הדפסה
גרסת PDFלאריאל רובינשטיין תזה מפתיעה למדי, והוא משווק אותה במרץ זה שנים מספר. לדיסציפלינה האקדמית המכונה כלכלה, הוא קובע, אין כל ערך להבנת המציאות. מה שהופך את הטענה הזו למפתיעה הוא העובדה שרובינשטיין עצמו הוא פרופסור לכלכלה, ואף זכה בפרס ישראל ובאותות הוקרה נוספים על תרומתו המחקרית לתחום. ובכל זאת, על פי עדותו שלו, הוא נוהג לפתוח הרצאות בענייני כלכלה וחברה בהצהרה שלמיטב הבנתו,
אין בתיאוריה כלכלית כדי להגיד דבר וחצי דבר לגבי לב נושא הדיון כאן. אינני בטוח שאני יודע מה היא אופציה, אינני מנסה לנבא את שיעור האינפלציה מחר ולא את מדד הפרודוקטיביות בתעשייה מחרתיים. אני כמובן מודע לעובדה שהזמנתם אותי לדבר כאן משום שאני פרופסור לכלכלה שאמור לדעת כל זאת, ובורותי בהחלט מביכה אותי.
למשמע הדברים האלה עלול קהל השומעים להתרשם, בטעות, כי המרצה הפרובוקטיבי רק מתעטף באצטלה של צניעות מעושה. אלא שרובינשטיין אינו מבקש להצטנע כי אם לצאת למתקפה. ואכן, מיד אחרי שהודה כי אינו מתמצא בענייני כלכלה, הוא ממשיך:
תשאלו מדוע באתי הנה? כי כתיאורטיקן כלכלי אני רוצה להעיר כמה הערות על המסר האקטואלי של התיאוריה הכלכלית. במילים אחרות, האופן שבו התיאוריה הכלכלית מנוצלת בוויכוחים על שאלות כלכליות שעומדות על הפרק אינו מוצא חן בעיניי… בלשון המעטה.
לביקורת המושמעת בדברים הנוקבים האלה מקדיש רובינשטיין את ספרו אגדות הכלכלה, שראה אור בשנת 2009.
במובנים רבים, אגדות הכלכלה משקף את אישיותו של רובינשטיין. אין זה חיבור אקדמי עב-כרס וכבד ראש, אלא ספר קולח ומשעשע, המשלב אבחנות תיאורטיות ואנקדוטות אישיות רבות. הקורא זוכה להצצה אל חייו של רובינשטיין לצד הסברים מאירי עיניים - וחפים מלשון טכנית - לתורת המשחקים, תחום התמחותו של המחבר. אבל, בל נשכח, רובינשטיין מבקש לנסח כאן גם כתב אישום נגד מדע הכלכלה, או ליתר דיוק, נגד השימוש שנעשה בדיסציפלינה האקדמית רבת-ההשפעה כדי לעטר כלכלנים בהילה מקצועית ולקדם מדיניות שאינה לרוחו. ביסוסו של טיעון פרובוקטיבי זה הוא מבחנו הגדול של הספר - מבחן שבו, כפי שניווכח, הוא נוחל כישלון חרוץ.
הספר פותח בתיאור ציורי ושופע סרקזם של ישיבת סנאט באוניברסיטה, שבה נידונה האפשרות לשדרג את תכנית הלימודים בחשבונאות למעמד שהיה שמור קודם לכן למקצועות אקדמיים ראשיים. רובינשטיין, שהשתתף בישיבה, יצא נגד התכנית בטענה שחשבונאות אינה באמת תחום מחקר אקדמי; תפקידה של האוניברסיטה, כך אמר, להעניק לתלמידיה השכלה רחבה, לא הכשרה מקצועית טכנית. הוא הסביר כי יש לו קשר אישי למקצוע הנהלת החשבונות - אביו היה "בוכהולטר" מוסמך - אבל הוא מאמין כי מוטב להנחיל לסטודנטים ידע מרחיב אופקים מהסוג שיכולות להציע המתמטיקה, הביולוגיה, הפילוסופיה או הבלשנות. את נאומו בפני חברי הסנאט חתם במילים: "אני פונה אליכם להפעיל את שיקול דעתכם העצמאי ולענות בהצבעתכם על השאלה: האם פני תכניות הלימודים שלנו למצוינות אקדמית, או שמא הרטוריקה שלנו היא יותר פרבדה מפרבדה".
ואמנם, נראה כי רובינשטיין סבור שחלק ניכר מן העיסוק האקדמי בתחום הכלכלה - ולא רק במקצוע הנהלת החשבונות - נשען על רטוריקה שהיא "יותר פרבדה מפרבדה". הוא מציג בצורה פשוטה ובהירה דוגמאות למודלים מתחום התיאוריה הכלכלית, שאינם אלא "אגדות", בלשונו, ומסביר מדוע הנחותיהם אינן סבירות ותוצאותיהם בעלות רלוונטיות מועטה, לכל היותר, להבנת המציאות. הוא לועג לכלכלנים, "מספרי האגדות", המונעים בידי רגשי אשם משום שהם מקדישים את חייהם לדברים בטלים "בשעה שהעולם מלא בעיות כרימון". נכון, הוא מודה, "העיסוק במודלים פורמליים עוזר לרכוש אינטואיציות לגבי האופן שבו הדברים מתרחשים בחיים", אולם לדבריו, "אני די בטוח שאם במקום להקדיש את חיי הבוגרים למודלים כלכליים הייתי מתבונן בחיים דרך עיסוק לא אקדמי, הייתי בא לידי הבנות פחות מופשטות אבל לא פחות שימושיות".
לדברי רובינשטיין, אחת הסיבות העיקריות לניתוקה של התיאוריה הכלכלית מן המציאות נעוצה בהנחתה כי בני האדם הם יצורים רציונליים. הוא מנסה להראות, באופן שיטתי, מדוע הנחה זו אינה תקפה. לשם כך הוא נשען על מחקרים רבים מתחום ההתנהגות האנושית, שמהם עולה כי אנו, בני האדם, איננו יודעים בדיוק מה אנו רוצים, שיכולתנו לנתח את המציאות מוגבלת, שאנו נוטים לטעויות ושכושר השליטה העצמית שלנו לקוי למדי. רובינשטיין מעיד על עצמו שגם הוא, הסולד מאמונות תפלות ב"יד הגורל" ובכוחות על-טבעיים, איננו התגלמות הרציונליות. אלא שהדבר, כך מתברר, דווקא משמח אותו. למעשה, הוא מבטיח לבחור במודע בחירות "בעייתיות" גם בעתיד, משום שהוא "נרתע מהרוח הדוגמטית הנושבת מהנחת הרציונליות בכלכלה".
התקפתו של רובינשטיין על פולחן המודלים אינה עוצרת גם אל מול תורת המשחקים, ענף מתמטי המעורר סקרנות רבה גם מחוץ לכותלי האקדמיה. הקורא עשוי לגלות עניין בסיפור היכרותו האישית של המחבר עם ג'ון נאש, המתמטיקאי הסכיזופרן שדמותו עמדה במוקד הסרט עטור הפרסים נפלאות התבונה. אלא שרובינשטיין אינו רוצה לבנות אגדות כי אם לנפצן. תורת המשחקים, המבקשת לפתח מודלים של תהליכי קבלת החלטות רציונליים, מעודדת לטענתו "מצג שווא של שימושיות". אף שיש בה כדי להעניק לנו שעשוע אינטלקטואלי לא מבוטל - "דעת יפה" במילותיו - הנחותיה, כמו גם תחזיותיה, אינן עומדות במבחן המציאות. אי-אפשר לייחס לתורה זו יכולת ניבוי במצבים ממשיים, ורובינשטיין אף מאמין שהיא מעודדת התנהגות אנוכית וערמומית, אם כי אין ביכולתו להמציא תימוכין לחשדותיו.
לאחר שלעג להסתמכותה היתרה של התיאוריה הכלכלית על מודלים מופשטים, יוצא רובינשטיין גם נגד הוראת הכלכלה, ובפרט נגד הדרך שבה מנחילים המרצים לתלמידיהם את עקרונות כלכלת השוק, שאינה חביבה עליו במיוחד. הוא מציג, זו לצד זו, שתי הרצאות מבוא: האחת מתארת את כלכלת השוק והאחרת את "כלכלת הג'ונגל" הדמיונית. כידוע, בכלכלת השוק נקבעת הקצאת הטובין בהתאם לזכויות הקניין ולמנגנון המחירים. "כלכלת הג'ונגל", לעומת זאת, אינה מכבדת את זכות הקניין וכוח הזרוע מחליף בה את "היד הנעלמה" של אדם סמית כגורם המכריע בהקצאת הטובין. רובינשטיין מראה כי שני המודלים משיגים, כל אחד בדרכו, שיווי משקל ו"תוצאה יציבה ויעילה". בכך הוא מבקש להוכיח כי הפופולאריות הגבוהה של כלכלת השוק בחוגים לכלכלה אינה נובעת מן התימוכין האמפיריים לשיטה ומיתרונותיה הנורמטיביים, אלא מן האלגנטיות המדומה שלה, שאותה מקדמים המרצים באמצעות מניפולציה של מושגים תיאורטיים ותכסיסים רטוריים - תרגילים שהיו יכולים לשרת באותה מידה של הצלחה גם את "כלכלת הג'ונגל" מעוררת הסלידה.
לרשימת עוולותיהם של הכלכלנים, אליבא דרובינשטיין, מצטרף גם האימפריאליזם שלהם, כלומר נטייתם הגוברת לעסוק במחקר בינתחומי ולכבוש שטחים שהיו שמורים בעבר לפסיכולוגים, לסוציולוגים, לבלשנים, לדמוגרפים וכדומה. רובינשטיין מודה שגם הוא לא טמן ידו בצלחת, ומציג כראיה את המחקר שערך יחד עם עמיתו יעקב גלזר בתחום הכלכלה והפרגמטיקה (ענף של בלשנות הבוחן את השתמעותם של היגדים הנאמרים במסגרת שיחה). התיאוריה המקובלת בפרגמטיקה, שנוסחה בידי הפילוסוף פול גרייס, מבוססת על ההנחה שהדובר והמאזין בשיחה חולקים אינטרסים משותפים, וכי ההתקשרות ביניהם נועדה לקדם אינטרסים אלה. רובינשטיין וגלזר התמקדו במצבים שבהם מאן דהוא מבקש לשכנע אדם אחר לאמץ את דעתו או לבצע פעולה כלשהי. במעמדים כאלה, ובניגוד לעיקרון שטבע גרייס, קיים לעתים ניגוד אינטרסים בין הצדדים; אחרי הכל, בנסיבות מסוימות מוטב למאזין לסרב לעתירה המופנית אליו. רובינשטיין וגלזר גיבשו אפוא מודל חלופי של שכנוע אופטימלי, שלא כאן המקום להציגו בהרחבה (וגם הספר נמנע מכך). גישתם מפגינה מנה בריאה של אינטואיציה כלכלית, אולם רובינשטיין מזהיר מפני הפיתוי להתייחס ברצינות רבה מדי אל המודל שהתווה ולנסות לגזור ממנו מסקנות באשר לדיסציפלינות אחרות. "עיסוק במרחבים הבינתחומיים ללא ידיעה עמוקה של התחומים הבסיסיים חשוד בשרלטנות", הוא מסכם.
בפרק האחרון בספרו מציג רובינשטיין את משנתו החברתית, וחוזר על הקביעה שיכולתם של הכלכלנים לתרום לדיון בנושא אינה עולה על זו של כל אדם אחר. הוא דן בשורה של סוגיות הניצבות מפעם לפעם על סדר היום הציבורי, ובהן החלוקה מהחדש של ההכנסה, מדיניות ההגירה ומגבלות ההפרטה. שלא כפרקי הספר האחרים, המתמקדים במודלים פורמליים, החלק הזה דל בתיאוריה ועשיר בקביעות נורמטיביות. רובינשטיין מבקר בחריפות את ההיגיון הכלכלי המתיר לכוחות השוק לפעול ללא ריסון וקורא לחיזוק הסולידריות החברתית ולהנהגתה של מדיניות רווחה, העולה בקנה אחד עם ערכי המדינה היהודית. הוא מציע להפסיק מיד את העברת השליטה במשאבי המדינה לידיים פרטיות, ולהשיב למעשה את מחוגי השעון לאחור, אל תור הזהב (או הברונזה) של המגזר הציבורי. "כעת נשאר לבני הארץ הזו רק דבר אחד לעשות, לשבור את הכלים, או בשפה אחרת - הלאמה", הוא מכריז, ומוסיף כי "הכלכלנים שאני מכיר אינם דנים בהלאמות. לאלה מהם הרוצים להקדים את זמנם, הייתי מייעץ לנעול את תכניות המחקר העוסקות בהפרטה ולהתחיל לדון בשאלה העתידה להיות יותר רלוונטית - מה מלאימים וכיצד".
