הדפסה
גרסת PDFאי-אפשר להגן על טענה מסוג זה. ההרתעה מתחילה בפחד, ועריצים אלימים אמנם פוחדים מדברים רבים, אבל קשה להאמין שהחשש מהליכים משפטיים של גופים בינלאומיים החסרים כל אמצעי אכיפה עצמאיים יהיה אחד מהם. סביר יותר להניח שבעיני פושע המלחמה הממוצע, המצוי במאבק הישרדות מתמיד מול יריבים קשים מבית ומחוץ, האפשרות שיישפט וייכלא לא תצטייר כגרועה יותר ממה שאויביו מתכננים לו אם יאבד את כוחו - והרי אבדן כוחו הוא בכל מקרה תנאי מקדים להעמדתו לדין. וכך כתב ג'ון בולטון, מן החשובים שבחוקרים האמריקנים המתנגדים לבית הדין הבינלאומי (והיום סגן שר החוץ בממשל בוש), בכתב העת נשיונל אינטרסט בסוף 1998:
הרתעה תלויה בסופו של דבר במידת האפקטיביות המיוחסת לגוף מסוים, ואין זה סביר שלבית הדין הפלילי הבינלאומי תהיה אפקטיביות כזאת. גם אם יהיה יעיל מבחינה אדמיניסטרטיבית, סמכותו של בית הדין תהיה כנראה קלושה מכדי שתשפיע במידה כלשהי על פושעי מלחמה... במקרים שבהם המערב אינו מוכן להתערב התערבות צבאית כדי למנוע פשעים נגד האנושות בשעה שאלה מתחוללים, מדוע יירתע פושע פוטנציאלי מהאפשרות של הליכים משפטיים עתידיים?
במילים אחרות, קיומו של בית הדין הפלילי הבינלאומי לא ישפיע כהוא זה על שיקוליהם של פושעי מלחמה, אלא אם נטען שאומות העולם תהיינה מוכנות יותר לשלוח את בניהן למות בשדה הקרב במקרה שבית הדין הבינלאומי הוציא צווי מעצר נגד פושעים אלה מאשר במקרה שאין בנמצא ערכאה שתוציא צווים מסוג זה - טענה שקשה מאוד למצוא לה בסיס. וזה מחזיר אותנו לנקודה שממנה יצאנו: כל עוד צבאות העולם משרתים את האומות שהקימו אותם, ואינם נתונים למרותה של ממשלה עולמית אחת, בית דין בינלאומי קבוע לא יתרום דבר להרתעת פושעי מלחמה - ולעומת זאת הוא עשוי לפתוח פתח להתדיינות משפטית אינסופית נגד מנהיגים ואנשי צבא של מדינות דמוקרטיות המעורבות בפעילות צבאית לגיטימית.
ואולם, מנקודת מבטן של הדמוקרטיות שקיבלו על עצמן את אמנת רומא, יש ברעיון של בית הדין הפלילי הבינלאומי בעיה יסודית יותר. בוותרן על חלק מזכויותיהן הריבוניות לטובת בית דין זר שאינו חייב דין וחשבון לאזרחיהן, התפשרו מדינות אלה באירופה ומחוצה לה על כמה מעקרונות היסוד של ממשל דמוקרטי: העיקרון שלפיו אדם מחויב רק לחוקים שאישרו המחוקקים הנבחרים שלו ולפסיקות השופטים שמונו לפי חוקי מדינתו; העיקרון שלפיו האינטרסים של הביטחון הלאומי, אף שלעולם אינם מצדיקים פשעים נגד האנושות, צריכים להיות באחריותם הבלעדית של מנהיגים נבחרים, ולא נתונים לשיפוטן של רשויות חיצוניות שהוסמכו בידי משטרים זרים; והעיקרון שלפיו אחת המטרות העיקריות של הממשלה היא להגן על אזרחי המדינה מפני כוחות זרים, בין אם מדובר בתוקפנות מזוינת ובין אם מדובר באיום מצד מוסדות משפטיים. פול סטפן, פרופסור למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה, מסביר שכל חדירה נוספת של החוק הבינלאומי לתחום ריבונותן של מדינות עצמאיות "מסיגה את גבול הדמוקרטיה בכך שהיא פוסלת מראש הכרעות שמוסדות דמוקרטיים - פדרליים, מדינתיים או מקומיים - מעוניינים להכריע בעצמם... כל התפתחות כזאת מצמצמת את הטווח של קבלת ההחלטות הדמוקרטית ומקטינה את הסבירות שמעשי החקיקה ישקפו את רצון העם". בעידן שבו המשטרים הדמוקרטיים העניקו לאנושות תקווה אמיתית לשיפור דרכי הממשל, בית הדין הפלילי הבינלאומי חותר תחת התקווה הזאת בכך שהוא מערער את היסודות שעליהם הדמוקרטיה נשענת.
מנקודת מבטה של ישראל, השאלה במי לתמוך בעימות בין אירופה לארצות-הברית אינה פשוטה כלל. היהודים, שזוכרים את התפקיד שמילאו משפטי נירנברג בהענשת אנשי המנגנון הנאצי, מזדהים בלב שלם עם עצם השאיפה להעמיד רוצחי המונים לדין. עם זאת, מפגני האנטישמיות שליוו מפגשים בינלאומיים מן העת האחרונה, דוגמת הוועידה העולמית נגד גזענות בדרבן בספטמבר 2001, מהווים תזכורת חריפה לכך שישראל אינה יכולה לצפות להגינות רבה מצד גופים בינלאומיים. וכך, על אף שכמה מנהיגים ישראלים - כמו שר החוץ לשעבר שלמה בן-עמי, שר המשפטים לשעבר יוסי ביילין וסגן שר החוץ לשעבר מיכאל מלכיאור - דגלו בזמנו בהצטרפותה של ישראל לאמנת רומא, ואף הצליחו בדצמבר 2000 לשכנע את ממשלת ישראל לחתום עליה, רוב ההנהגה הישראלית נעשתה חשדנית ביחס ליזמה האירופית. ביוני 2002 החליטה ממשלת האחדות של אריאל שרון, כמעט פה אחד, לבטל את חתימתה של ישראל על ההסכם. את ההחלטה הזאת קיבלו בברכה גם כמה מן היונים שבין הפרשנים, לרבות מערכת עיתון הארץ, שטענה כי "ביסוד בית הדין הבינלאומי עומדות כוונות טובות, אך ישראל אינה יכולה לבטוח בהן ולהאמין שתזכה למשפט הוגן. הניסיון הרע שצברה ישראל בארגונים בינלאומיים, שבהם נותרה מבודדת מול 'הרוב האוטומטי' התומך בעמדות הפלסטינים ומדינות ערב, מעורר חשש שגם המוסד החדש יהיה נגוע בפוליטיזציה וישמש לניגוח ישראל".
ואכן, יש סיבות טובות לחשוש שבית הדין ייתן עדיפות גבוהה לטיפול בישראל. המדינה היהודית משמשת כבר זמן רב כשק החבטות של גופים בינלאומיים פוליטיים כמו האסיפה הכללית של האו"ם, ומטעמים ברורים: היא קטנה ומבודדת מבחינה דיפלומטית, ולכן מטרה קלה להטפות הצדקניות של העמים; היא חברה פתוחה, ולכן קל יותר לאסוף ראיות נגדה מאשר נגד משטרי דיכוי מסוגרים כמו סוריה או צפון קוריאה; והיא שקועה בסכסוך צבאי ממושך בכמה חזיתות, היוצר זרם מתמשך של שמועות ואירועים ההופכים בקלות להאשמות. ג'רמי רבקין מחדד נקודה זו כשהוא מציין ש"אם נשפוט לפי צעדיהן של רשויות בינלאומיות... ישראל אינה סתם מדינה שיש לה כמה פגמים, אלא המשטר הנתעב בעולם. נציבות האו"ם לזכויות האדם, למשל, גינתה את ישראל שש פעמים בשנת 2001 ושמונה פעמים בשנת 2002, בשעה שאף מדינה אחרת לא גונתה מעולם יותר מפעם אחת באותה השנה". ואמנם, במהלך השנתיים האחרונות הפגינה הנציבות לזכויות האדם הטיה אנטי-ישראלית מעוררת השתאות, ופרסמה שורה של גינויים חריפים נגד ישראל תוך התעלמות כמעט מוחלטת מן הפיגועים נגד אזרחיה. באוקטובר 2000, למשל, שבועות מעטים לאחר שפתחה הרשות הפלסטינית במתקפת הטרור הנוכחית, אישרה הנציבות החלטה שיצאה בחריפות נגד "השימוש הלא-מובחן והלא-הולם בכוח, תוך הפרה של החוק הבינלאומי, שעושים כוחות הכיבוש הישראלי נגד אזרחים פלסטינים חפים מפשע ולא-חמושים... ההרג השיטתי והמכוון של אזרחים וילדים בידי ישראל הוא הפרה בוטה וחמורה של הזכות לחיים ופשע נגד האנושות". מעשי הזוועה הפלסטיניים, שעוררו מלכתחילה את התגובה הישראלית התקיפה, לא הוזכרו כלל.
ואולם, לא רק ניסיון העבר באשר לגופים בינלאומיים צריך לעורר חשד. גם בתוכנה של אמנת רומא קשה למצוא משהו מעודד. כמה מ"פשעי המלחמה" המפורטים בה מוגדרים בצורה מעורפלת כל כך, עד שניתן לייחס אותם למגוון רחב של פעולות בלתי נמנעות בכל מלחמה - כגון סעיף האוסר "פגיעה בכבוד עצמי, ובמיוחד השפלה או יחס מבזה". סעיפים אחרים כמו נוסחו במיוחד כדי להגביל מדינות הנלחמות בארגוני טרור, דוגמת האיסור על "ביצוע מכוון של מתקפה מתוך ידיעה כי היא תגרום גם לאבדן חייהם של אזרחים או לפציעתם או לפגיעה במטרות אזרחיות... שבבירור תהיה חריגה ביחס לכלל היתרון הצבאי הממשי הצפוי" - איסור שבהקשר של קרב מתמשך נגד מחבלים המשתמשים באזורים מאוכלסים כמגן, בית דין בעל אופי פוליטי יכול בנקל לפרשו כך שיחול על כמעט כל מבצע ישראלי בעל ערך. בנוסף לכל אלה, בסעיף 5 מוזכרת קטגוריה חדשה ובלתי מוגדרת, המכונה "פשעי תוקפנות" - דבר שעלול לפתוח פתח להגדרת כל מהלומת מנע מצדה של ישראל כמעשה פלילי.
אולם הסעיף המופנה בצורה הברורה ביותר נגד ישראל הוא זה המגדיר כפשע מלחמה את "ההעברה, ישירות או בעקיפין, של חלק מאוכלוסיית הצד הכובש לשטחים שכבש" - הגדרה שצורפה, ככל הנראה, לאחר מסע שידול אינטנסיבי של נציגי סוריה ומצרים. בהתחשב בכך שגופי האו"ם רואים את ישראל כמדינה כובשת בכל סנטימטר מן השטחים שעברו לשליטתה ב-1967, יש בסעיף זה כדי להפוך לפושעי מלחמה כל מנהיג ישראלי, שר שיכון, קבלן או אפילו בעל דירה התורם להתרחבות האוכלוסייה היהודית בכל מקום ברחבי יהודה, שומרון, רצועת עזה ורמת הגולן, או בשכונות הצפוניות, המזרחיות והדרומיות של ירושלים. ביוני 2002 אמר היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, במהלך ישיבה של ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כי "בית הדין הזה הוא נעלם גדול בשבילנו. איננו יודעים מי יהיו השופטים והתובעים, ומה תהיה המשמעות שלו לגבי ההתיישבות היהודית ביש"ע ובשכונות בירושלים. ייתכן שכל בנייה חדשה בהן תיחשב לפשע מלחמה". אלן בייקר, היועץ המשפטי של משרד החוץ, ניסח את הדברים ביתר חריפות: "המסמך הזה לא מעניק לאף אחד חסינות. כל מי שמעורב בקבלת ההחלטות הקשורות ביישוב אזרחים בשטח כבוש עשוי להיעצר, החל בראש הממשלה וכלה באחרון האזרחים".
ברם, אילו אשררה ישראל את אמנת רומא, היה המצב גרוע שבעתיים. בחודשים האחרונים נאלצו מפקדי צה"ל ואנשי פרקליטות המדינה להרגיע קצינים וטייסים ולהבטיח להם כי הממשלה תגן עליהם מפני נחת זרועו של בית הדין הבינלאומי. אשרור ההסכם היה הופך הגנה זו להפרה של החוק הבינלאומי, וייתכן אפילו שלא היה עומד במבחן בג"ץ, שבשנים האחרונות נותן משקל רב למחויבויות העולות מאמנות רב-צדדיות כמו אמנת רומא. במצב עניינים זה, אילו הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי צו מעצר נגד אישיות ישראלית, הייתה המדינה מחויבת, על פי האמנה, לעצור ולהסגיר את הנאשם להאג - אפילו היה זה ראש ממשלה מכהן. ישראל הייתה מחויבת גם למסור מסמכים סודיים, כגון דיוני הקבינט הביטחוני או דו"חות מודיעין מסווגים, אילו סבר בית הדין שיש להם נגיעה לעניין. קשה אמנם להעלות על הדעת כי ישראל, או כל דמוקרטיה בריאה אחרת, תשתף פעולה במקרים כאלה. אבל קל לדמיין את הזעקה הבינלאומית ואת הנזק המדיני הממשי שהיו נגרמים בגין אי-ציותה - מצב חסר מוצא שאויבי המדינה היו מנסים לשכפל בכל הזדמנות.
לאור הסכנות הטמונות בבית הדין הפלילי הבינלאומי, נהגה ממשלת ישראל בתבונה כאשר ביטלה את חתימתה על אמנת רומא. אולם בית הדין מאיים עדיין על ריבונותן של מדינות, ואפשר לומר בבטחה כי העימות בין השקפותיהם של האמריקנים והאירופים רק החל והוא רחוק מקו הסיום. עם הזמן, כל מי שאורח החיים הדמוקרטי יקר לו ייאלץ להכיר בבעיות האמיתיות של בית הדין: שהפיכתו לגוף פוליטי, כמו הארגונים הרבים הדומים לו שנוצרו בחצי המאה האחרונה, היא בלתי נמנעת; שסמכויותיו הרחבות מערערות כמה מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה החופשית והאחראית ובו בזמן מגבילות את יכולתן של מדינות חוק להגן על עצמן בכוח צבאי; ושכוח ההרתעה שלו נגד פשעי מלחמה אינו אלא אשליה. תומכיו של בית הדין בישראל ומחוצה לה רואים אותו כפתח לעידן של צדק בינלאומי ועולם נאור יותר. אבל בסרט הזה כבר היינו. בנכונותם לוותר על ריבונות שהושגה במאמץ כה רב לטובת סמכות שלטונית זרה ובלתי אחראית, הם מבלבלים שוב בין פוליטיקה בינלאומית למוסר אוניברסלי, והתוצאות ידועות מראש.
דוד חזוני,
בשם העורכים
דוד חזוני,
בשם העורכים
