בראשית המאה הנוכחית התוותה מנהיגותה הפוליטית של יהדות אמריקה אסטרטגיה לשילובם של בני העם היהודי בארצם החדשה. תפישה זו קבעה כי באמצעות נטישת אין-ספור החובות הפולחניות שתבעה מהם מסורתם ואימוץ ההופעה והמוסכמות של ארצם המארחת, תינתן להמוני המהגרים היהודים החדשים ההזדמנות להתקבל בחברה, ואולי אפילו לזכות להצלחה באמריקה – וכל זאת, כך סברו במלוא הרצינות, בלי להקריב את מחויבותם לעם היהודי ולמורשתו.
כיום כישלונו של הניסוי היהודי החילוני בארצות-הברית ניכר לכל: בשלושת העשורים האחרונים סבלה יהדות אמריקה מצמצום ניכר באוכלוסייתה, רוב היהודים האמריקנים נישאים נישואי תערובת, מעטים מבין בני הזוג הלא-יהודים מתגיירים, ורק 28% מילדיהם של הזוגות המעורבים גדלים כיהודים. במהלך שני הדורות הקרובים תאבד ככל הנראה מחצית מיהדות אמריקה.
בספרו אמונה או מורא: לשרוד כיהודים באמריקה הנוצרית, אליוט אברמס אינו חושך את שבטו במאמציו ללבן את בעיית יהדות אמריקה: "תוצאות הסקר הלאומי של האוכלוסייה היהודית משנת 1990 ועבודות מחקר גדולות נוספות מציירות דיוקן של קהילה שוקעת, הניצבת, למעשה, בפני אסון דמוגרפי". מנגד, מצביע אברמס על הקהילה האורתודוקסית המשגשגת, כעדות צורמת מעט לכך שלא זו בלבד שהחילוניות היהודית היא דרך שגויה לשמירה על העם היהודי, אלא שהיא קרוב לוודאי ההפך מן הנדרש: מתברר כי קיימת זיקה ישירה בין הקפדה רבה יותר על שמירת מצוות וחינוך יהודי לבין ההמשכיות, ואין כיום, למעשה, שום מניעה, חברתית או מקצועית, לשמור על מצוות הדת היהודית במלואן.
אך הבעיה היא שהחילוניות היהודית חרגה זה כבר מן המסגרת של אסטרטגיה קהילתית, והפכה לעיקר אמונה המושרש היטב בקרב הרוב המכריע של היהודים שאינם שומרי מצוות בארצות-הברית. אם פעם היו התורה, קיום מצוות ההלכה והאמונה בברית עם ה' עמודי התווך של הזהות היהודית, הרי שעתה שמים יהודי אמריקה את מבטחם ב"צדק חברתי" (קרי: המצע הפוליטי הליברלי), במאבק באנטישמיות ובזיכרון השואה כדברים שבכוחם לאגד את הקהילה היהודית. אמונה חדשה קמה, והדת היהודית הומרה ב"יהודיות".
יהודים יוצאי גרמניה, אמידים ולא-אורתודוקסים, היו הקבוצה השלטת בקהילה היהודית האמריקנית בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הנוכחית. הם ביקשו ליצור זהות יהודית חדשה ומוסדות חדשים שיחזקו אותה. חייו של היהודי המסורתי נסבו בעיקר על שמירת מצוות הדת, לימוד התורה ועשיית צדקה בתוך הקהילה; המוסדות המרכזיים היו בית הכנסת, הישיבה והבית. הזהות היהודית החדשה, לעומת זאת, שמה דגש רב יותר על פעילות לא-אישית של "מעורבות חברתית", שחייבה הקמת מגוון ארגונים ציבוריים חדשים.
ראשית, הוקמה חזית של ארגוני צדקה גדולי ממדים, כמו ועדת החלוקה המשותפת ליהודי אמריקה (הג'וינט) והמגבית היהודית המאוחדת (יו-ג‘יי-איי), שדאגו לשילובו של גל המהגרים היהודים העצום ממזרח אירופה בחברה האמריקנית. הדבר שירת שתי מטרות שהשלימו זו את זו: עידון מסוים של הרושם שעשו המהגרים החדשים, שעתידים היו להישאר תמיד מזוהים בתודעה הציבורית עם בני דתם שהיו כבר מעורים מהם בתרבות סביבתם, על מנת להבטיח שלא יעכבו את התקדמותם המתמדת של יוצאי גרמניה לקראת שוויון חברתי מלא. יתר על כן, האצילות שבעשיית החסד אפשרה למנהיגות לקדש את הצדקה כדרך הביטוי היהודית העיקרית וליצור גרסה חילונית של "המסורת הנבואית", שנועדה להחליף את התורה על מצוותיה הרבות. בו בזמן ייסדה המנהיגות החילונית את הליגה נגד השמצה כדי להילחם באנטישמיות, שמעולם לא הייתה שאלה של חיים ומוות באמריקה אלא תזכורת לפרקים, שאידיאל השותפות המלאה בחברה עדיין לא הושג.
עם השנים החלו הארגונים הקהילתיים למלא תפקיד מרכזי יותר ויותר בחייהם של יהודי ארצות-הברית. הם גדלו בממדיהם ומשימותיהם הסתעפו. הופעתם של יעדי הפעולה החדשים – ישראל ויהדות ברית-המועצות – חיזקה מאוד את ארגוני הצדקה. הסתופפותה ההולכת וגדלה של ישראל בצל חסותה של ארצות-הברית הולידה את אייפק (השדולה הפרו-ישראלית). השואה העניקה משמעות חדשה למלחמה באנטישמיות, ולבסוף הפכה לתחום פעולה נפרד.
המשימה הפוליטית התרחבה והשתנתה גם היא. המאבק לשוויון חברתי נחל ניצחון לקראת אמצע המאה, אך אמריקה נשארה למרות הכל מדינה נוצרית אדוקה. ביטויים פומביים של דת הרוב הוסיפו לגרום אי נחת ליהודים רבים, שחשו שניצחונם איננו מלא. בשל כך אימצו ארגוני ה"הגנה", כפי שהחלו לכנותם, את העמדה כי החברה עצמה צריכה להיות חילונית יותר – והכל בשם הצורך להגן על היהודים. הם התייצבו בחזית הלוחמים למען הפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה והחלו להתנגד, למעשה, לכל ביטוי דתי בחיים הציבוריים. חילוניות רדיקלית זו צעדה יד ביד עם הליברליזם הפוליטי של רוב היהודים בארצות-הברית, אשר התנתקו מהזיקה הרפובליקנית של היהודים הגרמנים החילונים – ואימצו בהמוניהם תחילה את המפלגה הדמוקרטית, ולאחר מכן את התנועה לזכויות האזרח. לתנועה זו נקשרו כתרים גם מנימוקי "הגנה". בזכות תמיכתה בזכויות שוות לכל המיעוטים, כך נטען, הופכת התנועה את אמריקה למקום בטוח יותר ליהודים. כללו של דבר, הפוליטיקה הליברלית הפכה להתגלמותה של "המסורת הנבואית", הכלי שבאמצעותו ייעשה "תיקון העולם".
המשימה הפוליטית התרחבה והשתנתה גם היא. המאבק לשוויון חברתי נחל ניצחון לקראת אמצע המאה, אך אמריקה נשארה למרות הכל מדינה נוצרית אדוקה. ביטויים פומביים של דת הרוב הוסיפו לגרום אי נחת ליהודים רבים, שחשו שניצחונם איננו מלא. בשל כך אימצו ארגוני ה"הגנה", כפי שהחלו לכנותם, את העמדה כי החברה עצמה צריכה להיות חילונית יותר – והכל בשם הצורך להגן על היהודים. הם התייצבו בחזית הלוחמים למען הפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה והחלו להתנגד, למעשה, לכל ביטוי דתי בחיים הציבוריים. חילוניות רדיקלית זו צעדה יד ביד עם הליברליזם הפוליטי של רוב היהודים בארצות-הברית, אשר התנתקו מהזיקה הרפובליקנית של היהודים הגרמנים החילונים – ואימצו בהמוניהם תחילה את המפלגה הדמוקרטית, ולאחר מכן את התנועה לזכויות האזרח. לתנועה זו נקשרו כתרים גם מנימוקי "הגנה". בזכות תמיכתה בזכויות שוות לכל המיעוטים, כך נטען, הופכת התנועה את אמריקה למקום בטוח יותר ליהודים. כללו של דבר, הפוליטיקה הליברלית הפכה להתגלמותה של "המסורת הנבואית", הכלי שבאמצעותו ייעשה "תיקון העולם".
וכך, על חורבותיה של האמונה הישנה נולדה "יהודיות" אמריקנית חדשה. אבני הבוחן ל"יהודי טוב" לא היו עוד הלימוד, האמונה ושמירת המצוות. תחתיהם הפכה ההשתתפות בפעילויות קהילתיות מאורגנות – החל מצדקה מתועשת, דרך המלחמה באנטישמיות וכלה בהצלת יהדות ברית-המועצות ותמיכה בישראל – למהות היהדות. למרבה האירוניה, תמורה זו, שנראתה בזמנה חיונית להישרדותם של היהודים באמריקה, היא שהכילה בתוכה את זרע הפורענות אשר הביא לשקיעתם של יהודי ארצות-הברית.