בין שתי אוטופיות

מיכאל אורן

מה יכול אדם סנדלר ללמד אותנו על יחסי ישראל ויהדות אמריקה


רק אדם נרגן וחסר הומור יפסול את שובר הקופות האחרון של אדם סנדלר, הקומדיה אל תתעסקו עם הזוהאן. מבקרת הקולנוע סטפני זאקרק סקרה את הסרט במגזין האינטרנטי Salon.com ושיבחה את ניסיונו לנתח את הסכסוך הישראלי־פלסטיני "ולגשר על פער שרובנו, למרבה הצער, כבר סבורים שאינו ניתן לגישור".1 וֶסלי מוריס כתבה בבוסטון גלוב כי "שום סרט שראיתי השנה לא העניק לי הנאה זולה כמו הסרט הזה",2 ואלכס דורן סיפר באתר Ugo.com כי צחק עד דמעות.3 לכד גם את תשומת לבה של התקשורת הישראלית. בחדשות ערוץ 2 הוא כונה "הסרט הישראלי ביותר שהופק אי פעם באמריקה", ובאתר האינטרנט עכבר און-ליין נכתב כי "את תיאור הישראליוּת בסרט יקבל משרד ההסברה בזרועות פתוחות".4 סאם פרידמן כתב בטורו בג'רוזלם פוסט שזוהי "הפעם הראשונה שסרט אמריקני מבקש לצייר את דמותה של ישראל היום־יומית",5 ועורך העיתון דיוויד הורוביץ הגדיר אותו "הסרט הפרו־ישראלי הבוטה ביותר שיצא מאולפני הוליווד מאז ".6

מה, אם כן, פרט לסלידה מחומוס - המשמש בסרט לסירוגין כמשחת שיניים, מזון לחתולים וחומר סיכוך ארוטי - יכול כבר לעורר התנגדות בקומדיה הבורלסקאית של סנדלר, המספרת על חייל קומנדו ישראלי המביים את מותו כדי לטפח קריירה של ספָּר בניו יורק? ודאי לא העובדה שהמדינה היהודית מוצגת בו כמסיבת חוף בלתי נגמרת, שוקקת חתיכות שזופות וגברברים בעלי דם חם. זוהאן עצמו הוא התגלמות הישראלי המאצ'ואיסט, שאינו חש צורך להתנצל על השימוש שהוא עושה בכוח פיזי כדי להשיג את מבוקשו. אין ספק: דימויה של ישראל בסרט הזה שונה מאוד מן הייצוג המקובל שלה בקולנוע - מדינה מתבוססת בטרור שמגִניה הם יהודים מיוסרים ואכולי ספקות עצמיים. ובכל זאת, יותר מכל סרט אחר - אולי יותר מכל תוצר אחר של חרושת הבידור, על אחת כמה וכמה מבית יוצר יהודי - מבטא שלילה גמורה של הרעיון הציוני.
 


ני אוהב את המדינה שלי", אומר זוהאן בתחילת העלילה, "אבל המלחמה - אין לזה סוף". בהמשך הוא שב ומביע את הרעיון הזה כשהוא אומר בצער: "לא יכולתי לסבול יותר את כל המלחמה הזאת. בשביל מה זה טוב?"; "נתתי כל כך הרבה בשביל המדינה", הוא מוסיף, "מתי כל זה ייגמר כבר?". הפתרון לתסכולו של זוהאן, כפי שאנו עתידים ללמוד עד מהרה, הוא פשוט: לעזוב את הארץ, לעקור לברוקלין ולהינשא לפלסטינית.
 
בקולנוע של השנים האחרונות אין מחסור בדמויות של לוחמים וסוכנים ישראלים ממורמרים. אבנר, גיבור הסרט מינכן (2006) בבימויו של סטיבן שפילברג, ואייל, גיבור הסרט ללכת על המים (2004) - שובר הקופות הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים - שניהם אנשי מוסד שנואשו ממעגל האלימות בארצם ומבקשים להיחלץ ממנו. אך בעוד שאייל נשאר בישראל, אבנר מהגר לברוקלין - ממש כפי שעושה זוהאן.
 
החלטותיהם של אייל מן הצד האחד, ושל אבנר וזוהאן מן הצד האחר, אינן אמצעי דרמטי ותו לא. ללכת על המים בוים בידי ישראלי, איתן פוקס, ואילו שני הסרטים האחרים נוצרו בידי יהודים אמריקנים. הבחירות של גיבוריהם משקפות במידה רבה את המחלוקת בין יהודי ישראל ליהודי ארצות־הברית בשאלה איזו מן הקהילות יכולה להבטיח בצורה טובה יותר את הישרדותם הפיזית והרוחנית של היהודים בעידן החילוני הלא־יציב שבו אנו חיים. איזו ישות פוליטית, שואלים אותם סרטים, היא האוטופיה היהודית האולטימטיבית - מדינת ישראל או ארצות־הברית? מי מהן היא באמת הארץ המובטחת?
 
שאלות אלו חוזרות ועולות עוד משחר ימי הציונות. מי שהצביעה לראשונה על הפער בין החזון האמריקני לזה הציוני הייתה אמה לזרוס, המשוררת הניו יורקית היהודייה אשר כתבה את השורות החקוקות כיום על פסל החירות, "הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ערב־רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין". לזרוס הפכה לימים לאחת הפעילות הציוניות הראשונות באמריקה. נוכח הפרעות ביהודי רוסיה בשנת 1882, קראה ליהודים "לזכור את זעם המכבים הכביר"; בקריאת "עורה ישראל, עור" היא דרבנה את בני דתה לכונן מחדש מדינה יהודית בארץ ישראל. אותה "ארץ לעקורי ארץ" עתידה הייתה לטענתה להשיב ליהודים את כבודם בעולם ולהגן עליהם מפני מאורעות דמים נוספים. המדינה היהודית, האמינה לזרוס, תעשיר את האנושות כולה בהישגיה התרבותיים והמדעיים ותשמש חוליה מקשרת בין מזרח ומערב. "העולם יֵצא נשכר לא פחות מעם ישראל", כתבה.7

בקריאתה לחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל החייתה לזרוס דחף יהודי קדום. אולם ההנהגה היהודית האמריקנית לא התאחדה סביב הדגל שהניפה המשוררת. למעשה, היא דחתה אותו כמעט פה אחד. "איננו מצפים לא לשיבה לארץ ישראל וגם לא להקמתה מחדש של… המדינה היהודית", הכריז איחוד הקהילות הרפורמיות בשנת 8,1885 והחוקר היהודי הקונסרבטיבי אברהם ס' אייזקס תקף את לזרוס על קריאתה ל"לאומיות נפרדת… בימים שבהם האנטישמים מבקשים ליצור את הרושם שהיהודים… אינם אלא ארץ ישראלים, שֵׁמים [ו]אוריינטליים".9 גם הרבנים האורתודוקסים דחו את ניסיונה של לזרוס לשים קץ לגלות - שנגזרה על היהודים מידי שמים - והאשימו אותה כי היא נוטלת לעצמה שלא כדין את הפררוגטיבה הבלעדית של הקדוש ברוך הוא. ואכן, פרט לכמה סטודנטים רדיקליים מהרווארד ומקולומביה, נשבו רק מתי מעט מיהודי ארצות־הברית בקסמיה של הציונות.
 
רוב הציונים בני אותו הדור, ובהם לזרוס, לא דחקו ביהודי ארצות־הברית לעלות לארץ ישראל, ואין זה פלא שיהודי אמריקה מיאנו אף לשקול את האפשרות הזאת. לדידם, המדינה היהודית של לזרוס נועדה לשמש לכל היותר מקלט ליהודי רוסיה, בשעה שהם עצמם ימשיכו לחיות ב"מישורים הפסטורליים של טקסס ובעמקים המוזהבים שלמרגלות הרי הסיירה".10 לואיס ברנדייס, המשפטן הדגול שעמד בראש הפדרציה הציונית האמריקנית, התנגד אף הוא לוויתור על העולם החדש לטובת העולם הישן עד מאוד: "כל יהודי אמריקני המסייע לקידום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל - גם אם… הוא או צאצאיו לא יתגוררו שם לעולם - הוא אדם טוב יותר ואמריקני טוב יותר", כתב.11 הפדרציה שבראשה עמד התגאתה במניין החברים בה - כעשרת אלפים במספר - אולם הם היו מיעוט זניח בתוך כשלושה מיליון היהודים שחיו באמריקה בשנת 1912. מבין כמעט מאתיים צירים שהשתתפו בקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1897, ארבעה בלבד נשלחו מארצות־הברית. 
 
הזהירות שגילו היהודים האמריקנים כלפי הציונות נבעה בעיקר מחששם פן יואשמו בנאמנות כפולה, ומשאיפתם להתערות בארץ שמייסדיה הפוריטניים עיצבו את דמותה כ"ישראל החדשה". ואולם, ביסודו של דבר היה כאן עניין עמוק עוד יותר: יהודי ארצות־הברית האמינו באמת ובתמים שה"גולדענע מדינה" היא המסגרת האולטימטיבית המאפשרת את המשך הקיום היהודי - שיאו של חיפוש בן אלפי שנים. גם אם מספרם של יהודי אמריקה ילך ויתמעט, הם יוכלו להמשיך להתפלל כשפניהם לירושלים ולחגוג את חגיהם על פי לוח השנה היהודי. הישועה תימצא ליהודים לא בארץ זבת חלב ודבש, כי אם בביתם של החופשיים והאמיצים.
 
אמונה זו היא שעמדה ביסוד היחס האמביוולנטי - ולעתים העוין ממש - שגילו רוב הארגונים הגדולים של יהודי ארצות־הברית כלפי הציונות במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. יהודי אמריקה אמנם הקימו בתי ספר ובתי חולים בארץ ישראל ומימנו את ייעורה, אך הרעיון להחליף את המדרכות של קליבלנד או של ברוקלין באדמות פתח תקווה או אפילו ירושלים נחשב בעיני רבים מהם לחילול הקודש. היהודים שהגיעו לארץ ישראל מארצות־הברית - כמו גולדה מאירסון (לימים מאיר), יהודה מאגנס והנרייטה סולד - היו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. הם מנו לא יותר מ־0.3 אחוזים מן היישוב היהודי בארץ ישראל לפני הקמת המדינה.
 
רק השואה - ותחושת האשם של יהדות ארצות־הברית עקב כישלונה להציל את יהודי אירופה - הצליחו לעורר את הרגש הציוני באמריקה. בכל עיר גדולה נערכו אסיפות המונים למען הקמת מדינה יהודית, והבית הלבן הוצף במברקים פרו־ציוניים שנשלחו בידי אזרחים. ברם, אפילו אז המשיכו רבים מן הארגונים היהודיים האמריקניים לשמור על ריחוק מן המפעל הלאומי של הקמת מדינה בציון, והתנגדו לכל קריאה לעלייתם של יהודי צפון אמריקה לארץ ישראל. למעשה, ברגע שארצות־הברית הכירה בעצמאותה של ישראל, שכך פרץ הפעלתנות של היהודים האמריקנים והם אימצו עמדה פאסיבית, שתוארה לימים בפי ארתור הרצברג בשם "צְפייה בישראל" - הם הקפידו לעקוב אחר החדשות מן המדינה היהודית, נהגו להצביע בעד פוליטיקאים פרו־ישראלים ומקצתם אף ביקרו בארץ הקודש, אך הם לא העלו בדעתם לעקור לשם. בשנת 1956, כאשר ממשל אייזנהאואר איים בסנקציות על ישראל אם תעז לפלוש לשטח מצרי, לא פצו יהודי ארצות־הברית את פיהם.
 







הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

קיסר או קאטו

אסף שגיב

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2014