אחרת, מצריך אימון גופני ממשי. כדי לנהל חיים מוסריים, ולא רק לחשוב מחשבות מוסריות, לא די לו לאדם לחקור את הטוב או את הנכון; עליו לחנך גם את היסוד הגשמי שלו על ידי הרגלתו להתנהגות מוסרית, ודבר זה מצריך משטר לא פחות תובעני מזה הנדרש עבור תחומים אחרים בחיים, שבהם הביצוע הוא מדד להצלחה.
כדי להמחיש כיצד עשוי להיראות אימון שכזה, ומדוע הוא חיוני לעניין המוסרי, גוזר ברקוביץ אנלוגיה בינו ובין אימונים צבאיים: כשם שיהא זה הרה אסון אם ילמד חייל להילחם רק בעת מלחמה אמיתית, ללא הכנה מראש, כן מסוכן גם לבקש מאדם לחסום את נטיותיו הבלתי מוסריות רבות-העוצמה לנוכח אתגר מוסרי אם לא הוכן לכך מראש. כשם שאימון למלחמה פירושו להטיל על חיילים משטר של תרגול פעולות לחימה, כאילו עמדו בפני אויב אמיתי, כך מכירה גם המסורת היהודית בצורך שבתרגול מוסרי גם בהעדר אתגר מוסרי אמיתי. את זאת היא משיגה באמצעות מערכת של חוקים ומנהגים, המחנכים את המרכיב הגשמי להתעלם מתאוותיו ולפעול תחת זאת לפי הוראות השכל, כאילו עמדו בפני האדם אתגרים מוסריים של ממש.73
לפי ברקוביץ, אפילו ההיבטים ה"פולחניים" של ההלכה, שאין להם כל ערך מוסרי ניכר לעין, חיוניים לצורך האימון המוסרי שהם מספקים. את חוקי הכשרות, למשל, ניתן להבין כהכנה לקראת מצב שבו עלול להיווצר קונפליקט בין התנהגות מוסרית ראויה ובין דחף פיזי ספציפי, במקרה זה התאווה לאוכל. באמצעות בלימתה המתמשכת והמבוקרת של תאווה זו למען חוק נעלה יותר, לומד האדם להגביל את השפעת הדחף הזה על מעשיו. בשילוב עם אימון דומה לגבי נטיות גשמיות אחרות, זוכה הצד הפיזי של האדם לחינוך ולתרגול המלמדים אותו להגיב בצורה נכונה ומדויקת כל אימת שנטיותיו הטבעיות מתנגשות עם דרישות מוסריות:
המטרה היא ללמד... "מודעות" חדשה, הזרה למרכיב האורגני של האישיות האנושית כולו. מדובר במודעות... לסדר של הוויה ושל משמעות השונה מזה של האגוצנטריות האורגנית. מטרת הכללים המגבילים היא להתאמן באמירת "לאו" לדרישות אנוכיות; ואילו קיום מצוות עשה הוא אימון באמירת "הן" תוך התחשבות בקיומו של סדר דברים שונה מזה של הפרט עצמו.74
אין פירוש הדבר, כמובן, שלמצוות "בין אדם למקום" אין כל משמעות מעבר לתועלת שבהן. ברקוביץ נשמר מפני הצגת ההלכה באופן אינסטרומנטלי בלבד, על חשבון משמעותה הדתית, הסמלית או ההיסטורית. הוא מקדיש פרק שלם בספרו אלוהים, אדם והיסטוריה לתיאור האופן שבו מועילים הציוויים הללו לא רק להדרכת אישיותנו להתנהגות מוסרית, אלא גם לכינונו של קשר עמוק בין האדם לאלוהים.75 ואולם, מתבקשת המסקנה שפסיפס המצוות לא יכול היה להיות רק אוסף של פולחנים ומנהגים שהתפתחו באופן עצמאי, אשר שואבים את תוקפם מתמיכה חברתית בלבד; על מנת לעמוד במשימתן החינוכית, חייבות מצוות התורה להיות מערכת חוקים כוללת. החוק, במובן זה, פירושו לפעול מתוך חובה, גם אם הדבר נעשה נגד הרצונות של הרגע. פירושו לאלץ את הצד הגשמי שבנו לפעול על פי עקרונות ולא על פי נטיות. טקסים סמליים, אם מתייחסים אליהם באופן נפרד, אינם חייבים מעצם טבעם להיות "חוקים"; ניתן לקיימם באופן פרטני, מתוך הערכה לאיכויותיהם האסתטיות, ולהנציחם כמנהג. בהצגת המצוות כחוק מחייב, דורשת היהדות מהאדם שיטיל משמעת על צדו הגשמי לאורך כל ימי חייו. בדרך זו מאמנת אותו המסורת להיות יצור מוסרי באופן ששום שיח אתי, מעמיק ככל שיהיה, לא ישווה לו.
כבוד זה לביצוע הפיזי הוא שמביא את ברקוביץ לטיעון כי ישנו ערך, פחוּת אמנם, לעשיית המצוות גם מתוך שגרה, ללא כוונה בצדן. מצוות התפילה מספקת דוגמה חשובה. התפילה היא מעיקרה עניין של תודעה: באמצעותה מבטא האדם את צפונות לבו ואת רגשותיו האינטימיים ביותר בפני בוראו. אולי יותר מאשר בכל מעשה דתי אחר, יש לכוונה שבתפילה קשר מהותי לעצם קיומה של המצווה. בהתאם לכך, טוען הרב יוסף דב סולובייצ'יק, הוגה אורתודוקסי וחסיד המסורת הקאנטיאנית, שהכוונה היא תמציתה וכוליותה של מצוות התפילה, בעוד שההבעה הפיזית של המילים היא רק "הטכניקה של מימוש התפילה אך לא התפילה עצמה".76 גם השל אומר את מה שנראה לו מובן מאליו כשהוא כותב כי "להתפלל עם כוונה... עשוי להיות קשה; להתפלל ללא כוונה, מגוחך הדבר".77
והנה, באמצעות הכללת התפילה במערכת של מחויבות חוקית, דורשת ההלכה מן היהודי להתפלל במועדים קבועים ועל פי סדר תפילה קבוע, וכתוצאה מכך נמצאים יהודים רבים מתפללים לעתים קרובות ללא כוונה הולמת. אם בוחנים דרישה זו רק מנקודת המבט של החיבור הרוחני של הפרט עם קונו, תפילה מסוג זה אכן מצטיירת כריקה וחסרת משמעות. ואולם, כפי שמציין ברקוביץ, מבחינתו של הצד הגשמי של האדם ניתן להצדיק את המעשה, שכן הוא מסמל ואף מחזק את הכפפת הגוף להחלטה המודעת להתפלל, וזאת אף אם השכל עצמו אינו הולך לגמרי לפי החלטה זו. לדברי ברקוביץ:
זו, כמובן, אינה צורת התפילה האידיאלית; עם זאת, אין זה הישג פעוט ללמד את השפתיים "להתפלל" בעצמן, ללא השתתפות מודעת מצד הלב והשכל. הדבר מראה שהאורגניזם האנושי, שאין לך כמעט דבר שהוא רחוק מטבעו מאשר החשק להתפלל, אכן נכנע להכוונה על ידי הרצון המודע להתפלל... שפתיים "המתפללות" באופן אוטומטי אולי אינן מרשימות בהשוואה להתכוונות הנפש המתפללת לקראת אלוהים בכניעה אקסטטית, אך גם הן מבטאות מעין כניעה של העצמי האורגני לרצון להתפלל.78
אם כן, לשיטת ברקוביץ, ההלכה אינה מערכת של תכתיבים שרירותיים מצד אלוהים והרבנים, כי אם מענה הכרחי לכפילות הבסיסית של טבע האדם – גישה מוסרית שאינה מייחסת לגוף חשיבות פחותה מאשר לרוח, ומהווה חלק ממערכת נורמטיבית יהודית רחבה יותר, החובקת את הספירה המוסרית והמשפטית כאחד. זהו דבר שפילוסופים יהודים אחרים חתרו לקראתו בדרך זו או אחרת. גם בובר וגם השל, למשל, טוענים שתפישת היהדות שלהם מתייחסת, כדברי בובר, "לאדם במלואו, גוף ורוח גם יחד". מסיבה זו ניתן למצוא אצלם לא פעם קביעות דומות לאלה של ברקוביץ לגבי החשיבות של מעורבות הגוף במעשים מוסריים. אולם, הוגים אלה אינם מצליחים לנסח כל שיטה להכנת הגוף למעשים מוסריים, מתוך הנחה שלאן שהרוח מנווטת, ילך הגוף אף הוא. תורת המוסר שלהם, כך נדמה לעתים קרובות, מניחה במשתמע שהגוף האנושי הוא מה שהרוח השוכנת בו מתאווה שהוא יהיה, ולא מה שהוא באמת.79
העובדה שחלק כה ניכר מן האתיקה המערבית התעלם מן הגוף כשאלה מוסרית קשורה במידה רבה, כמובן, לדגש שמסורת זו שמה על הכוונות של מעשי אנוש ולא על תוצאותיהם. שכן, אם אין לתוצאות חשיבות, הרי שהמעשים, חשובים ככל שיהיו, שואבים את כל חשיבותם מכך שהם משקפים את כוונותיו של האדם המבצע אותם. פגמים מוסריים נתפשים בהכרח ככשלים של הרוח המודעת, ולפיכך תקנתם היחידה היא המשך טיהורה של הכוונה. אך התולדה הבלתי נמנעת מגישה זו היא נתק בין דרישות המוסר ובין תקוות הגאולה: בהפרידם בין המעשה המוסרי לתוצאותיו, שללו כמה הוגי דעות מן האתיקה כל תקווה הגיונית לכך שהתנהגות מוסרית תביא, בכל דרך הניתנת להבנה, לשיפור מצב האנושות בהיסטוריה. אם אמור להתקיים קשר סיבתי כלשהו, דחוק ככל שיהיה, בין המוסר לגאולה – נדבך מרכזי ביהדות שאף הוגה דעות יהודי חשוב לא ניסה עד כה לוותר עליו – אזי מוסר המבוסס על כוונות חייב לשייך את הקשר הזה לתחום הנסתר והמסתורי, ולתייגו כעניין של אמונה בלבד; וזוהי בדיוק העמדה שכמה מהוגים אלה, באמצם גישה מיסטית להיסטוריה, נוקטים.80 אם, לעומת זאת, כפי שברקוביץ טוען, המוסר נועד ביסודו להביא לשיפור ממשי בענייני האנושות, עלינו לראות בתוצאות את המבחן העיקרי של ההתנהגות המוסרית, ואת הגוף כאתגר המרכזי הניצב בפני המוסריות, בהיותו המוציא אל הפועל של כל התוצאות המוסריות.
ה
המסורת הנורמטיבית של היהדות משלבת יחדיו שלושה מרכיבים נפרדים: מערכת חוקים הכוללת חובות מוסריות ופולחניות גם יחד; ערכים מוסריים, המודגשים בדברי הנביאים ובספרות הרבנית; וחזון של שיפור גורל האדם בהיסטוריה, חזון שהציות למערכת הנורמטיבית היהודית אמור לסייע בהגשמתו. בשל הקושי הטמון בשמירה על איזון בין שלושת המרכיבים האלה – חוק, ערכים וחזון – מנסים לא פעם הוגי דעות יהודים בני-זמננו להתכחש למרכזיות שהעניקה המסורת היהודית ליסוד זה או אחר מביניהם. יש הממעיטים ממשקלם של ערכים כמו כבוד הבריות או דרכי שלום, והופכים את הכללים הקונקרטיים יותר של ההלכה לצו העיקרי של הדת. וישנם אחרים, החותרים מתחת ליסודותיה של ההלכה כדי לקדם את מעמדם של ערכי מוסר מזוקקים, שיש להם אמנם כוח משיכה לא מבוטל בצורתם הפשוטה, אך לעתים קרובות אין ביכולתם לכוון את האדם באופן ברור למעשים מוסריים, כאשר הוא ניצב מול המורכבות של החיים האמיתיים. ולעתים גם חזון הקִדמה האנושית בהיסטוריה מצטמצם לכדי משאלה מיסטית נכספת, שהגשמתה תלויה בנאמנות אדוקה לכללי ההלכה מחד או לעקרונות אתיים מאידך – כללים ועקרונות שאינם נקבעים בהכרח מתוך התחשבות בתוצאותיהם בהיסטוריה.
מבין הוגי הדעות היהודים המובילים של המאה האחרונה, היה זה אליעזר ברקוביץ שהציע את השילוב המוצלח ביותר בין מרכיבים אלה, תוך שמירה על המקום הראוי לכל אחד מהם בתוך מערכת מאוזנת של מוסר יהודי. עבור ברקוביץ, ערכיה של היהדות הם המהווים את המארג המוסרי הנצחי שלה, הם העומדים ביסוד ההלכה והם המכתיבים את מידת השינוי בהלכה עם הזמן; החזון הנבואי הוא הקובע את המוסר ככלי לקידום האדם, ובכך מעצב את אופיים התוצאתי של אותם ערכים; וההלכה – כמערכת חוקים, ולא רק כנוהג מסורתי – היא הנדרשת לטפל בבעיה הבסיסית של גשמיות האדם, בעיה שאין מנוס מלהתמודד איתה אם ברצוננו לתרגם עקרונות מוסריים לתוצאות מוסריות באופן אמין. ביחד יוצרים מרכיבים אלה גישה כוללת למוסר, המציעהלנו תפישה מוסרית המסוגלת לעמוד על שלה אל מול נחשולי המהפכות, ובה בעת לשמור על אנושיותנו ולהציע לנו תקווה לשיפור אמיתי במצב האנושי בתוך ההיסטוריה.
