הדפסה
גרסת PDFדרכה של היהדות היא לקיים את המצוות אפילו ללא הבנה. תן לידיים לעשות; הלב והשכל ילכו בעקבותיהן. כך פירשו חז"ל את דבריהם של בני ישראל במעמד הר סיני: נעשה ונשמע - קודם כל המעשה, ואחר כך הלימוד וההבנה. ויזלטיר מתחיל את יומו בבית הכנסת, במילוי חובתו כלפי אביו. רק אחר כך הוא ניגש אל בית התה להתמודד עם החכמים, בני העם היהודי לדורותיו.
מעשה תחילה - מדוע? מפני שהנוהג קובע את נטיית הלב. תפילותיו היומיומיות של ויזלטיר בבית הכנסת אינן הופכות אותו שוב למתפלל הדתי המצוי, אך ההתנסות אינה מותירה אותו ללא שינוי. שנה של אבלות, כך מתברר, היא שנה של חשבון נפש, של מודעות מחודדת ושל בחינה מחודשת חוזרת ונשנית של מצבו הנפשי והמוסרי. לכל אורך הספר, הוא עוקב אחר איכותה של תפילתו ומבחין ביחסי הגומלין בין תפילותיו להלך רוחו.
התחלתי לשים לב שתפילותיי מרעננות את חיי בשפה. שלוש פעמים ביום, מוסיקה עברית.
בבוקר אמרתי דבר שקר איום, וכאשר קמתי לומר קדיש בערב התמלאתי בושה. יש כאן יותר מכפי ששיערתי לעצמי.
הבוקר שימשתי כשליח הציבור, וכרגיל התרוצצו בראשי מחשבות שחצצו ביני לבין התפילה. אולם לפתע נעצרה ההמולה, ראשי התרוקן, עד שכל שנותר היו המילים, וראיתי אותן, ושמעתי אותן, והצטרפתי אליהן, ולהפתעתי הענקתי לציבור מספר דקות של תפילה אמיתית. אינני יודע כיצד קרה הדבר. אך אייחס זאת לתועלת הרוחנית של הריקנות.
התפילה הבוקר לא הייתה דומה לתפילה אמש. הבוקר הייתי ער לכל מילה. כשעזבתי את בית הכנסת, הרגשתי כמו גפרור שהוצת.
דבר יפה הוא, מודעות עצמית רוחנית זו. כך צריכים להתפלל. זהו גם, כפי שוויזלטיר מגלה, סוג ההתמודדות הפנימית שאליו האבלות אמורה להוליך. ויזלטיר נטל על עצמו משימה זו - לפקוד את בית הכנסת שלוש פעמים ביום - לעילוי נשמת אביו. בכך שהנשמות עולות ויורדות בחיי העולם הבא ויזלטיר מטיל ספק, אולם אין ספק שנשמתו שלו התעלתה. שנת אבלותו, הוא מבין כשסיומה קרב, נשאה אופי של "שיבה הביתה. פגישה מחודשת ובלתי-נמנעת עם מהות שלעולם אינה פגה". הוא נס מפני המסורת, והמסורת המתינה לו. "היא קיימת על מנת להתמיד", הוא כותב. "אנחנו נולדים לתוך קיום הסולד מאי-קיום, וזוהי נחמתנו".
הקדיש נתפש בציבור הרחב כתפילה עבור המתים, אך לאמיתו של דבר אין הוא תפילה כל עיקר, ואין בו כל התייחסות אל המתים. כשהבן אומר קדיש, אין הוא מתחנן למען אביו שיזכה ליחס אוהד; הוא ממחיש מדוע מגיע לאביו יחס אוהד. אני הראיה שאבי בעל זכויות הוא, מצהיר הקדיש של הבן; דון אותו על פי העובדה שיורשו עומד בציבור ומרומם את שם האל.
למרות כל ספקותיו, ספקנותו ועברו הפרוע, ליאון ויזלטיר עמד בציבור שלוש פעמים ביום במשך אחד-עשר חודשים ורומם את שם האל. ספרו, שהוא עדות להשפעתה המוסרית של המסורת היהודית, עושה, בדרכו שלו, את אותו הדבר. ממש לקראת סוף הספר, ויזלטיר מצטט מחיבורו של מנחם בן זרח, חכם בן המאה הארבע-עשרה ששרד פוגרומים רצחניים בספרד ובדרום-מערב צרפת. "אין לאדם הנבון דבר שיתאבל או יצטער עליו" כתב מנחם, שידע צער ואבל לרוב, "מלבד חטאיו". וּויזלטיר מגיב: "נזקקתי לשנה כדי לחוש בעוצמתו של רעיון זה. צער כצורה של חרטה. חרטה כתמציתו של הצער". משם הוא החל, שנה קודם לכן, כשפתח את מחקרו בדברי הרמב"ן. אז דחה אותו רעיון זה. כעת הוא מקבל אותו. "האבל הוא תהליך של חידוש המוסריות", הוא כותב. "בצער טמון זרע השינוי".
קדיש הוא יצירה של למדנות, אבל ואהבה - אהבת הבן לאביו המת, אהבת היהודי הסורר למסורת עמו.
ג'ף יעקובי הוא בעל טור בבוסטון גלוב.
