הדפסהד
הניסיון המר של צ'צ'ניה, קוסובו וסומליה לא נעלם מעיני הצמרת המדינית והצבאית של ישראל, כשזו נערכה, בתחילת שנת 2002, לאפשרות של פעולה צבאית יזומה בעומק שטחי הרשות הפלסטינית. רבים האמינו שכניסת צה"ל לערי הגדה ולמחנות הפליטים תהפוך מקומות אלו לשדות קטל המוניים, שבהם ימצאו ישראלים ופלסטינים רבים את מותם. החשש מפני הידרדרות נוסח גרוזני או מוגדישו נראה סביר ומוצדק בהחלט לאור נתוני השטח ולקחי העבר. מרחץ הדמים נראה בלתי נמנע.
תחזיות אלו הופרכו כמעט לחלוטין. אמת, פעילותו של צה"ל בשטחי הרשות לא הייתה תמיד יעילה וחפה מליקויים, ויותר מדי אזרחים פלסטינים מצאו את מותם בתקריות שהיו, בחלקן, מיותרות. ובכל זאת, מן האוכלוסייה הפלסטינית של יהודה ושומרון נחסך הגורל שהיה מנת חלקם של הצ'צ'נים, הסרבים והסומלים. את הסיבה העיקרית לכך יש לתלות בשיטות שאימץ צה"ל במערכה נגד הטרור והגרילה הפלסטיניים, ובמדיניות הישראלית שביקשה לשמור, כמעט בכל מחיר, על חייהם ושלומם של האזרחים הפלסטינים.
הלחימה שהתנהלה בערים ובמחנות הפליטים של הפלסטינים העמידה את ישראל בסיטואציה שבה לא נתנסתה מזה זמן רב - לפחות מאז מלחמת לבנון בשנות השמונים. במהלך האינתיפאדה של 1992-1987 נאלצו כוחות הביטחון הישראליים להתמודד עם פעילות עוינת רבה, אך העימותים המזוינים עם המחבלים הפלסטינים היו מוגבלים מאוד ונקודתיים; הכוחות שנגדם נלחם צה"ל ביהודה ושומרון ובחבל עזה לא היו מאורגנים וחמושים דיים כדי להיתפש מבחינתו כאיום של ממש.
מצב זה השתנה מן היסוד לאחר כינונה של הרשות הפלסטינית. לשטחי הרשות הוזרמה כמות גדולה של נשק קל וחומרי נפץ - חלקם באישור, לצורך הצטיידות כוחות המשטרה, וחלקם במחתרת, בנתיבי הברחה חשאיים ובניגוד להסכמי אוסלו.58 ההתנגשויות האלימות של ספטמבר 1996, שזכו לכינוי "אירועי מנהרת הכותל", עלו לצה"ל בחייהם של ארבעה-עשר חיילים והבהירו למפקדיו שעליהם להיערך כיאות לאפשרות של עימות רחב היקף עם הרשות הפלסטינית. עימות זה אכן התפרץ בספטמבר 2000, ביזמת הפלסטינים, והוא נמשך עד היום. בשנתיים האחרונות, שבמהלכן נרצחו מאות ישראלים בפיגועים רבים, ערך צה"ל מספר התקפות על תשתית הטרור הענפה בשטחי הרשות. החרפת הסכסוך האלים בין ישראל לפלסטינים נתנה את אותותיה, בין היתר, בהיקף האמצעים שבהם השתמשו הצדדים זה נגד זה: הצבא הישראלי הפעיל טנקים, נגמ"שים כבדים ומסוקי קרב - ובמקרים אחדים, גם מטוסי קרב שתקפו מטרות נקודתיות בחימוש מונחה - ואילו הפלסטינים השתמשו בנשק נ"ט קל ובינוני, במטעני נפץ נגד טנקים, ואף במרגמות וברקטות שנורו לעבר יישובים ישראליים.
עם הסלמת העימות נאלץ צה"ל ליזום מבצעים בעומק שטחי הרשות, ובכלל זה באזורי מגורים, שארגוני הטרור הפלסטיניים הקימו בהם מפקדות, מעבדות ומחסני נשק. האתגר הקשה ביותר היה מחנות הפליטים, שנחשבו, עד אותו זמן, אגוז כמעט בלתי אפשרי לפיצוח. קצינים ומומחים העריכו שלחימה בתוכם עלולה לעלות לכל הצדדים המעורבים במאות הרוגים ונפגעים. תחזיות קודרות אלו הופיעו שוב ושוב בהערכות מודיעין, במשחקי מלחמה ובמאמרים בעיתונות.59 גם הגיחות הראשונות של צה"ל לתוך מחנות הפליטים של ג'נין ושכם בסוף פברואר ובתחילת מרץ לא הפיגו את החששות. זאב שיף, הפרשן הצבאי של הארץ, הסביר שמדובר ב"מבצע שונה מהרגיל, שצה"ל נמנע ממנו עד כה", והצביע על הספקות והפקפוקים שדחו פעולה מסוג זה עד אז: "בעוד ששירות הביטחון הכללי טוען כי 'ראש הנחש' של הטרור הפלסטיני מצוי כיום בכמה מהמחנות האלה ויש לפעול שם ללא רתיעה, בצה"ל אמרו כי פעולה במחנות הפליטים עלולה לגרום לאבידות מרובות בקרב האוכלוסייה המקומית, בפרט אם יופעלו מסוקי קרב, וגם בקרב החיילים הפועלים בלי כיסוי קרוב של טנקים וחשופים יותר לאש צלפים".60
הפלסטינים עצמם היו נחושים בדעתם לגרום לישראל אבידות כבדות אם זו תעז להיכנס לשטחי הרשות. כוחות מזוינים נערכו בערים ובמרכזי האוכלוסייה. כמעט בכל עיר פלסטינית ביהודה ושומרון הוצבו מלכודות רבות לאין-ספור: בג'נין ובבית לחם לבדן הוטמנו מאות מטעני חבלה.61 מן ההצהרות הפומביות הרבות שהשמיעו ראשי הרשות וארגוני הטרור הפלסטיני, אפשר היה ללמוד שאין בכוונתם להיכנע ללא קרב גבורה. למחרת הפעולה הישראלית הראשונה במחנות הפליטים הודיעה הנהגת הרשות ש"הפלסטינים לא יכרעו ברך בפני הטנקים והמטוסים של הכיבוש הישראלי, וימשיכו להגן על חייהם ועל חירותם". מזכ"ל הפתח בגדה, מרואן ברגותי, הצהיר בנימה דומה: "אנו יודעים שממשלת הטרור בישראל החליטה לבצע טבח נגד עמנו, אבל אנחנו נגיב בכושר עמידתנו".62
שעת המבחן הגיעה בסוף מרץ 2002, כשצה"ל יצא למבצע "חומת מגן" בעקבות הטבח שאירע בליל הסדר במלון 'פארק' בנתניה - אירוע שהיה רק חוליה בשרשרת של פיגועי תופת קשים בשטח ישראל. בתוך כשבוע - זמן קצר עד להפתיע - השתלט צה"ל על רמאללה, בית לחם, שכם, ג'נין, חברון, טול כרם וקלקיליה. האבידות שספגו הצדדים בלחימה היו מעטות מן המצופה: על פי הנתונים שפרסם צה"ל, נפלו במהלך המבצע עשרים ותשעה חיילים ישראלים ומאה עשרים ושבעה נפצעו. הפלסטינים ספגו את האבידות הכבדות ביותר - מאה ושלושים איש, לטענת צה"ל - במהלך הלחימה בשכם ובג'נין. יותר מארבעת אלפים פלסטינים נעצרו, ובהם כאלפיים ושמונה מאות מבוקשים. כוחות הביטחון הישראליים חשפו בערי הגדה מצבורים עצומים של נשק ותחמושת, מעבדות להכנת מטעני חבלה ומסמכים שהעידו על היקף פעילות הטרור הפלסטינית וזהותם של המעורבים בה. אולם ההצלחה העיקרית של "חומת מגן" הייתה נטרול ההתנגדות הפלסטינית במהירות וביעילות: במרבית המקומות - ג'נין היא החריג העיקרי - פעל הצבא כבתוך שלו.63
אם מתבוננים בעובדות היבשות לבדן, קשה להתרשם מגודל ההישג הישראלי. צה"ל הפעיל במבצע כשלושים אלף חיילים, טנקים, כלי הנדסה כבדים, מסוקים, אמצעי תצפית ונשק מתוחכם. משקיף מן הצד, שאינו בקיא בהיסטוריה של הלחימה בשטח עירוני, עשוי להתרשם שתוצאותיו של מבצע "חומת מגן" היו ידועות מראש. ברוח זו כתב, למשל, גדעון לוי בהארץ כי "צה"ל פלש לערי הגדה למשימות שיטור... מרבית הגדה נפלה בידיו ללא קרב. כיסי התנגדות ספורים גרמו כמה קרבות קשים, בעיקר במחנה ג'נין, אבל גם אז מדובר היה בצבא שלחם מול יחידים. לא במלחמה".64 אלא שההצלחה המבצעית שלוי מציג כמובנת מאליה לא הייתה מחויבת המציאות. נהפוך הוא: כפי שהראינו לעיל, לחימה בשטח בנוי מבטלת לעתים קרובות את היתרונות הכמותיים והטכנולוגיים של הצד התוקף, והופכת אותו טרף קל למארבים ולמלכודות. כוח מתגונן קטן יחסית וחמוש בנשק פשוט יכול להסב בתנאים האלה אבידות כבדות לגדול ולמתוחכם שבצבאות. והכוח הפלסטיני, יש לזכור, לא היה כוח מבוטל כלל וכלל: במרס 2000, חצי שנה לפני פרוץ "אינתיפאדת אל אקצה", עמדה מצבת כוח האדם של המשטרה הפלסטינית לזרועותיה על ארבעים אלף איש - יותר מסך כוחות החי"ר הסדירים שעמדו לרשות צה"ל במהלך המבצע.65
אף שמבצע "חומת מגן" לא עצר לחלוטין את מתקפת הפיגועים, הוא הוכיח את יכולתו של צה"ל לפעול ביעילות בעומק השטח הפלסטיני. ברם, לא היה זה הקריטריון היחיד שלפיו נמדדה הצלחת הפעולה. בעיני רבים, בארץ ומחוצה לה, נבחן המבצע גם על פי אמות מידה מוסריות, ובעיקר על פי יחסו של הצבא לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. תשומת הלב שהוקדשה לשאלה זו התמקדה בתוצאות הלחימה בג'נין, שבה התחוללו, לטענת הפלסטינים וכלי התקשורת הזרים, הרג והרס בקנה מידה חסר תקדים. מן הראוי אפוא לנתח את האירועים שהתרחשו במחנה הפליטים באופן פרטני יותר, תוך הפרדת העובדות מן המיתוס.
ה
הקרב שהתנהל במחנה הפליטים בג'נין בתחילת אפריל 2002 היה, מבחינה צבאית, הפרק הקשה ביותר במערכה הנוכחית בין ישראל ובין הפלסטינים. הלחימה האינטנסיבית במחנה עלתה לצה"ל בעשרים ושלושה חללים - מספר האבידות הגבוה ביותר במבצע "חומת מגן". היא גם העמידה בניסיון את יכולתו של הצבא הישראלי לפעול בתנאים שהקשו מאוד על צבאות אחרים. ברם, האתגר העיקרי שצה"ל התמודד אתו עם כניסתו למחנה היה המבחן המוסרי: בעיני רבים הותנתה הצלחת הפעולה במיעוט האבידות בקרב האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית במחנה. ואכן, מבחינה זו לפחות, השיג צה"ל בג'נין הישג יוצא דופן, שקשה למצוא לו מקבילות בקרבות דומים שנערכו בשטח עירוני.
הישג זה ראוי להערכה מיוחדת בהתחשב בכך שהאזור שבו התחוללה הלחימה לא היה בדיוק שכונת מגורים תמימה. מחנה הפליטים בג'נין, שבו התגוררו כארבעה-עשר אלף איש, היה מוקד של פעילות חבלנית ענפה. התשתית הנרחבת שהקימו במקום ארגוני הטרור הפלסטיניים, בעיקר הג'יהאד האיסלאמי והחמאס, שיגרה עשרות מחבלים מתאבדים לפיגועים בישראל.66 על היקף הפעילות הטרוריסטית בג'נין ניתן ללמוד, בין היתר, מן הדברים שכתבו אנשי הפתח במחנה במכתב למרואן ברגותי בספטמבר 2001:
מבין כל המחוזות, מחוז ג'נין הוא המחוז המשופע בלוחמים באיכות גבוהה ובכמות אדירה, המשתייכים לתנועת פתח ולכל הפלגים הלאומיים והאיסלאמיים. מחנה הפליטים נחשב, בצדק, למרכז האירועים, ולריכוז מפקדות של עבודת שטח ושל כל הפלגים במחוז ג'נין, או קן צרעות, כפי שמכנה זאת "הצד האחר". מחנה הפליטים ג'נין מתאפיין בנוכחות יוצאת דופן של בחורים לוחמים ויוזמים בפעילות הלאומית. דבר לא ינצח אותם, ודבר אינו מדאיג אותם. הם נכונים להקרבה בכל האמצעים. ועל כן אין זה מוזר כי ג'נין מכונה בירת המתאבדים.67
ארגוני המחבלים, שצפו את הפעולה הישראלית בג'נין, התכוננו לקראתה היטב. מחנה הפליטים מולכד מן המסד ועד הטפחות. "התחלנו לעבוד על התכנית ללכוד את החיילים הישראלים ואז לפוצץ אותם מהרגע שבו יצאו הטנקים הישראליים מג'נין בחודש שעבר", סיפרו מקורות פלסטיניים. דבריו של מוחמד בלאס, שצוטט בידיעות אחרונות, מספקים לנו תיאור מאיר עיניים: "כל המחנה היה עסוק בהכנת מטענים ופצצות... אפילו נשים וילדים קטנים הכינו מטענים ברחובות, לעיני כל". הלוחמים מתושבי ג'נין לא נרתעו מסיכון חיי אחיהם, ולא היססו למלכד בתי מגורים. אחד מתושבי ג'נין סיפר שמטעני חבלה הונחו "בתוך ארונות, מתחת לכיורים, בתוך ספות". מכוניות ופחי אשפה מולכדו אף הם בכמויות גדולות. האזור כולו הפך לשדה מוקשים גדול: לאורך רחוב אחד בלבד בעיר ג'נין (ולא במחנה הפליטים, שבו הונחו מלכודות רבות יותר), פוצץ דחפור ישראלי 124 מטעני נפץ, שחלקם הגיעו למשקל מאה ועשרים קילוגרם.68
המלכודות והפצצות היו רק חלק מן הסכנות שעימן נדרש צה"ל להתמודד בכניסה לג'נין. האיום האמיתי נשקף מצדו של הכוח הפלסטיני שהתבצר במחנה הפליטים. לפי ההערכה המתונה עמד מספר המגינים החמושים על שלוש מאות איש בערך - ויש הנוקבים מספר גבוה בהרבה.69 היחס המספרי בין הכוח הישראלי, שמנה כאלף חיילים, ובין הכוח הפלסטיני, לא היה "אידיאלי" מנקודת המבט של צה"ל; בתנאי לחימה בשטח עירוני, כאמור, זקוק הצד התוקף ליתרון כמותי גדול בהרבה כדי להתגבר על התנגדות רצינית.
תנאים אלו לא עשו את מלאכתו של צה"ל בג'נין קלה במיוחד. מה שהפך אותה קשה עוד יותר היה הריסון שגזר על עצמו ביחס לאוכלוסייה האזרחית במחנה הפליטים. מדיניות זו הוכתבה לצבא בידי הדרג הפוליטי, שתמרן בזהירות בין האילוצים הביטחוניים לשיקולים המדיניים. כבר במרס דיווח זאב שיף בהארץ כי לצה"ל נאמר ש"אחד המבחנים להצלחת פעולתו במחנות הפליטים הוא במספר נפגעים נמוך ככל האפשר מבין האזרחים".70 הנחיות אלו עיצבו, בפועל, את פני הלחימה בג'נין.
בהתאם למדיניות שעליה הורו הממשלה וצמרת הצבא, הזהירו הישראלים לפני תחילת הקרב את תושבי המחנה מפני פגיעות צפויות וגם ניסו לפנותם בכוח, אף שהיה בכך כדי לתת התרעה לאויב ולסכן את חיי החיילים. בכתבה מן ה-8 באפריל ציטטה רשת סי-אן-אן פלסטינים מג'נין שאמרו כי הישראלים "השתמשו ברמקולים כדי לקרוא לאזרחים להתפנות, באמרם שהם עומדים להתקיף את המחנה. כמה תושבים סירבו להתפנות ופונו בכוח, אך רובם היו עדיין במחנה כשהתקיפה החלה". על פי המגזין טיים, מחצית אנשי מחנה הפליטים עזבו את המקום לפני פרוץ הקרב, ועד ליום השלישי שלו נטשו תשעים אחוזים מהם; מתוך כארבעה-עשר אלף אזרחים נותרו במקום רק כאלף ושלוש מאות. ההזהרות וההתרעות נמשכו בעת שהלחימה התנהלה מבית לבית. עוואד מאסארווה, תושב ג'נין, מעיד ששמע קצין ישראלי קורא במגאפון: "אנשי הבית, צאו החוצה, אנחנו לא רוצים שתיפגעו... צאו החוצה... אנחנו נכנסים". לפי מקורות ישראליים זה היה הנוהל הרגיל, וצה"ל הקפיד לקיים אותו במהלך הקרב: "האוכלוסייה האזרחית נתבקשה לעזוב. רובם עשו זאת. כשחיילים התקרבו לבית הם בדקו לראות האם יש אזרחים בפנים. אם כן, הם התבקשו לעזוב. אם הם סירבו, הם פונו לחדר אחד והושארו שם למשך הלחימה".71
על הדאגה שגילה צה"ל לשלומם של האזרחים בג'נין ניתן ללמוד גם מן השימוש הזהיר והחסכני שעשה באמצעי לחימה. ב"חומת מגן" הפעיל הצבא כוחות משוריינים, כוחות חי"ר ומסוקי תקיפה, שירו פגזים וטילים מונחים לעבר מטרות נקודתיות - אך הארטילריה נותרה דוממת. מפקד האוגדה האחראית על הגזרה סירב להפגיז את מחנה הפליטים מחשש לפגיעה באזרחים. "הייתי יכול לגמור את זה בשריקה", אמר. "אש אוגדתית על מרכז המחנה וכל הסיפור היה נגמר. אבל אנחנו מתנהגים אחרת".72 גם מטוסי הקרב נותרו על המסלול. אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן, סירב לבקשות פקודיו להפעיל בג'נין את חיל האוויר "פרט לשימוש מבוקר במסוקים", באמרו כי "יש כאן אזרחים חפים מפשע... אם נפעל באגרסיביות, רבים מהם עלולים להיפגע".73 ואמנם, המטוסים הישראליים לא הפציצו את ג'נין, או כל עיר אחרת, אף שמהלך כזה היה אולי מסיים את הקרב. אפילו הטנקים הוכנסו למערכה רק בשלב מאוחר יחסית, למרות שהכוח הרגלי נזקק מאוד לעזרתם. נראה שמפקדי הפעולה חששו שהפעלתם של הכלים הכבדים בסמטאות הצרות של המחנה תגרום נזק סביבתי רב, והעדיפו לדחות את השימוש באמצעי זה.74 ואמנם, הטנקים ששותפו לבסוף בלחימה שימשו בעיקר כבסיסים משוריינים למכונות ירייה ו"לא הותר להם להשתמש בתותח... מחשש לנזק לא-מבוקר".75
מגבלות אלו, שצה"ל קיבל על עצמו, מנעו בוודאי פגיעות קשות באוכלוסייה האזרחית של מחנה הפליטים. מן הצד האחר, הן גם העמידו את חיי החיילים עצמם בסכנה."יכולנו לגמור את זה הרבה יותר מהר", התלונן איש מילואים, "אבל יש לנו הוראות קפדניות לא לזרוק רימון לתוך בית בלי לוודא שאין שם אזרחים קודם". חיילים רבים חשו מורת רוח לנוכח השיקולים המוסרניים שכבלו את ידיהם והפכו אותם פגיעים במיוחד."אנחנו מתנהגים בג'נין כמו שליחים של פיצה, שצריכים לבוא אל המחבלים עד דלת הבית", אמר אחד הלוחמים הישראלים. "אי-אפשר להיהרג רק בשביל טוהר הנשק". הפלסטינים, כך מתברר, נטו דווקא להסכים עם הערכת המצב הזאת. אחד המחבלים שהשתתפו בלחימה, תאבת מרדאווי, סיפר בריאיון לסי-אן-אן שהוא "ולוחמים פלסטינים אחרים ציפו שישראל תתקוף במטוסים ובטנקים". ההפתעה שציפתה להם עוררה בהם שמחה רבה. "לא יכולתי להאמין למראה עיניי כשראיתי את החיילים", אמר. "הישראלים ידעו שכל חייל שנכנס כך למחנה ייהרג".76
החששות שקיננו בלב החיילים שלחמו בג'נין התאמתו לבסוף ב-9 באפריל, כשכוח של חיילי מילואים נקלע למארב של מחבלים באחת מחצרות המחנה. התקרית, שעלתה בחייהם של שלושה-עשר חיילים, הניעה את מפקדי הצבא לשנות את שיטת הלחימה. בערבו של אותו יום, החל צה"ל בהפעלה נרחבת של דחפורי ענק מסוג די 9, ששינו, במובנים רבים, את פני הקרב. הדחפורים, שהיו כמעט בלתי פגיעים לירי של הצלפים הפלסטינים ומטעני החבלה, פילסו דרך לכלי הרכב המשוריינים, והרסו בשיטתיות את הבניינים שמהם נורתה אש כבדה לעבר החיילים.77 השימוש בדחפורים במחנה הפליטים בג'נין גרם אולי לנזק סביבתי ניכר,78 אך נראה שלא תבע מחיר כבד בחיי אדם. למעשה, הוא זירז מאוד את כניעתם של המתבצרים וקירב את קץ הלחימה. המגזין טיים מתאר סצנה טיפוסית לימי הלחימה האחרונים בג'נין: "הדִי 9 הוריד קיר מבית; לוחמים המומים יצאו החוצה בידים מורמות". ואמנם, מרבית הלוחמים הפלסטינים, שהיו חסרי אונים בפני העוצמה הדורסנית של הכלים ההנדסיים הכבדים, העדיפו למסור עצמם בידי צה"ל ולא להיקבר חיים.79
דרך פעולתו של צה"ל במחנה ג'נין לא הייתה, כמובן, חפה מפגמים ומליקויים. הביקורת שמטיחים 'אמנסטי' ו'בצלם' בהתנהגותם של החיילים הישראלים בג'נין ראויה לבחינה זהירה ולא מבטלת; במקרים מסוימים שהארגונים האלה מציינים, אכן קיים חשד סביר לשימוש מופרז בכוח כלפי תושבי המחנה. כמה עדויות - של ישראלים ופלסטינים כאחד - מעלות את האפשרות שחלק מן הנזק שגרמו הדחפורים לבנייני המקום נבע מחוסר זהירות או מחוסר אכפתיות, ואין לו הצדקה צבאית אמיתית.80 ככל הנראה, יש ממש גם בטענות שהעלו האו"ם וארגונים הומניטריים אחרים בדבר העיכוב המיותר בהעברת סיוע רפואי לפצועים ולחולים במחנה לאחר שהושלם כיבושו.
ובכל זאת, למרות הכשלים האלה, הקפידו בדרך כלל הכוחות הישראליים להימנע מסיכון חיי התושבים במחנה שלא לצורך. בנקודה זו הפגינו דווקא הפלסטינים זלזול בחיי אדם. המחבלים שהתבצרו במחנה לא טרחו להבדיל את הלוחמים מן האוכלוסייה האזרחית; אדרבה, מקור ישראלי מספר ש"במקרים רבים הם [נשים וילדים] לקחו חלק פעיל בקרב, מסייעים להכין - או אפילו לפוצץ - מלכודות פתאים ופצצות. במקרים אחרים, טרוריסטים לכודים בבית היו שולחים אישה או אפילו ילד לפתוח את הדלת לחיילים הישראלים המתקרבים, מאלצים אותם [את הישראלים] להסס בדיוק זמן מספיק עבורם [הפלסטינים] לירות את הירייה הראשונה". את שכיחותה של התופעה הזאת מאשרים גם מקורות זרים: הלוס אנג'לס טיימס, למשל, מצטט את תושבי המחנה שטענו כי הלוחמים הפלסטינים בג'נין "התערבבו באוכלוסייה האזרחית", ודו"ח אמנסטי מציין שנשים וילדים סייעו ללוחמים הפלסטינים הן באספקה והן בהעברת הודעות. יש להדגיש כי שיטות אלו אפיינו את הטקטיקה הפלסטינית גם מחוץ לג'נין. צנחנים שהשתתפו בלחימה במחנה הפליטים בבלאטה סיפרו על מעורבותה של האוכלוסייה האזרחית בקרב: "כל מחנה הפליטים מגויס למלחמה הזו. זקנים על הגגות מדווחים במכשירי קשר. בני חמש-עשרה מדלגים על פחונים עם משקפות... לאורך כביש הגישה רצים הלוך ושוב חמושים פלשתינים. חלקם אוחזים ילדים קטנים. גם נשים נעמדות במרכז הרחוב, מתצפתות לעבר החיילים ומסתלקות. אמבולנס מתקרב ופורק חמישה נושאי נשק ברחוב סמוך...".81
במצב דומה לזה, במוגדישו, ירו כוחות האו"ם בנשים ובחמושים נושאי-ילדים מבלי לגלות רחמים. צה"ל נהג אחרת. נחישותו לשמור על חיי האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית במחנה הפליטים - עד כדי סיכון שלומם של חייליו שלו - מסבירה את מיעוט האבידות בנפש שנגרמו לאוכלוסייה זו. על פי הדו"ח שפרסם הארגון 'יוּמן רייטס ווץ'', הנוקט גישה מחמירה מאוד כלפי ישראל, נהרגו בג'נין עשרים ושניים אזרחים בסך הכל. בהתחשב בפגמיו של הדו"ח, יש להניח שהמספר האמיתי קטן יותר.82שיעור האבידות האזרחיות בקרב התושבים הפלסטינים של ג'נין היה אפוא נמוך ממספר החללים של הכוח הישראלי שנכנס למחנה - יחס מספרי שאין לו תקדים בהיסטוריה של הלחימה העירונית. אין זה נתון מקרי. מעולם לא נהג צבא פולש התחשבות כזאת בתושביה של ישות מדינית עוינת.
